כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

נעמה ערד. צילום: ליאת אלבלינג. באדיבות האמנית וגלריה זומר

הרשימה המשותפת // 12 באפריל 2018

נעמה ערד בגלריה זומר; אילת כרמי ומירב הימן בגלריה בנווה שכטר; קרן תגר ושיראל ספרא בגלריה חנינא

Love handles בגלריה זומר

הדמויות של נעמה ערד ניצבות בחלל גלריה זומר, בתערוכה Love handles, כנשים העומדות כל אחת לעצמה; כל אחת חשופה על פי דרכה, פוגשת את עיני הקהל בהתרסה, כאומרת ״כזו אני, מה יש?״. ומה שיש הן זוג מטקות שנתלשו מהחוף ונתלו על הקיר כשדיים כבדים; סליל חוט טלפון ישן, שנכלא בגרביון שקוף בתפקיד של תלתלי שיער ערווה; בייגלה אפוי במקום ברך ומשטח אופים במקום אגן; מנעולים כבדים מושכים ומקבעים את הדמות בכובד משקלם לרצפה. סבכת פלסטיק כולאת אותה בסורגי חלון מעוטרים בשרך מטפס ובתלתלי פסטה. גרביונים נמתחים לקצה גבול היכולת – כחיוך הנמתח ונמתח עד קריעת השפתיים הצוחקות.

המראה משעשע והחומרים רכים, אבל אין פה רוך וזה לא באמת מצחיק. ערד יוצרת סילואטות אנושיות ברישומי קו עדינים בחלל. היא מאנישה את פסלי החפצים שלה ומשתמשת בו זמנית בכלי הנשק של הנשיות ובכלי־הכפייה הרכים של משטור המראה הנשי. היא שולטת בשפת הדאדא – מוציאה חפצים מהקשרם וזורקת את התחביר הפשוט של כלים ושימושם לעולם חדש של משמעות והשתמעויות. היא מאפשרת לצופים לקרוא ולפרש את העבודות בשיטת האסוציאציות החופשיות, רק בשביל לגלות שאין דבר כזה – חופש אסוציאטיבי. המסמן אולי יצא להשתולל אבל המסומן ברור.

״הפסלים מבטאים מצב של סימביוזה בין החפץ לבין הגוף שמפעיל אותו, המשמש כזירה לביטוי של מצבים מנטליים ותפישות סובייקטיביות״, היא מסבירה. ״מרגשת אותי האפשרות לייצר מרקם של הבעה מהחפץ הסתמי והגנרי. לחלץ את האישי והאינטימי דווקא מתוך המוכר והשגור. בתוך מערך החפצים הלא מיוחדים האלה, אני מחפשת אוריינטציה; דרך מילוט מתוך הפער הבלתי אפשרי שבין החוץ והפנים, הגוף והתודעה, השפה והחוויה״.

שיח גלריה בתערוכה יתקיים יום שישי, 27 באפריל 2018, בשעה 12:00

חגית פלג רותם

נעמה ערד. צילום: ליאת אלבלינג באדיבות האמנית וגלריה זומר

איילת כרמי ומירב הימן. צילום: יובל חי

איילת כרמי ומירב הימן. מתוך העבודה ״ספרה״

ספרה וספירה בנווה שכטר

התערוכה ״ספרה״ שנפתחת ביום שישי (13.4)  בגלריה נווה שכטר היא מיצב אמנותי תלוי זמן ומקום (time specipic) שיצרו יחד האמניות איילת כרמי ומירב הימן ואצרה שירה פרידמן. התערוכה מגיבה לספירת העומר שבין פסח לשבועות, ולהדרת נשים – מספירת העומר ובחברה הישראלית כיום. בעבודת וידאו מקורית נשמעת מקהלה נשית בארבעה קולות, לפי לחן של מעין צדקא, הזמרות שרות בעודן מתגלגלות על מתקן העושה במהלך השירה 49 סיבובים, כנגד ימי ספירת העומר. העבודה צולמה בחממה – שמסמלת שטח מנותק ומוגן מפני החוץ, מפני מצבי הזמן ומזג האוויר. הזמרות סופרות בעברית, אמהרית, ערבית ואנגלית ויוצרות קהילה נשית הומוגנית, בעודן מתמודדות עם המאמץ הגופני שבגלגול המתקן.

עבודת החלון ״דרך יפו״, מותקנת על גבי חלון הגלריה הפונה כלפי רחוב אילת ההומה (הוא דרך יפו לשעבר). בחלון נראות שתי מדעניות מודדות דבר מה באמצעות שעון אסטרונומי עתיק. העבודה מושפעת מהשמש המטילה צללים ממנה על רצפת הגלריה.

כותרת התערוכה ״ספרה״, מהמילה כדור ביוונית, המשמשת גם לתיאור ספרות שמימיות (גורמי שמים). המוזיקה שהולחנה במיוחד עבור התערוכה מושפעת מ״מוזיקת הספרות״ מוזיקה שפותחה ביוון העתיקה על בסיס האמונה שהספרות השמימיות, הירח השמש והכוכבים יוצרים מוזיקה בשעת תנועתם.

חגית פלג רותם

קרן תגר

לילה ולילה בחנינא

לילה ולילה, התערוכה הזוגית של קרן תגר ושיראל ספרא בגלריה חנינא בתל אביב, מציגה עבודות ציור ורישום המתייחסות לקובץ סיפורי אלף לילה ולילה – על מבנהו הסיפורי המיוחד, על המרחב הפיזי שבו הוא מתרחש ועל מצבה הקיומי השביר של מספרת הסיפורים, שחרזאד. תגר וספרא – בוגרי התכנית לתואר השני באמנות בבצלאל – עוסקים בהקבלה בין סיפורי אלף לילה ולילה לעולמו וסביבתו של האמן, כשדמותה של שחרזאד מייצגת את הקשר בין יצירת האמנות להמשך החיים, או בין הביטוי העצמי להישרדות העצמי. המבנה הסיפורי המיוחד של הסיפור – ארוך, מתמשך ונקטע שוב ושוב על ידי מגבלות המציאות (הלילה שבא אל קיצו) – בא גם הוא לידי ביטוי הן בעבודות והן בהצבה בחלל הגלריה.

רישומי הדיו של תגר הם תוצאת החיפוש אחר דמות המספרת־אמנית וביטוי של מצב חרדה מתמשך, שבו המשך החיים תלוי ביכולתה של שחרזאד להמשיך ולספר: היא גיבורה שאינה גיבורה, בת ערובה עייפה שעלולה לשמוט את הסיפור בכל רגע. ציורי השמן של ספרא מתייחסים לחלל הארכיטקטוני שבו מתרחש סיפור המסגרת, כשבמרכזו ניצבת המיטה שבה מספרת שחרזאד את סיפוריה כזירת היאבקות, שבה ממד הסכנה הוא שמייצר את האפשרות לבריאת עולמות דמיוניים.

יובל סער

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden