כל מה שחשוב ויפה
מיכאל דרוקס. צילום: אברהם חי

גבולות, מחסומים וקו ירוק אחד: לקרוא בין הקווים במוזיאון ארץ ישראל

לרגל שנת ה־70 למדינת ישראל, נפתחה במוזיאון ארץ ישראל, התערוכה ״המפה - לקרוא בין הקווים״, ובה 150 עבודות של כ־50 אמנים ישראלים בולטים. האוצרת בתיה דונר מקווה שהמבקרים בתערוכה יצליחו להתבונן בעבודות בלי קשר להשקפה הפוליטית שלהם

״קשה לחמוק מסוגיות פוליטיות בתערוכה המציגה את מפת ישראל כנושאה״, קובעת בתיה דונר, אוצרת התערוכה ״המפה – לקרוא בין הקווים״, שנפתחה במוזיאון ארץ ישראל. עם זאת, היא מבקשת מהמבקרים להתבונן ביצירות האמנות שבתערוכה מעבר לשורה של קלישאות, הנוטות לאתחל אצל הצופה מנגנון תגובה אוטומטי.

ובכל זאת, גבול הוא דבר פוליטי, אנחנו נמצאים רגע לפני יום העצמאות ה־70 של ישראל. את לא פוחדת שאנשים יגידו…

״שיגידו. אין דרך להימנע מזה, אין דרך להעלים את זה. ובכל זאת אני מבקשת להסתכל מעבר לזה. שאנשים ינסו לבדוק איפה הם עומדים ביחס למקום הזה שהם חיים בו. זה נושא־העל של התערוכה: אם אנחנו מדברים על מפה, על טריטוריה, אנחנו מדברים על יצוגים. פה אני מכוונת למשהו יותר תודעתי. יסכימו, לא יסכימו – בסדר. יכול להיות שאני לוקה באופטימיות יתר״.

״יכול להיות״?

״כן. אם לדייק, קרוב לודאי. אבל זה מה שהייתי רוצה. אני נורא נורא מקווה, לא יודעת אם זו הזייה שלי או לא, שהמבקרים יצליחו להתבונן בעבודות מעבר לרעש הפוליטי. אתה רואה מפה עם הקו הירוק, אתה ישר אומר ׳זה אמן שמאלני׳. אתה מתייג את זה ואתה לא מסתכל מעבר לזה, ואילו אני מאוד רוצה שאנשים יתבוננו מעבר. נוצר מסך של עיוורון, ואותו דבר אולי קורה בעבודות מהצד השני, כמו לדוגמה בעבודות של אבנר בר חמא. אני מקווה שהמבקרים יתעכבו מעבר למבט הראשון. אני מקווה שזה יעבוד״.

אבנר בר חמא (מימין), דוד טרטקובר. צילומים: אברהם חי

שתילים של מתנחלים או של פלסטינים?

כ־50 אמנים משתתפים בתערוכה, שמציגה את יחסי הגומלין בין נופי המולדת, המפה הישראלית ויוצריה, כפי שהם באים לידי ביטוי בייצוגיה בתרבות ובאמנות. מיטב האמנים מכל הדורות משתתפים בתערוכה – ביניהם מיכאל סגן־כהן, מיכה אולמן, דוד טרטקובר, ציבי גבע, גל ויינשטיין, אפרת נתן, דגנית ברסט, פריד אבו שקרה, זויה צ׳רקסקי, שריף ואכד, אריאן ליטמן ועוד – ומהבחינה הזו מדובר בתערוכה יוצאת דופן במוזיאון ארץ ישראל.

״ההחלטה להתמקד בעיקר באמנות התחדדה לאחר שדבי הרשמן נכנסה לתפקיד האוצרת הראשית של המוזיאון״, מספרת דונר. ״החלטנו להציג בעיקר אמנים ישראלים, כי היה חשוב לבדוק מה המקומיים אומרים על המקום. מעבר לכך, כל של מה שנקרא ׳ישראליאנה׳ נראה לי די מונוטוני: אתה מראה שני פריטים, הראית הכול.

״אין לזה ממש משמעות מלבד מקרה אחד. גם אנחנו וגם הפלסטינים עושים שימוש באותה מפה, ההבדל היחיד הוא שבמפה של הפלסטינאים רמת הגולן לא מופיעה. יש בתערוכה הרבה עבודות שמראות את הכפילות הזאת, של התייחסות לאותה טריטוריה, מהצד הישראלי והפלסטיני, ולא תמיד אתה יכול לדעת אם אלה שתילים של מתנחלים או של פלסטינים, שמשתמשים בדיוק באותם סמלים״.

איך מתחילים אם כך לעבוד על תערוכה כזו?

״התחלתי במחקר, ביקרתי בארכיונים, במרכז למיפוי ישראל, בספריה הלאומית וכו׳. כל זה הוביל אותי להתמקדות באמנות ובאמנים, שמחלצים מהמפה אלמנטים ספציפיים וממקדים את המבט. ואז התהליך הראשוני הוא סריקת שטח: לראות מה יש, עם מה אפשר לעבוד. כל אחד מאיתנו מכיר אמנים ועבודות שעסקו בזה, זו נקודת ההתחלה, ומשם הולכים ומתרחבים, כולל הרבה דיאלוגים עם אמנים ואספנים, ששלחו אותי למקומות שלא הכרתי. איציק רנרט, לדוגמה, הכיר לי את רוני מרו שעושה תואר שני בעיצוב בשנקר. היא עושה דקונסטרוקציה של המפה: קורעת, גוזרת ומחברת מחדש עם חוטים בצבעי אדום ושחור, והצבע הירוק מתווסף על ידי הקו הירוק שמופיע במפה״.

מיכאל דרוקס (מימין) ורוני מרו. צילום: אברהם חי

הנוכחות של הקו הירוק במפות הוא הדבר הראשון שדונר שמה לב אליו בזמן העבודה על התערוכה. ״מרבית האמנים מציגים את מפת ישראל עם נוכחות של הקו הירוק, חוץ מאבנר בר חמא, שבא מהצד הימני של הפוליטיקה הישראלית, ואצלו המפה מוצגת כפי שהיא מופיעה במסמכים הרשמיים. זה די היכה בי העניין הזה. מצד שני, יש הרבה אמנים שלא נוטים להיכנס לחלקים המפורטים של המפה ומה שמעניין אותם זה גבולות.

״לדוגמה, עבודות של איילת זהר או של לארי אברמסון, שמתייחסות אחרת למפה. איילת מיפתה את הסביבות שבהן היא התגוררה מהזיכרון, החל מהמקום שבו היא נולדה, דרך העיר שגרה בה ביפן. באותה תקופה היא יצאה מעט מאוד מהבית ולכן היא לא זוכרת את שמות הרחובות. זה מיפוי של זיכרון. דבר דומה אבל בצורה אחרת עשה לארי אברמסון ששיחזר את הדרך שלו מירושלים לכנרת דרך הבקעה ודרך כביש 6, שתי דרכים שונות עם נופים שונים.

״סוג אחר של עבודות שיש בתערוכה זה דיוקנאות ממפות, החל ממיכאל דרוקס, שאני מניחה שהוא היה הראשון שעשה את זה, לצד אמנים כמו דוד טרטקובר  או דני קרמן ואחרים. המפה בעבודות האלו היא חלק מהזהות שלהם, מהדימוי העצמי, מהתודעה; היא מה שאני מציג כלפי העולם״.

אנחנו חיים במדינה שהגבולות בה לא מוסכמים.

״מושון זר אביב מציג בתערוכה עבודה שהוצגה בעבר בתערוכה של שנקר לכבוד יום העצמאות, שמציגה ילדה שקווי המתאר שלה מורכבים מסימנים של גבול, וברקע שלה מפת ארץ ישראל. הוא מספר שכשהוא ילד מאוד הטריד אותו איפה עובר הגבול, ואף אחד לא נתן לו תשובה ברורה. אולי זו הסיבה שיש הרבה עבודות בתערוכה שלא מכילות מפות ברורות: אם אתה מסתכל על המפה במבט על, העבודות האלו עושות זום אין על השטח.

גבולות קבע. מושון זר אביב

״קרוב לכניסה לתערוכה מוצגות עבודות של אורי ריזמן, אברהם אופק ומיכה אולמן, שמדברים על מקום במובן האוניברסלי שלו. זה לא לאומי, זה הקשר של אדם למקום. אצל אורי ריזמן זה דרך הנוף, אצל מיכה אולמן אלה רישומי חול, שעשויים מהחומר של האדמה, ואילו אצל אברהם אופק – בגלל הביוגרפיה השונה שלו ביחס לשניים האחרים, הוא עלה לארץ בגיל העשרה שלו – הקשר שלו למקום נשאר נגוע בגעגוע שבא מתוך זרות, רצון להיאחז במקום.

״יש פרק שמוקדש לגבולות ולמחסומים. יש בו צילום נהדר של מיקי קרצמן של חומת ההפרדה, צילום נורא לא מתחנחן שלרגע קשה להפריד בו בין הנוף הממשי לנוף המצוייר על החומה. יש סדרת עבודות של אילת זהר, הפרעה גבולית, וסדרת המחסומים של גיא רז, שקורה בה משהו מעניין: את המחסומים ההיסטוריים הוא צילם בשחור לבן, נאמן לכללים המאוד מוקפדים של צילום נוף. לעומםתם, את את אבני המחסומים העכשווים הוא צילם מרחוק, גזר מתוך הצילום, בקומפוזיציות לא מוקפדות. הוא אמר שהיה לו קשה פיזית להתקרב לזה. שריף וואקד מציג עבודת וידאו עם פריטי אופנה שמיועדים למחסומים ישראליים: בגדים עם כל מיני פתחים באזור שבו מחפשים חגורות נפץ״.

שריף ואכד

לילך מדר. צילום: אבהרם חי

ומה עם תפיסה של מפה היום לעומת המפות של גוגל או ווייז?

״קשה לי לצפות את העתיד אבל יש שתי עבודות בתערוכה שמתייחסות להבט הזה. אחת של לילך מדר, שלקחה ׳אטלס ברוור׳ שכולנו גדלנו עליו, חצתה אותו עם מטוס. הפרשנות שלי – וזו בטח לא היחידה – במאות ה־16 וה־17 של התגליות הגדולות בעולם, מדינות שלחו אניות שעל סיפונן היו ציירי מפות, והם היו הראשונים שתיארו את העולם החדש. התוצאה הייתה מפות לא מדוקיות, מאוד סוביקטיוויות ומלאות שגיאות. כמו שאני מבינה את העבודה של לילך, זה מה שהיא רצתה להגיד על האטלס, שזה דבר ארכאי, לא נכון, לא מדויק, שלא מתפתח.

״העבודה השנייה היא כרזה של יוסי ג׳יברי שנקראת ׳אתר הבית׳. אם מדברים על מקום, על ארץ, על התיישבות, על בית, פה אנחנו נמצאים באיזה אתר וירטואלי בלי קשר למקום ספציפי וכו׳״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden