אמיר כהן: זכוכית והיסטוריה כחומר גלם

עמית: אמיר, בוקר טוב. שומעים שאני שמחה לדבר איתך?

אמיר: עמיתתתתת, איזה כיף! שומעים ממש (: אני מתרגש מאוד. תמיד כיף להגיע לשלב הזה אחרי כל העבודה הקשה

עמית: דיברנו בפעם הקודמת בינואר 2025, לפני שנה וחצי. מה לא קרה כאן מאז… ומה קרה אצלך?

אמיר: נכון. דיברנו בשנה שעברה, אחרי שחזרתי מהתערוכה של סטניסלב לובינסקי בצ׳כיה. מאז, ואולי עוד לפני, אני עובד על התערוכה הקרובה שתיפתח בסוף החודש. אבל הרבה קרה בין לבין

עמית: אז נתחיל מהבין לבין

אמיר: השנה האחרונה הייתה ממש מטורפת מבחינתי. בדיעבד, כמעט כל מה שעשיתי בה הזין את התהליך שמגיע עכשיו לתערוכת היחיד: מלגת AIDA בקורנינג, רזידנסי במרכז אדמונד דה רוטשילד, השתתפות בחממת האמנים של צבע טרי, תערוכת היחיד ״מדרג גופני״ בבית העם בירושלים באוצרותה של יעל עצמוני, התערוכה הקבוצתית ״בועה בבואה״ בגלריה על הצוק בנתניה, באוצרותן של תמר למדן וכרמית שיין, ותערוכה שמוצגת בימים אלה בגלריה עין הוד, באוצרותה של של צאלה קוטלר הדרי. כל אלה היו תחנות משמעותיות בדרך לגיבוש התערוכה הקרובה ולדיוק שלה

עמית: וואו… זה מטורף. והכל בשנה וחצי. בכל אחת מהתערוכות הצגת עבודות שונות?

אמיר: נכון. עבודות שונות, אבל כולן מדברות את השפה שלי

עמית: ישנת קצת בין לבין? ספר בקצרה על התערוכות ועל השוני ביניהן

אמיר: שינה? זה משהו שאנשים עושים?

עמית: שינה זה לחלשים…

זכוכית דורשת מיומנות, אבל מבחינתי המיומנות היא לא העיקר. מה שמעניין אותי הוא מה החומר יכול להעביר. זכוכית יכולה לבטא רגש גם בלי שהעבודה תהיה הפגנה של וירטואוזיות קראפטית

אמיר: ״מדרג גופני״ עסקה בגוף שנמצא במצב של החזקה מתמשכת. למראית עין העבודות משדרות יציבות, כובד וביטחון, אבל למעשה הן נמצאות במצב של לחץ, דריכות, חוסר איזון ואי־ודאות. עניין אותי הכוח שמצטבר בגוף במצב של טראומה והישרדות.

ב״בועה בבואה״ הצגתי שתי עבודות מקורקעות לרצפה, שדרכן ניסיתי לדבר על השבריריות של ההיסטוריה. אלה עבודות שנראות חזקות ומלאות כוח, אבל יש בהן גם הרבה רגישות ושבריריות.

בעין הוד אני מציג חמש עבודות שיוצרות משחק בין כוח לרגישות. אלו פריטים שנראים כאילו נלקחו מתקופות קדומות – כנף ענקית באורך מטר של ניקה מסמותרקי, וכפות יד מזכוכית שיוצאות מתוך הקיר וכמעט נעלמות בחלל בגלל השקיפות שלהן

עמית: מילה על הרזידנסי בקורנינג. זו אכן פסגה? הגשמת חלום?

אמיר: קורנינג היה עבורי מגרש משחקים. גם שם, ב״חופשה״ שכביכול שלחו אותי אליה, המשכתי להאמין ששינה זה לחלשים. בכל בוקר התייצבתי בשבע בסטודיו יחד עם איימי, מנהלת בית הספר, כדי לעבוד על עוד עבודות מעבר לקורס. אין לי ספק שאחזור לשם

עמית: אני מבינה שזה מקום מעורר השראה שאין הרבה כמותו

אמיר: לגמרי. זה מקום יחיד במינו. בזמן שהייתי שם התרחשה גם התקיפה האיראנית הראשונה, וזה הציף אצלי המון רגשות ותחושות. קורנינג היה מקום מדהים לתת להן ביטוי דרך העבודה

עמית: והעבודות שיצרת שם הוצגו בתערוכות?

אמיר: האמת שלא. בקורנינג יכולתי ליצור אובייקטים קטנים יחסית, בעוד שאני עובד בדרך כלל בקנה מידה הרבה יותר מונומנטלי. בזכוכית זה בכלל לא מובן מאליו לעבוד בגדול, ולכן קורנינג היה מבחינתי עוד תחנה במסע שלי בתוך החומר.

זכוכית דורשת מיומנות, אבל מבחינתי המיומנות היא לא העיקר. מה שמעניין אותי הוא מה החומר יכול להעביר. זכוכית יכולה לבטא רגש גם בלי שהעבודה תהיה הפגנה של וירטואוזיות קראפטית

ניקה קצוצת כנפיים

עמית: זכוכית נתפסת כחומר קשה וקשוח. איך מביעים רגש דרך חומר כזה?

אמיר: בתערוכה הקרובה, ״נוכחות נפקדת״ (אוצרת: גבי גליק), יוצג פסל זכוכית גדול ומונומנטלי שעבדתי על הפקתו במשך כשנה. תהליך היצירה היה מורכב מאוד, אבל מבחינתי הוא משני לסיפור שאני מבקש לספר באמצעותו.

נקודת המוצא היא ניקה מסמותרקי, פסל שיש מהתקופה ההליניסטית של אלת הניצחון. היא מוצגת בלובר ונחשבת לאחד הדימויים האייקוניים שמזוהים ביותר עם כוח, תנועה וניצחון. לקחתי את הדימוי המוכר הזה ועשיתי בו פעולה הפוכה – חתכתי אותו וקצצתי את כנפיה. במקום דמות המתהדרת בכוחה ובניצחון שהיא מביאה איתה, נשאר גוף פתוח, חשוף ופגיע.

הפסל יוצב בקצה עמוד, באופן שמזכיר קריאטידה, וייראה כאילו הוא לכוד בתוך המבנה של הגלריה עצמה. מבחינתי, ניקה מגלמת ניצחון שמאחוריו מסתתרות טראומה ופגיעוּת. כולנו יודעים, במיוחד בעקבות התקופה שעברנו ואנחנו עדיין עוברים, כמה כאב ופציעה יכולים להסתתר מאחורי המילה ״ניצחון״.

בעקבות פגיעה קשה מאוד בתוך המשפחה שלי, שכמעט מוטטה הכול, חוויתי את זה גם באופן אישי. ראיתי מקרוב איך פצע יכול להשתקם ואיך כאב וטראומה יכולים להפוך עם הזמן גם לכוח ולניצחון.

אני לא רוצה לפרט יותר מדי, כי זה סיפור אישי מאוד והוא אפילו לא הסיפור שלי. חוויתי אותו מהצד, יחד עם אחותי הקטנה. מבחינתי, בתערוכה הזאת אחותי היא ניקה קצוצת הכנפיים

עמית: מה עוד יהיה בתערוכה?

אמיר: התערוכה כוללת חמישה עמודים גדולים שנבנו בגובה הגלריה, מהרצפה ועד התקרה, כך שהם ממש הופכים לחלק מהמבנה. על אחד מהם תוצב ניקה.

בנוסף, יהיו כותרות אדריכליות שייתלו גבוה, בנקודות המפגש שבין הקירות לתקרה, ויחזקו את התחושה שנכנסים למעין מקדש או זירה ארכאולוגית. בכניסה לגלריה יוצב פסל גדול של מגן גוף חלוד של לוחם, שנעוץ בתוך סלע גדול ולבן. למעט ניקה שעשויה זכוכית והמגן החלוד – התערוכה כולה תהיה לבנה.

מבחינתי אלה הן לא עבודות נפרדות. רציתי לבנות חלל אחד, שהצופה נכנס אליו ומרגיש שמשהו כבר התרחש בו. אולי ניצחון, אולי אסון, ועכשיו נשארו ממנו רק העדויות

עמית: וזה מתחבר לשם נוכחות נפקדת?

אמיר: בדיוק. העמודים, ניקה קצוצת הכנפיים, המגן והאלמנטים האדריכליים הם שרידים של אירוע שאנחנו לא יודעים בדיוק מהו. המקום נראה מוכר, אבל אי אפשר באמת לזהות אותו. משהו נוכח בחלל דווקא דרך מה שחסר בו.

זו גם התערוכה הראשונה שבה לא עניין אותי רק הפסל הבודד. רציתי שהגוף, האדריכלות וההיסטוריה ייפגשו בתוך מקום אחד; ושהצופה לא רק יתבונן בעבודות, אלא ירגיש שהוא נכנס לתוכן

עמית: התערוכה מוצגת במרכז אדמונד דה רוטשילד, אחרי שהשתתפת ברזידנסי של המקום בתחייה 14

אמיר: נכון, והיא מגיעה אחרי תקופה מאוד משמעותית עבורי. במסגרת הרזידנסי קיבלתי מרחב וזמן לפתח גוף עבודה חדש, אפשרות לחשוב על החלל עצמו כחלק מהעבודה ולפתח עבודות בקנה מידה שלא יכולתי להגיע אליו קודם. לכן, אני מרגיש שהתערוכה הזאת היא נקודת התכנסות של הרבה דברים שעבדתי עליהם בשנים האחרונות

עמית: זה אולי הערך המוסף של הרזידנסי – האפשרות לא רק ליצור עבודות חדשות. למרות שכבר שוחחנו בעבר, בוא נחזור לרגע להתחלה. איך הגעת בכלל לפיסול?

אמיר: נולדתי וגדלתי בראש העין, בבית שבו העבודה עם הידיים הייתה חלק מהיומיום. אני חושב ששם התחיל הקשר שלי לפיסול.

אני עובד עם חומרים ששאולים מעולמות הבנייה והאדריכלות – זכוכית, גבס, ברזל, אבן ואיטונג. עם השנים התחלתי להתייחס גם אל ההיסטוריה כאל סוג של חומר גלם. אני לוקח דימויים מוכרים מהאמנות ומהאדריכלות הקלאסית, מפרק אותם מההקשר המקורי שלהם ומנסה לבנות מהם משהו חדש.

לא מעניין אותי לשחזר את העבר. מעניין אותי מה קורה לדימויים האלה כשהם מגיעים לכאן ולעכשיו, ואילו משמעויות חדשות הם מקבלים. במובן הזה, ״נוכחות נפקדת״ היא המשך ישיר של השפה שאני מפתח כבר כמה שנים, אבל הפעם היא מקבלת ממדים של חלל שלם

עמית: בקצב שלך, אני חייבת לשאול – מה יש על שולחנך עכשיו? מה הדבר הבא?

אמיר: אני כמובן לא מתכנן לעצור. אני ממשיך לעבוד על הצעות חדשות, עדיין מתוך אותם העולמות שמעסיקים אותי, אבל מנקודת מבט חדשה.

אני עובד עכשיו על גוף עבודות חדש, שבו אני רוצה למתוח עוד יותר את שאלת קנה המידה, לצאת מהפסל הבודד ולחשוב על סביבות טוטאליות, כמעט אדריכליות, שהצופה נכנס לתוכן והגוף שלו הופך לחלק מהן.

מעניין אותי לראות עד כמה רחוק אני יכול לקחת את המתח הזה בין גוף, פיסול ואדריכלות, ומה קורה כשהעבודה כבר לא רק ניצבת מולך, אלא ממש מקיפה אותך ומשנה את התחושה שלך בתוך החלל.

אבל אני לא רוצה לרוץ רחוק מדי. קודם כל אסיים עם התערוכה הקרובה, ואני מאמין שהיא תפתח בפניי דלתות חדשות ותוביל להזדמנויות נוספות

עמית: שאלה של אמא פולניה. ממה מתפרנסים?

אמיר: הזמן שלי מחולק כך שפרנסה ואמנות רצים יחד. בחצי הראשון של הזמן אני מלמד בבצלאל ובמכינות שלהם בארץ, ובחלק השני אני עובד בסטודיו. ובמעט הזמן שנשאר אני מלמד ניפוח זכוכית בסטודיו ספקולו בנמל קיסריה ובקרוב אפתח שם גם קורס תבניות

עמית: טוב… כבר אמרנו שאתה לא ממש ישן

אמיר: כשצריך אני קם ב־4:30 בבוקר. ככה אני מצליח להכניס ביום עבודה אחד כמות שעות של יומיים 🤣🤣

---

אמיר כהן | נוכחות נפקדת
אוצרת: גבי גליק
מרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104, תל אביב
פתיחה: 27.8; נעילה: 25.9