כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
איסי מיאקי ודאי פוג׳יווארה, 1999. צילום: Yasuaki Yoshinaga

המודרניזם כבר לא באופנה, או להיפך

אמא של פרופ׳ עזרי טרזי נוהגת לומר שהמילה ״מודרני״ כבר לא כל כך מודרנית. האוצרת פאולה אנטונלי שואלת בכותרת התערוכה ?Items: Is Fashion Modern (שתינעל בסוף השבוע הקרוב) האם אופנה היא מודרנית, ומציגה תערוכה שקוראת תיגר על תערוכות האופנה המרהיבות שנכנסו למוזיאונים בשנים האחרונות

כובע טמבל ישראלי (פריט מס׳ 019), כפייה ערבית (פריט מס׳ 052) וכיפה (פריט מס׳ 055) אינם פריטי אמנות. ובכל זאת אפשר למצוא אותם בקומה השישית של המוזיאון לאמנות מודרנית MoMA בניו יורק, בתערוכה ?Items: Is Fashion Modern (פריטים: האם אופנה היא מודרנית?). מבט מקיף בתערוכה יגלה שאחוז גבוה מהמוצגים בה דומים להפליא לפריטים שמשמשים את המבקרים עצמם. כזו היא חולצת הטריקו הלבנה, הטי־שירט, שייצרה לראשונה חברת הנסה ב־1903 בעבור טירוני הצי האמריקאי. הטי־שירט הלבן שנותר כמעט ללא שינוי לאורך המאה האחרונה, הוא אחד מתוך 111 פריטי אופנה המבהירים שהבגדים שמשמשים אותנו בחיי היום־יום הם אוביקטים של עיצוב, שיש להם מקור אמיתי, שנוצר בנקודה מסוימת בזמן, בדרך כלל על מנת לענות על צורך.

המונח ״אופנה״ מעלה בדמיון תמונות של דוגמניות־על זוהרות, טופפות על מסלול התצוגה,כשעל גופן הצנום קונסטרוקציות מחרידות לעתים, שכל מטרתן היא להדהים את עיניהם של מבקרי האופנה חדי העין. אופנה היא מילה נרדפת למשהו מתחלף, שאינו שורד את ממד הזמן, ושאין בו מהות או איכות נצחית. במקום זה, התערוכה קוראת תיגר על התפיסות המקובלות בנוגע לאופנה, מפוררת תפיסות ופרדיגמות של יוקרה ותשוקה, שנבנו בעמל רב לאורך שנים רבות. אוצרת התערוכה – פאולה אנטונלי, ראש המחלקה לאדריכלות ולעיצוב וכן למחקר ופיתוח ב־MoMA – משבשת את הציפיות של עולם האופנה, שזו תופיע בכל הדרה וזוהרה כשהיא נכנסת לאחד המוזיאונים החשובים בעולם.

הטי־שירט הלבן שנותר כמעט ללא שינוי לאורך המאה האחרונה הוא אחד מתוך 111 פריטי אופנה המבהירים, שהבגדים שמשמשים אותנו בחיי היום־יום הם אוביקטים של עיצוב, שיש להם מקור אמיתי, שנוצר בנקודה מסוימת בזמן, בדרך כלל על מנת לענות על צורך

טי שירט לבנה. צילום: Shutterstock/SFIO CRACHO

ג׳ינס ליוויס, 1890. באדיבות ארכיון Levi Strauss

אנחנו שבויים בתפיסה, שלפיה אופנה היא מרכיב תרבותי המשתנה במהירות, גחמני ומתחלף באופן עונתי. התערוכה איננה מתעלמת מההבט הזה של עולם האופנה, אך היא מציגה את העובדה ההיסטורית, שכל תצורת השינוי והתחלופה האינטנסיבית מתרחשת סביב אריכיטיפים קבועים, והיא מעלה על נס דווקא את אותם פריטים ששרדו עשורים רבים ולא השתנו באופן מהותי.

בעיניי ״פריטים״ בעולם האופנה הם כמו ״סטנדרטים״ בעולם הג׳אז: יש אלפי גרסאות לסטנדרט הג׳אז ״עלי שלכת״ ויש אלפי גרסאות לסטנדרט האופנה ״מעיל חפירות״ (Trench Coat). זו טענה פשוטה, אולי טריוויאלית, אבל אף אחד לא הציג אותה עד כה באופן מתריס כלפי עולם הזוהר של האופנה, מעל במה מרכזית כמו ה־MoMA, וזו רעידת אדמה מבחינה אוצרותית ותיאורטית.

האם האופנה היא אמנות?

אמא שלי נוהגת לומר שהמילה ״מודרני״ כבר לא כל כך מודרנית. אנטונלי שואלת בכותרת התערוכה אם אופנה היא מודרנית, לא משום שהיא חושבת שפריט אופנתי הוא לא מודרני, אלא משום שהיא רוצה לייצר טענה חדשה ומשמעותית. המודרניזם הוא אחד המושגים החמקמקים בתיאוריות התרבות המערבית, והוא נולד בעולם העיצוב והארכיטקטורה. אחרי 30 שנים או יותר של מתקפה בלתי מתפשרת על המודרניזם מצד תיאורטיקנים רבים, המגדירים את התקופה כפוסט־מודרניזם, אנטונלי מציבה סימן שאלה גדול מעל הכול ומשתמשת באופנה כפלטפורמה נבחרת לניסוח מחדש של אמיתות, לגבי הפריטים האישיים והאינטימיים שאנו משתמשים בהם – הבגדים שלנו.

אנטונלי לא מאשימה את הפוסט־מודרניזם במצב הדקדנטי שבו אנו נמצאים. במקום זה היא מתווה דרך פשוטה וברורה על מפת ההיסטוריה של הלבוש, ומראה כיצד ניתן לאתר עוגנים בתוך האוקיינוס הזה. כך מתרחש באוצרות התערוכה, במקביל לתיעוד מרשים של חפצים ופריטי לבוש, מהלך תיאורטי נועז. וכל זה קורה בהיכל שבשם שלו עצמו מופיעות המילים ״אמנות מודרנית״.

מראה תצוגה מתוך התערוכה. צילום: Martin Seck

מראה תצוגה מתוך התערוכה. צילום: Martin Seck

שם התערוכה מתכתב עם תערוכה היסטורית שהתקיימה במוזיאון ב־1944, בסמוך לסיום מלחמת העולם השנייה. ״האם בגדים הם מודרניים?״ הייתה הכותרת לתערוכה שאצר ברנרד רודובסקי. הוא בשעתו קבל על כך שהבגד נדחה על ידי עולם האמנות, שסירב לראות בו אוביקט של יצירה אמנותית. אנטונלי מרחיבה את השאלה, במהלך רפלקסיבי כלפי עולם האופנה.

הסקירה של 111 פריטי אופנה נבחרים כוללת את ההקשרים התרבותיים שלהם והקרקע ממנה צמחו, אך גם את תהליכי הייצור שלהם, השינוי החומרי שעברו פריטים הנחשבים ל״על־זמניים״, ההשפעה האקולוגית שלהם על העולם, היכולת שלהם להיות מיוצרים במיליוני עותקים ומכלול ההבטים שלהם. ההתייחסות לפריטי האופנה היא כמו לכל מוצר תעשייתי אחר, וזה אולי כוחה העיקרי של התערוכה.

ומה חסר בה? התערוכה אינה שמה דגש על הצד הנרקיסיסטי של האופנה ואינה מאדירה מעצבי אופנה ידועים או בתי אופנה יוקרתיים, אלא בהקשר שלהם לפריטים. ״הפריטים״ הם גיבוריה ואילו השמות הגדולים של כוכבי העל של האופנה מוצנעים בתצוגה. אפשר לומר שאנטונלי ״מסתבכת במודע״ עם אחת הקליקות מוטות האגו ביותר בתרבות. אופנה מבוססת לא מעט על מותגים וחלק מרכזי במהות המותגים הם המעצבים עצמם. בבואה לבסס תערוכה על 111 פריטי אופנה ולא על 111 מעצבי־על, היא נדרשת לא רק ליכולת ניתוח נדירה אלא גם לאומץ ציבורי.

פרשנות של Kristin-Lee Moolman and IB Kamara לחולצת הטי הלבנה של Y3. באדיבות המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק

נעלי אולסטאר לנצח

הפריטים (Items) המופיעים ברשימה הם מוצרי אופנה שזכו בחיי נצח. טי שירט, כובע דלי (שכובע טמבל הוא הנגזרת הישראלית שלו), חולצת ספורט, מעיל טרנץ׳ ועניבה. אוביקטים אלה נוצרו לצורך ספציפי וזכו בווריאציות מגוונות, כשהפכו למוצר המיוצר בהמוניו. לעומת פריטי עיצוב טכנולוגיים, פריטי האופנה האיקוניים אינם נעלמים במהירות. כשהווקמן של סוני הגיע לשוק ב־1979 הוא הפך לאייקון מיידי, המסמל את המוזיקה הניידת. אבל הוא נעלם באותה מהירות כשהטכנולוגיה העבירה את המוסיקה מתוך סרט מגנטי ל־CD ולאחר מכן לקבצי MP3. לעומתו, נעלי הכדורסל ״אולסטאר״ של קונברס נוצרו על ידי מרקיז מילס קונברס בשנת 1908 במלדן, מסצ׳וסטס. מאז עברו הרבה גלגולים עיצוביים וחיקויים, עד שב־2003 רכשה NIKE את המותג. עד היום מיליוני נעליים של אולסטאר מיוצרות ונמכרות ברחבי העולם בווריאציות על המקור. מה עושה את הפריט הזה כל כך עמיד ובר קיימא?

הפריטים בתערוכה מסודרים מ־A ל־Z ועוד לפני האותיות מככב ג׳ינס ליווייס ששמו ״501״ להיות פריט מס׳ 001. את הג׳ינס, מכנסיים עשויים בד דנים (קנבס כותנה) צבוע באינדיגו כחול, המציא חייט מהגר יהודי מלטביה בשם ג׳ייקוב דייויס, שבעקבות קרעים חוזרים ונשנים במכנסי לקוחותיו הגה את הרעיון להחדיר מסמרות מתכת בפינות הכיסים והחגורה. חבר אליו סוחר הבדים שלו, לוי שטראוס, לרישום פטנט על ההמצאה, והשאר היסטוריה. הג׳ינס התפשט במהירות בקרב פועלים, כורי זהב, קאובוי׳ס ומלחי הצי, וזלג לבסוף אל הקהל הרחב, כפריט אופנה של יצרנים רבים. לייצור זוג אחד של מכנסי ג׳ינס דרושים 2,000 ליטר מים. ב־2016 נמכרו בעולם 1.2 מיליארד מכנסי ג׳ינס. וזהו רק חלקיק מתעשיית האופנה, התעשייה המזהמת ביותר אחרי תעשיית הנפט. אין הרבה מוצרים תעשייתיים בעולם שמשוכפלים בכמות גדולה כל כך.

מראה תצוגה מתוך התערוכה. צילום: Martin Seck

מראה תצוגה מתוך התערוכה. צילום: Martin Seck

התערוכה מדגישה את המוצא המגוון של פריטי אופנה על־זמניים. בין אלה אפשר למצוא את כובע הקש עם הרצועה השחורה מפנמה (פריט מס׳ 068), חולצת אוקספורד מאנגליה (פריט מס׳ 067) וחיג׳אב מארצות האיסלאם (פריט מס׳ 049). ישנם פריטים שמקורם באפריקה, אסיה וצפון אירופה או המזרח התיכון. פריטי לבוש רבים פותחו לצרכי ספורט או צבא, כמו מעיל הטרנץ׳, פריט מצוי במלתחות גברים ונשים כאחד, שמקורו בלוחמי החפירות במלחמת העולם הראשונה. פריט כמו הקפוצ׳ון Hoodie הוא אמנם שימושי אבל יכול להיתפס גם כאוביקט פוליטי, המשמש אקטיביסטים המתנתקים מהסביבה או נסים מהמשטרה. התערוכה מותחת את גבולות ההגדרה לפריטי אופנה עד לכיסוי הגוף בקעקועים (פריט מס׳ 098).

פריטים מסוימים הפכו להיות מזוהים עם דמויות מפורסמות כמו ״חולצת מאו״, חולצת עבודה כהה מכופתרת, או סריג גולף (פריט מס׳ 104) שהפך להיות, יחד עם מכנסי ג׳ינס, הסמל המסחרי של סטיב ג׳ובס. בחירת הפריטים מעלה כמובן שאלות. לדוגמה, הבחירה בנעלי ד״ר מרטין (פריט מס׳ 035) והתעלמות ממגפי בלנסטון הפופולריים או נעלי פלדיום, המותג הצרפתי שזכה להעתקים רבים וחזר לאופנה בשנים האחרונות בגרסאות צבעוניות וחומריות שונות.

האמירה הכללית העולה מהתערוכה גורסת שהאופנה אינה בת חלוף כפי שאנחנו חושבים, אלא מתבצעים בה רק שינויי ניואנסים וגרסאות חדשות. פריטים נצחיים בודדים מצטרפים לרשימה בכל עשור. אחד מהם הוא הפליז (Fleece), אריג שהוא תוצר של פוליאסטר סרוק, המצאה מ־1979 של אהרון פורשטיין, מנכ״ל מאלדן מילס, שהפכה לבד בגדי הטיולים של מותג פטגוניה.

סנדלי Havianas. צילום: Roberto Sena (Creative Commons)

טרנד ה־Normcore של השנים האחרונות, הנטייה לקונפורמיזם אופנתי על־זמני, רק מחזק את האמירה של אנטונלי בתערוכה: אלה הפריטים שנמשיך לצרוך ללא הגבלת זמן. בניגוד למושג הרומנטי של ביטוי אישי בלבוש, הוא כנראה מייצג נכון יותר את רוח התקופה ואת השאיפה של היחיד בעידן הרשת החברתית, להשתייך.

לאחרונה צפיתי בסרט תיעודי בנטפליקס, על שבטי ילידים מנותקים מהציוויליזציה ביערות האמאזונס בברזיל. אחד מהם מצולם אומר, חודש אחרי ביקור במקום של משלחת ממשלתית, שמצאה אותם עירומים כביום היוולדם: ״זה טוב״ והוא מצביע על חולצת ה־T שלו (פריט מס׳ 044) ואז הוא מסיר את כפכף הגומי (פריט מס׳ 041) שעל רגלו  ואומר ״זה גם טוב״.

– – –

פרופ׳ עזרי טרזי הוא ראש התוכנית לתארים מתקדמים בעיצוב תעשייתי בטכניון

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden