מחוז חפץ: על אהבת החפצים ואספנות בבית בנימיני

מחוז חפץ, בחפץ לב, חפצה נפשי – השפה העברית העניקה למילה ״חפץ״ משמעות כפולה, ונראה שהיה בכך לא מעט היגיון. במשמעותו השנייה והשימושית יותר, חפץ הוא אובייקט, דבר שיש לו שם, תפקיד ושימוש. אבל בעולם עשיר בחפצים עד להתפקע אנו מנסים לא־פעם להעניק לדברים משמעות שמעבר לשימוש המובן מאליו. להפוך אותם לנשאים של תוכן, של זיכרונות אישיים ושל סיפורים היסטוריים, לסמלים של תקופה או לנציגים של טכנולוגיה וחומר. יום העיון ״חפצנות״, שיתקיים ב־19.2 בבית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, יעסוק בקשר שבין חפצים לאספנות, לתשוקה ולצורך הרגשי, אולי אפילו יש לומר דחף נפשי, של בעלות על חפצים.

יום העיון מתקיים במסגרתן של שתי תערוכות שמקורן בבתי אספנים. האחת מקבלת את פני הבאים בכניסה לבית בנימיני. זוהי תערוכה קטנה ונוסטלגית, קפסולה של ישראליאנה, שמגיעה מביתו של אספן הקרמיקה הישראלית מיקה אדלר. תחת הכותרת Look Alike האוצרת עינב ברנס אליאסוב מצביעה דווקא על נקודות השוני ומגע היד האישי, שהיה ייחודי לדרך הפעולה של מפעלי הקרמיקה. 

דירתו של אדלר, השוכנת במרחק כמה רחובות מבית בנימיני, מלאה בכונניות ומדפים שהתקין כדי לשאת את האוסף הנפלא בן מאות פריטים שהחל ממפגש מקרי והתפתח ב־20 השנים האחרונות. הדוגמאות שנאספו לתערוכה בבית בנימיני הן מקבץ־מעט מהעושר של קרמיקה תעשייתית, שיוצרה בישראל בין שנות ה־30 לשנות ה־80 של המאה שעברה, במפעלי תעשייה ששילבו מסורת של עבודת יד עם תיעוש וייצור סדרתי.

הכלים, שברבות הימים נראו לא סתם פשוטים אלא ממש מיושנים וחסרי חן, התכסו בעשורים שחלפו מאז דוק של נוסטלגיה. כיום המכוער הוא יפה והילה של וינטג׳ ורטרו עוטפת את המוצרים המבויישים שפינו את מקומם כש״תוצרת הארץ״ נכבשה על ידי ״מייד אין צ׳יינה״

בימי הצנע והסוציאליזם הישראלי שגשגה תעשיית הקרמיקה, שסיפקה הן את הכלים היומיומיים והן את מתנות החתונה והאירועים המיוחדים, האגרטל לדודה מאמריקה והפמוטים לנכדה היוצאת לבית משלה. האוסף של אדלר החל מאגרטל כזה, שצד את עינו במקרה בשוק רחוב בניו יורק, ואחרי שזיהה את חותמת ״לפיד״ הישראלית בתחתיתו החליט ״להחזיר אותו הביתה״. עם החשיפה הגוברת לייבוא והתבססותה של תרבות השפע בישראל של שנות ה־80, נסגרו אחרוני המפעלים והכלים, שברבות הימים נראו לא סתם פשוטים אלא ממש מיושנים וחסרי חן, התכסו בעשורים שחלפו מאז דוק של נוסטלגיה. כיום המכוער הוא יפה והילה של וינטג׳ ורטרו עוטפת את המוצרים המבויישים שפינו את מקומם כש״תוצרת הארץ״ נכבשה על ידי ״מייד אין צ׳יינה״. מעבר לערך התקופתי, הכלים מכילים את סיפורה של החברה הישראלית, מגוללים את שלבי ההתפתחות הכלכלית ואפילו הפוליטית, לבעלי זיכרון ארוך.

אספנות איננה תופעה חדשה אך אין ספק שקל יותר להיות אספן בסביבת מותרות. בעידן שבו מרבית הצרכים הבסיסיים זוכים למענה ובאים על סיפוקם ללא דיחוי, את הצורך החליף הרצון ואת הרצון דחקה התשוקה. ה־Must Have של ימינו הוא (לרוב) ממש לא הכרחי, בוודאי מבחינה קיומית ואף לא לצורך חיי נוחות. הוא מונע ממחשבה ומערכים שאנו מייחסים לאותם מושאי תשוקה – חפצים שאנו חפצים בהם.

התערוכה השנייה בבית בנימיני ״כוח משיכה״ מציגה יצירות קרמיקה של אמנים בינלאומיים, המגיעות אף הן מאוספים פרטים. האוצרת רוית לצר מצביעה על חשיבותם של אוספים פרטיים כחלק מחיזוק השדה שבו הם מתמקדים – במנקרה הזה שדה הקרמיקה האמנותית. ״בכוחם לקדם אמנים ולחשוף את עבודותיהם לקהל הרחב, לעזור ביצירת קהילה, לחזק את השדה בו הם פועלים על ידי חינוך הקהל, בעלי גלריות ואספנים אחרים, לתרום להרחבת מעגלי האספנים, עידוד גלריות ומוזיאונים להשקעה בתחום, מימון מלגות, העלאת ערך העבודות וחיזוק איכות ועומק השיח. בנוסף, השאלת תערוכות מאוספיהם והעברת האוספים בדרך כלל כירושות לרשות המוסדות, מאפשרות הקמה והרחבת גוף הידע החזותי־תרבותי, (היסטורי או עכשווי) של התחום לקהל הרחב״.

לצר דווקא אינה מחזרת אחרי טעם הקהל בבחירת המוצגים בתערוכה. ״הבחירה בעבודות נבעה מתוך האפשרות לייצר סיפור שיבנה מהלך המתקשר לתיאור מעשה האספנות כאל דחף ממכר, יצרי, אובססיבי, בלתי נשלט ונחשק ונענה בבחירת עבודות חומר אקספרסיביות, הנוגעות בתמות מרכזיות שעולות בדיון החומרי: השימושית, הפיסולית ומה שביניהן״, היא מסבירה. 

בעבודות בולטות השפעות של אמנות מופשטת, והמתח ביחס לאמנות (ארט) לעומת אומנות (קראפט). הן נותנות ביטוי לשאיפתם של היוצרים להבעה אישית, אקספרסיבית ובת־זמנם, יחד עם ההתפעלות והשאיפה לשליטה בחומר, בסגנון ובטכניקה ממסורות של יצירה קרמית

בעבודות בולטות השפעות של האמנות המופשטת על היצירה הקרמית, והמתח ביחסי האמנות (ארט) לעומת אומנות (קראפט). הן נותנות ביטוי לשאיפתם של היוצרים להבעה אישית, אקספרסיבית ובת־זמנם, יחד עם ההתפעלות והשאיפה לשליטה בחומר, בסגנון ובטכניקה ממסורות של יצירה קרמית – מאנגליה, ארצות הברית, סין ויפן.

מארצות הברית מגיעה עבודתו של פיטר וולקוס, הנחשב לאחד האמנים שהשפיעו יותר מכל על עולם הקרמיקה. וולקוס היה בן למשפחת מהגרים מיוון, שלחם במלחמת העולם השנייה, ולאחר שהשתחרר למד ציור, הדפס וקרמיקה. הוא החל את עיסוקו בקרמיקה כקדר קלאסי בסגנון הבאוהאוס אך לאחר שהושפע מאמנים כג׳ון קייג׳ ורוברט ראושנברג עבר מקדרות שימושית לפיסול קרמי מופשט אקספרסיבי, ויצר כלים שהפכו לציורים תלת ממדיים ופסלי ענק.

גם רודי אוטיו האמריקני חיבר בין פיסול וציור פיגורטיבי לעבודה בחמר. אוטיו בונה נפחים קרמים גדולים ובעלי פני שטח רכים וזורמים המשמשים כמצע לציור חופשי של  דימויי הגוף הנשי ובעלי חיים, בהשפעת גוגן ומאטיס.

האמנים בני הזוג מסאמיצ׳י יושיקאווה וצ׳יקקו יושיקאווה מציגים עבודות פיסוליות, הוא מתמחה ביצירות פורצלן בלתי רגילות, הן בנפח ובמבנה הארכיטקטוני והן באופן הנחת הגלזורה ונזילתה, כך שהיא נקווית בשלוליות שנראות בעלות עומק. היא נוגעת בעבודתה בעולמות תוכן של ילדות, בעלי חיים, פורטרטים והאנשה של כלים שימושיים.

קלוד שמפי הצרפתי חוקר בעבודותיו את היחסים שבין השימושי לפיסולי. ואילו דילן בוון הבריטי משלב בין עבודת אובניים לפיסול חופשי ולטכניקות גלזורה שונות. ג׳ייסון בריגס משלב בעבודותיו איזכורי גוף אנושיים וריוג׳י קויה היפני עבר מקדרות מסורתית לפעולה חדשה ושוברת מוסכמות.