״ילדה קטנה מצד אחד, כלבה קטנה ומפלרטטת מצד שני״ 

שלוש שמלות תפסו את מבטי בביקורי ברטרוספקטיבה של האמנית פמלה לוי (1949-2004), שאצרו אלן גינתון ואיתמר לוי במוזיאון תל אביב. שלוש עבודות מופלאות, שעושות שימוש אמביוולנטי ובוטה בשמלה, בניגוד גמור לעירום הרב בתערוכה. תוך שאני עושה את דרכי מהאולם התחתון לעבר מעלה המדרגות הפנימי המוביל לקומה העליונה, ניצבתי לפני שלוש עבודות שמן לא אופייניות – כמעט קטגוריה נפרדת בתערוכה.

בכל אחת מהעבודות דימוי של ילדה/נערה בתקריב. הן לבושות באופן צנוע, חסוד עד מחמיר, ובכולן יש לשמלה תפקיד מרכזי, של כיסוי והסתרה ושל מראית עין. הטיפול בהן פוריטני משהו ומושקע מאד. הנראות הסגנונית, שמקורה היכן שהוא במראה הילדה הטובה ממזרח אירופה או במורשת החברה החרדית, מייצרת רתיעה, חרדה או לחילופין פתיינות במסווה של מתיקות ונאיביות, המרמזים על שהתרחש או שעתיד להתרחש.

אסקימו לימון

בקיר שממול למדרגות, מימין, תלוי דיוקן שכותרתו ״אסקימו לימון״. הוא צוייר ב־1989, ונקרא על שמו של סרט הקאלט הישראלי מ־1978. יש להניח שלוי צפתה בסרט, והייתה מודעת לסצנות הפיתוי בו – המפורסמת שבהן התרחשה בין נערה מתבגרת שאותה שיחקה ענת עצמון, לבין נערים בני גילה, פחות או יותר, יפתח קצור ויונתן סגל – שכמו בציור, נטפו נאיביות, סקרנות מינית וחשש מהאפל ומהלא נודע.  הנערה בציור, ממלאת את החלל, כשברקע מבנה גיאומטרי/אדריכלי המאזכר פיגום, המשלים את מחווה התמימות העולה מהדמות המלקקת בסקרנות את קרטיב הלימון. באופן מוזר, ציור זה נבחר לייצג את התערוכה בכריכת הקטלוג ובפרסום החוצות; ואני רוצה לקוות שלא נבחר עקב נראותו הצנועה־כביכול.

שתי העבודות האחרות מוצגות זו לצד זו כדיפטיך (למרות שצויירו בנפרד) וזוכות, ולא במקרה, לשם הזהה ״נדנדה״. דמות הילדה/נערה ב״נדנדה״ מ־1991 נטולת פרטי רקע וממלאת את מצע הציור כמו בתצלום תקריב. פניה מוסוות (מביישנות או מאימה) בין רגליה המורמות בתנועת הנדנוד, כשמריחת פס צהובה מוחקת את אזור הפורענות וכובשת את עין הצופה.

נדנדה, 1991

נדנדה, 1992

בצמוד אליה, מציצה דמותה של נערה/ילדה אחרת, ב״נדנדה״ מ־1992. היא משפילה את מבטה כמו מבקשת להיעלם בשמלתה החמורה. דמותה תופסת את רוב מצע הציור אך בניגוד לחברתה, היא ממוקמת באתר אורבני משהו. מכונית לבנה מבליחה בהקטנה בין רגליה, ושני גברים בלבן מרמזים על אתר מפוקפק הנראה כמגרש מכוניות. ראשי שתי ילדות ניבטות בפתחי החלונות, כמו תמונה בתוך תמונה, מזכירות צילומי ילדות שנעלמו על לוח בתחנת המשטרה.

בין רגעי התום הילדי לבין כוחו של הפיתוי

השמלה כדימוי חזותי המעיד על כוונת היוצר וכחלק מהמילון הצורני שלו, הייתה נושא למחקר שערכתי לפני כעשור, בתקופת שהות ממושכת בניו יורק (2002-2008). שם פגשתי בדימוי השמלה בלא מעט תערוכות, בעבודותיהם של יוצרים כמו אנדריאה זיטל, אנסלם קיפר, שירין נשאט, האמן הדרום קוריאני דו הו סו ואחרים. השמלה שימשה אותם בעיסוק בסוגיות של מגדר, הדרה, ניצול מיני ותפיסת הכוח. בעקבות המחקר אצרתי ב־2011 בבית האמנים בירושלים את התערוכה הקבוצתית ״שמ-לה: מחשבות על כסות״, בהשתתפות אורי קצנשטיין, פיליפ רנצר, ראפת חטאב, מיכל היימן, נלי אגסי, לי ינור, תמר רבן ועוד.

לוי, ילידת אייווה, למדה אמנות בארצות הברית (בדגש על צילום, רישום והדפס), והיגרה לישראל בעקבות נישואיה לפסיכולוג ומבקר האמנות איתמר לוי. יצירתה המוקדמת הייתה מזוהה עם אמנות נשים אמריקאית, בקולאז׳ים ועבודת טלאים. כמה דוגמאות ממנה מוצגות במרכז החלל בתערוכה. בשנות ה־80 פנתה לציור פיגורטיבי־ריאליסטי, והתקשתה להשתלב בזרם המרכזי ששלט בזירת האמנות הישראלית באותה העת. למרות שהייתה מעורה בסצנה החברתית והתרבותית המקומית, היא זכתה ליחס מעורב – אוהד עד שנוי במחלוקת.

הציורים גדולי המידות שלה נעשו על פי צילום מקדים ובהם סצנות – לעתים טעונות ולעתים על גבול הבנאליות – שמצאה או הרכיבה. היו בה מוטיבים שחזרו על עצמם, ונראו בהן בעיקר בחורים ולרוב בעירום. ״בגדים הם עדות לזמן… לכן הורדתי להם את הבגדים״, נשמעת לוי אומרת בסרט המוקרן בכניסה לתערוכה. הנרטיב גובש בחוף ימה של תל אביב או באזורי שוליים בירושלים. בלא מעט מהציורים מופיעות גם ילדות או נערות, בעירום או בלבוש קיצי ישראלי (בגדי ים או גופיות), שתפקידן לתמוך בנרטיב הגברי המצ׳ואיסטי שהיה מקובל באותם ימים ושכנגדו כוונה עשייתה. בחלק מהעבודות שולטת אווירת אלימות מינית מפורשת או מרומזת, כאורבת מתחת לפני השטח.

נראה שביצירתה לוי מבקשת להעביר את החוויה שחוותה בסנטה פה, ניו מקסיקו (מקום שהיווה שמורה של הסיקסטיז בסבנטיז), כמלצרית בלה־פונדה, בר שמוקם במתחם משרדים, שבשעות הערב היה הופך לאפל, מאיים ומושחת. הייצוג החזותי המשולש נע בין רגעי התום הילדי לבין כוחו של הפיתוי. האימה מהלא נודע מזינה את סערת הנדנדה, הנעה בין הדחף המיני לבין החשש מאבדן שליטה ונטרול חסמים.

מה גרם ללוי, ציירת העירום, לסטות מדרכה ולהרחיב את הממד הקיומי בציור שלה, לאפשר נקודת מבט נוספת והכלה של נרטיב אמביוולנטי, העוסק בפתיינות ובתמימות תחת מעטה של כסות חמורה? מצאתי תשובה לשאלה שעלתה בי בציטוט מדבריה, בכתבה של גליה יהב, שהתפרסמה במוסף גלריה של עיתון הארץ מנובמבר 2012: ״הפגיעות של נערה צעירה היא מיוחדת מאד… זה משהו שאני יודעת מבפנים, מלהיות ילדה קטנה מצד אחד וכלבה קטנה ומפלרטטת מצד שני״.

– – –

צופיה דקל־כספי היא חוקרת ואוצרת אמנות.