כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

צווארון כחול־לבן. צילומים: אחיקם בן יוסף

לחן עממי / צווארון כחול־לבן

״העיסוק בהבדלים שבין ׳לבוש׳ ל׳אופנה׳ מדגיש את חוסר האפשרות לנתק את העיצוב בישראל מהעיצוב הישראלי״, אומרות טל אמית וליה שורץ שאצרו את ״צווארון כחול־לבן״
 כחלק מ״לחן עממי״ בבית האמנים. בשבת (12.5) יתקיים בשעה 11:00 סיור מודרך בתערוכה

מתי בפעם האחרונה זיהיתם פריט אופנה ישראלי? האם יש דבר כזה בכלל, והאם הוא מבוסס על שורשים מקומיים או שלא בהכרח? ומה בכל זאת גורם לנו לזהות אותו ככזה? אלו כמה מהשאלות ששואלות טל אמית וליה שורץ בתערוכה ״צווארון כחול־לבן״ – שנפתחה ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל כחלק מהתערוכה לחן עממי בבית האמנים בתל אביב (אוצר ראשי: יובל סער).

מעצבי אופנה בכל העולם משתמשים בזהות המקומית שלהם כדי ליצור. לעיתים הם עושים זאת במודע, ולעיתים באופן לא מודע, מתוך זיכרונות ויזואליים שעליהם גדלו ושנטמעו בהם. גופיית טריקו בצבע ירוק זית, ״נעלי קיפי״, חאקי אתא וחולצות סוף מסלול – בעבורנו הישראלים פריטים אלה נושאים מטען של זהות מקומית – אך לפעמים פריטי לבוש שאנחנו מזהים כישראליים לחלוטין, מעוררים גם אצל אחרים זיכרונות ממקומות רחוקים.

התערוכה מאגדת בגדים פרי עבודתם של מעצבים הפועלים בישראל כיום, ומשלבים בין הרבדים השונים המרכיבים את הנוף המקומי: דת, צבא, קודש וחול. לצד פריטי האופנה המעוצבים, משתלבים בטבעיות גם פריטי לבוש מארכיון האופנה והטקסטיל ע״ש רוז בשנקר, שמהדהדים את החיבור השורשי של הקולקציות העכשוויות ל״מקור״ ולמקום, ומערערים על הדעה הרווחת של אופנה ישראלית דלילה הנשענת על השראות מן החוץ.

יחד, הפריטים מציגים תמונה של זהות חזותית ישראלית המאפשרת למבקרים להתבונן באופנה ובלבוש ולשאול מה ההבדל ביניהם, מה השורשים שטומן בחובו עיצוב עכשווי, ומהי החוויה המתלווה למפגש עם הפריטים, המושפעת מנקודת המבט הסובייקטיבית ומן המטען שנושא עמו הצופה.

מה הייתה נקודת הפתיחה שלכן בעבודה על התערוכה?

אמית: ״נקודת הפתיחה שלי הייתה להראות שיש דבר כזה אופנה ישראלית עכשווית. יש עשייה מופלאה בארץ שנשענת בסופו של דבר על המקום הייחודי שבו אנחנו חיים. לא מעט אנשים מתגאים שהבגדים שלהם מחו״ל: דרך התערוכה רציתי להפוך את היוצרות, להראות שהגאווה האמיתית היא ללבוש את מה שמעוצב ומיוצר פה״.

שורץ: ״הצטרפתי לטל, שעבדה על התערוכה כבר חודשים מספר לפניי, מיד בתום לימודי האוצרות בשנקר ועם אהבה רבה לאופנה ועיסוק באופנה, וכן ידע על הנפשות הפועלות כעת בסצנת עיצוב האופנה המקומית. חשבתי שנושא התערוכה מציג שאלה מעניינת שאנחנו כישראלים, כמעצבים וכאנשים חושבים שואלים את עצמנו המון – האם באמת יש לנו שורשים שאפשר לבסס עליהם יצירה, או שהכול נובע מהתרבויות ומהמקומות השונים שמהם הגענו לכאן?

״תחושת חוסר השורשים שמלווה אותי מאז ומתמיד מפריעה מאוד לחיבור שאני מנסה ליצור עם המקום ולשאיפתי להרגיש שאני אדם שלם. נוסף על כך, האמונה הרווחת שאין כאן מעצבי אופנה מוצלחים ושכל מה שמגיע מחו״ל יותר טוב ויותר שווה את ההשקעה, היא אמונה מייאשת שמנבאת רק שחורות לעתיד המקום הזה, ואני נוטה לחשוב על עצמי כאדם מלא תקווה ולא מיואש. לכן עניין אותי לחקור ולגלות את האומץ והתושייה של המעצבים שעושים את המאמץ ליצור כאן, לשאוב השראה באופן מודע או להיות מושפעים מהמקום הזה, גם אם לא בהכרח מבחירה״.

מהי נקודת הסיום שלכן ומה למדתן על מה שאתן מציגות, שנה וחצי אחרי?

אמית: ״תהליך האוצרות שהביא אותנו לתוצאה הסופית היה ארוך, ממושך ומלא בתהפוכות. בסופו של דבר הבחירה להציג קולקציות עכשוויות של בתי אופנה צעירים היא הבחירה שהפכה להיות החשובה והמרכזית. לצערנו הממשלה לא מבינה את ערכה של האופנה ולא תומכת במעצבים הפועלים בזירה המקומית. לכן ההחלטה להתגאות במעצבים הפועלים כיום, להציג את עבודתם הנוכחית במכלול רפרנסים חברתיים מקומיים, ואולי גם להצליח לקדם אותם ולו במעט לעבר הכרה מקומית כלכלית רחבה יותר, הפכה להיות מבחינתי סוג של שליחות״.

שורץ: ״קשה לי להתחבר לצמד המילים נקודת סיום, לתחושתי זו רק ההתחלה של פליאה חדשה. תמיד אומרים על הישראלים שהם יצירתיים, חדשניים, יודעים לעבוד עם מעט ולאלתר, אבל תמיד חשבתי לעצמי ש׳זה אף פעם לא יוכל להתרומם׳, וההרגשה שיש תקרת זכוכית עדיין קיימת. ההעמקה בעבודותיהם של המעצבים – כמו גם המפגשים והשיחות שקיימנו איתם – גרמו לי להאמין במה שקורה כאן ולהתפעל מיוצרים שפועלים עם חיבור למקום ולא בניתוק ממנו. הכוונה היא לא לנתק את מה שקורה כאן ממה שקורה בחו״ל ומהאפשרויות להתפתח בזכות הקשר עם החוץ – אני בהחלט חושבת שזה הכרחי להמשך – אבל בסופו של דבר הנסיבות והאילוצים הופכים לכר פורה של יצירתיות ותושייה״.

עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל?

אמית: ״העיסוק של התערוכה בהבדלים שבין ׳לבוש׳ ל׳אופנה׳ מדגיש את חוסר האפשרות לנתק את העיצוב בישראל מהעיצוב הישראלי. גם אם לא במודע, מעצבים משתמשים בעקרונות חזותיים שנטמעים בהם. אותו סגנון ישראלי נינוח וחמקמק הפך להיות המכנה המשותף של המעצבים הישראלים. במקום מוטרף שבו אין לדעת מתי תפרוץ המלחמה הבאה וכמה חודשי לחות וחום בלתי נסבלים אנחנו הולכים לחוות, הנחמה היחידה שלנו היא שלפחות יהיה לנו נוח. ועל כך סגנון הלבוש הישראלי לא מתפשר. לטוב ולרע. בעיקר לטוב״.

שורץ: ״לאחר התהליך שעברתי אני חייבת לומר שעיצוב ישראלי. נדמה שבישראל של 2018 כבר יש מספיק תובנות, תקוות מנופצות וניסיונות כדי שיוצרים יוכלו לעבור מהישענות ראשונית על הקלישאות שעליהן הם גדלו, להבעת עמדה מעניינת וחדשנית, לעיתים הומוריסטית, לעיתים אוניברסלית, לעיתים עגומה. אי אפשר להתעלם מהיעדר השורשים בתחום המלאכות, מדלות החומר ומהברוטליות שבה אימצנו אלמנטים של תרבויות אחרות. אך כנראה שמה שהופך את העיצוב כאן ל׳ישראלי׳ אינו נשען על הצורות ועל המסורות, או בכלל על איזשהו אלמנט חזותי, אלא יותר על מהויות מסוימות והלך רוח מקומי״.

– – –

סיור מודרך: (הכניסה חופשית, אין צורך בהרשמה מראש)
שבת 12.5 בשעה 11:00 בהשתתפות יובל סער, טל אמית, ליה שורץ, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן

בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב. נעילה: 26.5.18
שני–חמישי: 10:00–13:00, 17:00–19:00
שישי: 10:00–13:00, שבת 11:00–14:00

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden