כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מגן ציצית ותער חד־פעמי לברית מילה מתוך ״נעשה״ בלחן עממי. צילום: אחיקם בן יוסף

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ״עיצוב״?

מה זה לעזאזל ״עיצוב״ ואיך נתפס ״עיצוב״ בתודעה הציבורית? המעצב פרופ׳ דודי ראב״ד על האופן שבו כלי התקשורת ותערוכות העיצוב מתווכים את התשובות לשאלות אלו לקהל הרחב, בעקבות רשימתה של אסתר זנדברג בעיתון הארץ על התערוכה לחן עממי

״עיצוב״.

עיצוב הוא אניגמה תודעתית חסרת גבולות. השאלה ה״קארברית״, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על עיצוב, פורצת לתודעה כמו פטריות לאחר כל ״גשם מילולי״, בין אם כתוצאה ממאמר בעיתונות הכתובה, מתערוכה נושאית, מכנס אקדמי או מהרצאת TED בתחום. ״עיצוב״, שבמהותו פועל באזורי חוסר ודאות עצומים, יודע להכיל מענה לשאלות מגוונות בחיינו, אבל עדיין משאיר את התודעה הציבורית מושפעת בעיקר מזאת השולטת בשיח התקשורתי מבחינה כמותית. וזה, בין אם מטעמים אידיאולוגיים ובין אם מסיבות של רצון להרשים, בוחר בקצוות: בעיצוב נוכח, אקסטרווגנטי, המתמקד בלהרשים הרבה יותר מלענות על צורך אנושי.

בסמיכות מקרית לחלוטין, פורסמו בעיתון הארץ שני מאמרים חסרי כל הקשר משותף, יום אחר יום. האחד עסק בתערוכת לחן עממי בבית האמנים (אסתר זנדברג, גלריה, 3.5.2018). השני היה ראיון עם השחקן אלן אלדה (סמדר רייספלד, מוסף הארץ, 4.5.2018), שעסק בהנגשת מדע לבריות, אבל עסק בתקשורת בין תחומי עיסוק מורכבים ואנשים מן הישוב.

איך כל זה מתחבר דווקא ל״עיצוב״? בעיקר בפער הרחב ובאופן שבו ״עיצוב״ מונגש לבריות, וכפועל יוצא מכך באופן שבו הוא נתפס על ידם בכלל, ולא פחות מכך על ידי חלק משמעותי מאלו האחראים באופן ישיר או עקיף על יישום עיצוב בחיי היום־יום שלנו. כתחום הנוגע בכל הבט של חיינו מעריסה עד קבר, האופן שבו העיצוב נתפס הוא פונקציה של מציאות היוצרת תודעה באופן המשפיע בהיזון חוזר על תודעה המייצרת מציאות וחוזר חלילה.

בהרצאה בפני בוגרי יוניון־קולג׳ הסופר דיוויד פוסטר וואלאס סיפר את הסיפורון הבא: שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר השוחה לכיוון השני, הוא מהנהן לעברם בראשו ואומר: בוקר טוב בחורים, איך המים? שני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות זמן מה, ולבסוף אחד מהם מביט באחר ושואל מה זה לעזאזל מים?

בפרפרזה מוקצנת נשאלת השאלה: מה זה לעזאזל ״עיצוב״? לא מדובר בדיון מחכים שסביר להניח ששורתו התחתונה תהיה שעיצוב הוא ״גם זה, וגם זה, וגם מזה לא נסיר את ידנו״. השאלה היא איך נתפס ״עיצוב״ בתודעה הציבורית באשר היא. האם במבנה מונומנטלי של זאהה חדיד, או לשם דוגמה במקלדת שבה נכתבת רשימה זו, בצג המחשב שעליו היא נערכת, במשקפי הקריאה המסייעים לכותב להתגבר על חולשת הראיה?

פיליפ סטארק, צילום: jikatu; אינגבר קאמפרד, צילום: Sandra Baqirjazid

בשיחות עם סטודנטים במסגרת קורסים שאני מנחה באקדמיה אני נוהג להציג את שתי התמונות הללו עם השאלה מי תורם יותר לעיצוב? התשובה, גם אם לא נאמרת מילולית, היא פחות או יותר ״מי לעזאזל הדמות שמשמאל לפיליפ סטארק!״. על אף הממד הדמגוגי בשאלה, במהותה היא שאלה נוקבת. האם פיליפ סטארק (כאייקון עיצוב מייצג ובולט בעולם העיצוב) משפיע בעבודתו על תודעת העיצוב הציבורית יותר מאינגבר קאמפרד המנוח, האיש שמאחורי איקאה? התשובה כנראה אינה משאירה מקום לספק: איקאה, המאפשרת לאנשים בכל מקום על הגלובוס לרהט את דירתם בסדר גודל של משכורת חודשית ממוצעת בעולם המערבי, אינה מועמדת אפילו לייצג עיצוב בתודעת הבריות.

הרשימה ״עיצוב עממי״ סוקרת תערוכה מבורכת ורחבת־הקף תחת השם לחן עממי, המורכבת מחמש תערוכות שונות שנאצרו על ידי אוצרים שונים. אופי הנושאים בתערוכה עלול להיתפס – וכנראה כבר נתפס, אם מתייחסים לרשימה של אסתר זנדברג – כאיזוטריה, כמעט כקוריוז, ולא בהכרח כזיהוי צורך אנושי. ההתפעמות מכך שמוצר המשרת צורכי טקס דתי, עוקף כביכול את מגעו של מעצב, אבל הוא שימושי ויעיל באופן שמותיר מאחור ״פריטי עיצוב אלגנטיים יפהפיים שעוצבו על ידי מעצבי על״, מזכירה את האדם שאמר ״אני מדבר כבר 40 שנה ולא ידעתי שאני מדבר פרוזה״.

מסתבר שנדרשת תערוכה נושאית על מנת לחשוף שעיצוב אינו רק ״פריטי עיצוב אלגנטיים ויפהפיים״, אלא מה שמקיף אותנו 360 מעלות, 365 ימים בשנה. התערוכה – המבורכת לכשעצמה – ״חוטאת״ בכך שהיא מנתבת את המבט המחכים על מהות ״עיצוב״ לאזורים אזוטריים, לשאלה האתנו־צנטרית לגבי קיומו או אי־קיומו של עיצוב ישראלי, ולאמירה מתחכמת המשאירה כדברי אסתר זנדברג עצמה ״את השאלה פתוחה, לפחות עד היובל הבא״.

נטלה מתנפחת מתוך ״נעשה״ בלחן עממי. צילום: אחיקם בן יוסף

עיצוב העונה לצורך ספציפי אינו אנקדוטה, אלא מענה לצורך אנושי. אם הצורך הוא יחידני, אנחנו מתייגים אותו בדרך כלל כאלתור. אם הצורך רחב, מיוחס לקהל/קהילה גדולים (מה שמצריך מענה כמותי) זהו עיצוב (גם אם יד מעצב לא נגעה בו)! במידה ו״המעצב״ היה לוקח את הפרויקט להסתכלות רחבה יותר, מערכתית, הוליסטית במהותה, והיה מחפש משתמשים נוספים הנדרשים למים במקרים שאינם זמינים בתצורה העכשווית של אספקת מים (לשם דוגמה מסורת היגיינית שאינה משתמשת בנייר טואלט), מרחיב את קהל המשתמשים, מלטש את המוצר טכנולוגית, כלכלית ומרחיב את עמידותו ונוחות השימוש, סביר אפילו שזה היה עיצוב טוב. ישראלי? ממש לא. עיצוב נועד ליצור שינוי במציאות קיימת שאינה עונה על צורך ספציפי או עונה עליו באופן לא שלם. אלגנטיות ויופי הן תכונות סוביקטיביות שמרכזיותן במוצר הסופי חשובה רק לאחר שניתן מענה לאותה התאמת מציאות לצורך.

הרשימה ״עיצוב עממי״ של אסתר זנדברג מצליחה גם הפעם להתחמק מאותה שאלה קארברית מהותית, לעיסוק הנצחי באני הלאומי שלנו: ״האם אפשר בכלל לדבר על עיצוב ישראלי או שצריך לדבר על עיצוב בישראל״. ההתמודדות עם הזהות הלאומית מופרכת כשלעצמה, על אחת כמה וכמה שהיא מקדימה את השאלה הלא פחות חשובה, מה הוא עיצוב? מובן מאליו כשמביטים על טיפוגרפיה עברית שיצירתה הוא ״עיצוב ישראלי״, אחרי הכל למעלה מ־90% ממשתמשי סימני הכיתוב בעברית הם ישראלים. אולם, האם מערכת הנשמה רפואית המפותחת בארץ היא עיצוב ״ישראלי״? מעבר לכל תשובה אפשרית נשארת התהייה מה אמורה לשרת התשובה לשאלה הזאת!

ועדיין נותרנו עם השאלה מה היא תודעת העיצוב בקרב צרכניו (להבדיל מיוצריו). בראיון של סמדר רייספלד עם אלן אלדה הוא אומר: ״להסביר מדע לאנשים שאינם מדענים זה כל כך חשוב, הייתי אומר גורלי. בארצות הברית המדע מאבד את מעמדו, ואם רוצים שיהיה לו המשך ומימון, מקבלי ההחלטות צריכים להבין מה מדענים אומרים להם. במפגשים כאלה, המדענים שיושבים בצד אחד של השולחן מסבירים בשביל מה הם צריכים את הכסף, וקובעי המדיניות בצד האחר מעבירים זה לזה פתקים: יש לך מושג מה הבחור הזה אומר שם? שום מושג״.

אם נחליף ״מדע״ עם ״עיצוב״ נקבל את הפער הבלתי נתפס בין עיצוב שנוגע בכל אחד מאתנו 24/7, לעיצוב כפי שהוא נתפס בקרב הבריות. אולי העדר המיקוד לגבי מהותו של העיצוב אינו כהגדרת זנדברג לקראת סוף רשימתה, בקביעה כי ״עיצוב הוא ככלל תחום שנוי במחלוקת, מלווה לא אחת במרכאות כפולות, נקשר להתייפיפות לשמה, לתרבות צריכה, מותרות, נובורישיות…״, אלא ההבנה שעיקר הפעילות העיצובית המתרחשת סביבנו נעשית על ידי בני אדם (לאו דווקא מעצבי על); על ידי בני אדם לטובת בני אדם.

המאמר של זנדברג מסתיים בשורה ״עיצוב, לא מה שחשבתם״. הנה גם מה שחושבים ״לוחות הברית״ של המידע האנושי, ויקיפדיה, הפותחת הגדרתו של המונח עיצוב עם האיוולת ״עיצוב הוא תת־קטגוריה באומנות… בדומה ליצירת אמנות, צריך לענות על צרכיו של לקוח מסוים״. אולי הגיע הזמן שגם בארזים תיפול שלהבת?!

פרופ׳ דודי ראב״ד עומד בראש התכנית לתואר שני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון

תגובה אחת

  1. עודד

    הדוגמא של איקאה חלשה מאוד ומדגישה את חולשת הטיעון שלך…אמנם מקימה לא זכור כסופרסטאר, אולי בגלל אופי העסק שהקים והמיתוג של איקאה, אבל איקאה מזוהה לחלוטין עם עיצוב.
    יש המון עיצוב מיותר מקושקש ומוגזם וגם מטומטם ומטמטם….

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden