כל מה שחשוב ויפה
דורון רבינא

תפריט מנצח בתערוכה ״נימוסי שולחן״

מארוחות של דיקטטורים ועד חיילי שוקולד: התערוכה ״נימוסי שולחן״ מחזירה את הגלריה האוניברסיטאית לחיק הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, וחוגגת את מקומו המרכזי של האוכל באמנות ובתיאטרון. שיחה עם האוצרת נירית נלסון

התערוכה ״נימוסי שולחן״ בגלריה האוניברסיטאית מעלה על השולחן תפריט מנצח המשלב אמנות, תיאטרון וקולינריה, ויותר מכל מסמן את שובה של הגלריה לחיק הפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב. הפרויקט עוסק בנושא האוכל ומקומו בתרבות, באמצעות יצירות ישראליות ובין־לאומיות עכשוויות, המציגות  התנהגות אנושית חברתית דרך אחת מהפעולות היומיומיות הבסיסיות ביותר.

סביב התערוכה המרכזית שאצרה נירית נלסון, מתקיימים אירועים קולינריים באוצרות רונית ורד, מחזות של החוג לתיאטרון וסדרת הרצאות, הקרנות סרטים, סיורים ומפגשים עם חוקרים ומומחים בנושאי אוכל, חברה ותרבות, בהובלת האוצרים הראשיים של הפרויקט – ראש החוג לתולדות האמנות ד״ר ספי הנדלר וראשת החוג לאמנות התיאטרון ד״ר שרון אהרונסון־להבי.

Hagit:

הי נירית, מה שלומך? ראיתי את התערוכה בפתיחתה והייתה תחושה של התרגשות גדולה – וכעת אני מבינה שנפתח שלב חדש?‎

Nirith:

האמת שסף ההתרגשות נשמר במידה מסויימת לכל האורך, ובאופן מפתיע ומשמח יש עניין רב. לאחרונה נפתחה תערוכת תפריטים שאצרה רונית ורד: תערוכה קאמרית, צנועה ומעניינת. מבט היסטורי שיכול ללמד כיצד החברה הישראלית השתנתה, דרך בחינה של תפריטי מסעדות‎

Hagit:

בואי נלך אחורה רגע ותספרי איך החלה העבודה על התערוכה? מי הגה את הרעיון המקורי?‎

Nirith:

ד״ר שרון אהרונסון להבי (ראשת החוג לתיאטרון ומנהלת התיאטרון האוניברסיטאי) עניינה את ד״ר ספי הנדלר (ראש החוג לתולדות האמנות ומנהל הגלריה) במחזות של המחזאית הצרפתייה־יהודייה ז׳אנין וורמס המכונים ״מחזות קולינריים״. הוא החליט ליזום תערוכה אינטר־דיסציפלינרית על אמנות ואוכל. הוא פנה אליי לאצור את תערוכת האמנות ואל רונית ורד להיות האוצרת הקולינרית‎. לאצור תערוכה על אמנות ואוכל זה כמעט כמו לאצור תערוכה על אמנות. יש הרבה מאוד אמנים שעוסקים או נגעו במפגש זה. לכן ביקשתי לקרוא את המחזות ולהתחיל את החשיבה משם‎

לאצור תערוכה על אמנות ואוכל זה כמעט כמו לאצור תערוכה על אמנות. התחלתי את החשיבה מהמחזות הקולינריים והחברתיים של המחזאית ז׳אנין וורמס

זוהר גוטסמן, פסלי גבינה

הנס אופ דה בק

Hagit:

מרגש במיוחד לראות את הגלריה חוזרת לחיק הפקולטה לאמנויות באוניברסיטה, ועוד יותר מעניין שנוצר שיתוף פעולה בין מחלקתי רחב. ‎אני משערת שאוכל הוא מכנה משותף אידאלי

Nirith:

בהחלט. גיליתי כי המחזות של ז׳אנין וורמס עוסקים באוכל כתירוץ לביטוי ביקורת חברתית ופוליטית והם מאופיינים בעודפות גדולה. המחזה ״המתכון״ והמחזה ״קפה ועוגה״ מראים חצייה של גבול הטעם הטוב, לעומת זאת, המחזאית עצמה חיה על דיאטה של קפה, סיגריות וביצה אחת ליום‎. ב״קפה ועוגה״ הנשים שנפגשות בבית קפה אוכלות קינוחים רבים בזה אחר זה בלהט השיחה על קשרים חברתיים ובגידות. זה הוביל אותי לכך שאותה עודפות מובילה להשטחה, כלומר סוג של רזון קונספטואלי, כיוון שהן כבר אינן מרגישות את הטעם של אף אחד מהקינוחים שאכלו

Hagit:

אמאלה! או במילים אחרות: האמא היהודייה שבי מזועזעת. אבל אני מניחה שהפרעות אכילה הן מנוע יצירתי לא מבוטל. כמו הפרעות מסוגים אחרים

Nirith:

את עולה על נקודה מרכזית חשובה בקונספט של התערוכה: קפקא, פול אוסטר, סמואל בקט ואחרים מדברים על רעב בהקשר של יצירה. לא במחשבה שצריך להיות רעב בשביל ליצור אלא רעב כחלק מהמהלך הקיומי של היצירה. ‎קפקא כתב סיפור קצר בשם ״אמן הרעב״ שם האמן מחליט לאמץ את הרעב וההרעבה כחלק מהפרפורמנס שלו, עד שהוא גווע.

קפקא, פול אוסטר, סמואל בקט ואחרים מדברים על רעב בהקשר של יצירה. לא במחשבה שצריך להיות רעב בשביל ליצור אלא רעב כחלק מהמהלך הקיומי של היצירה

טונג׳ה

Hagit:

מציאות קפקאית‎. חשבתי על העבודה של האמן התורכי טונג׳ה  – שרושם בכשרון רב את ארוחות העריצים. אם זה בהקשר הקפקאי של הנאות מעוותות או בהקשר של ״קפה ועוגה״ – דברים המאבדים את טעמם  ‎

Nirith:

הפרוייקט Desire של טונג׳ה מנסה לשרטט מהלך מעניין של אוכל שיכול להיות עממי, כמו במקרה של חרושצ׳וב או של צ׳רצ׳יל – שבו המנהיגים רוצים להלאים מנה כדי לבטא אידיאולוגיה: במקרה של חרושצ׳וב אימוץ של מאכל אוקראיני, בורשט, להיות מאכל לאומי רוסי (סובייטי) ולהראות מנהיג שאוכל מנה עממית ככל האדם. ‎במקרה של צ׳רצ׳יל, אחרי מלחמת העולם השנייה, צ׳רצ׳יל מעודד ילודה. לכן הוא בוחר ברוסטביף ויורקשייר פודינג שהיא מנה של יום ראשון, ביתית, לשמונה נפשות‎.

לעומתם, יש מנהיגים שרוצים לבטא את כוחם ולהזין את פולחן האישיות סביבם כמו סטלין (מנת ארגווי – מאכל גיאורגי שמעיד על מוצאו), צ׳אוצ׳סקו (אויסטר וקוויאר כשהעם שלו רעב ללחם) ומאו צה טונג, שהוא האנין טעם מבין כל המנהיגים‎

אהבה, מלחמה ופולחן דתי

Hagit:

אוכל הוא המקום שמפגיש את האנושי והבסיסי שבכל אדם – בין אם הוא מנהיג עריץ ובין אם הוא דלת העם. זו חשיפה של משהו מאוד אינטימי‎‎. בחלק מהעבודות יש גם רמז לפולחן דתי – לדוגמה בשולחן הלחם והמלח של מירצ׳ה קנטור. ‎אז יש לנו: הפרעות אכילה; שלטון עריץ; דת… וכל אלה עטופים בנימוסי שולחן ‎

Nirith:

היצירה שיכור של דורון רבינא וכך גם היצירה Cheesy Sculpture של זהר גוטסמן, מתייחסות לערכים ויזואליים בידע התרבותי שלנו שהם בוחרים להביט עליו מזווית אחרת‎. מירצ׳ה קנטור לוקח את הדימוי של הסעודה האחרונה ומשנה אותו. הוא מעלים את הדמויות אך לא את התחושה הגופנית שנוכחת בלחמים. גם בשל האמירה של ישו בסעודה האחרונה שהלחם הוא בשרו והיין הוא דמו, אך גם בשל הסכין החותך בבשר הלחם. סבתו של קנטור נהגה לפזר מלח על החתכים שלו כשרב עם אחיו.‎

מירצ׳ה קנטור, לחם ומלח

Hagit:

אכזרי ‎

 

Nirith:

דורון רבינא מחבר מסורת מתולדות האמנות של ציורי טבע דומם עם אקט עכשווי של שיכורים במסיבה, שנרדמים וחבריהם יוצרים טבע דומם עליהם מהאוכל המוגש במסיבה – ומצלמים‎. ההכנסה של דמות לתוך טבע דומם מאזכרת את המחשבה על שינה כמוות זמני. ההתבוננות בפירות בשיא הבשלות צריכה להביא להבנה שהשלב הבא הוא ריקבון. כך גם במקרה של נעורים‎

Hagit:

יש בתערוכה לא מעט שימוש באוכל עצמו כחומר גלם ליצירת האמנות – הלחם והמלח של קנטור, הפיסול בגבינה של גוטסמן ועוד. וחשוב לומר שלא התפתית ללכת בדרך הקלה ולעשות ״אמנות באוכל״. ובכלל – התערוכה עשויה במידתיות ראויה לציון, לא מתפתה לנושא שלה והופכת לפופוליסטית ופשטנית‎

Nirith:

תודה רבה‎ 🙂 החלטתי שהתערוכה תעסוק בין השאר בעודפות, אך לא תראה כך‎

Hagit:

עודפות היא מילת המבחן. כשעוסקים במזון מובן מאליו שהוא מקור לצמיחה ולהזנה, אבל גם לסיאוב ולריקבון. העודפות יושבת בנקודת המעבר בין השניים? ‎

Nirith:

העודפות היא אכן ציר מרכזי בקונספט של התערוכה יחד עם רזון מסויים שנמצאים באותו מרחב. הם אינם שני קצוות על ציר ומבחינתי גם אינם מנוגדים או משלימים זה את זה. הם קרובים מאוד ואף נפגשים. 

טסויושי אוזוואה

בן הגרי, שיטת הסלמי (הקרנה מבעד לפרוסות נקניק)

בן הגרי, שיטת הסלמי, הקרנה מבעד לפרוסות נקניק

חיילי שוקולד או טבח במוזיאון

Hagit:

אני רוצה לדבר על דימויי קרב וקונפליקט: העבודות של בן הגרי שמקרין סלמי (״הסלמה״ – שם מדהים) במקרן על מסך; חיילי השוקולד של מיכה לורי; הצילומים של טסויושי אוזוואה – נשים יורות בכלי נשק עשויים ממתכוני ירקות ודגים ועוד. כמובן שגם איזכורי המלחמות והגנרלים בעבודה של טונג׳ה – גם פה האוכל מזין מיתוסים של שליטה וכוח‎

Nirith:

בן הגרי יצר את העבודה הזו במיוחד לתערוכה (כך גם יצירתה של הילה עמרם ״מטבוליזם״). שיטת הסלמי הומצאה על ידי יהודי הונגרי בעבור סטלין שרצה להשתלט על מזרח אירופה והבלקן ללא מלחמה. בן עבד עם קצביה בניו יורק והמקרן מכיל עשרות פרוסות של סלמי מסוגים שונים. עם הזמן, הנורה במקרן מחממת את השומן, שנוזל ומשנה את הנוף שאנו חוזים בו‎.

חיילי השוקולד של מיכה לורי הם סיפור מעניין. מיכה חשף בפניי את הסיפור המלא רק כעת: ב־1969 נוצרו התבניות לחיילי השוקולד כמחאה על האופוריה ממלחמת ששת הימים. הוא פנה לעלית כדי לצקת אותם, אך החברה לא הסכימה לשתף פעולה. ב־1994 לורי פנה שוב לעלית, כיוון שיגאל צלמונה (אז בתפקיד אוצר ראשי לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל) רצה להציג את היצירה במוזיאון ישראל. הפעם הם הסכימו, אך בסופו של דבר מקס ברנר יצקו את החיילים.

עבדתי אז במוזיאון ישראל וכל הצוות האוצרותי היה בטוח שאף אחד לא יעז לאכול מחיילי השוקולד. בערב הפתיחה התבדינו – היה שם טבח ואחרי שעה נאלצנו לעצור את הקהל מלהמשיך לאכול. אני בחרתי להציג את אותם חיילים פגועים שנותרו מהתערוכה, ולא לצקת אותם מחדש. התוצאה היא מראה של שדה קרב. אגב, במהלך המחקר לתערוכה גיליתי שמי שהמציא את המושג ״חייל של שוקולד״ היה ג׳ורג׳ ברנרד שו בסוף המאה ה־19 במחזה Arms and the man‎

Hagit:

בחדר השלישי בתערוכה יש דומיננטיות נשית – סינדי שרמן, מאיה מוצ׳בסקי, יעל פרנק ועוד – וזה גם אזור שיש בו לדעתי מיניות יותר ברורה, במקרה או שלא‎. אולי ״פוריות״ היא מילה מתאימה יותר?‎ העבודה של מיה מוצ׳בסקי מציגה מחזוריות, פתיחה וסגירה, התגבשות והתפוררות של כלי אוכל, כמו עלי כותרת וקצת כמו מחזור חיים

Nirith:

זו פרשנות מעניינת שלא חשבתי עליה. סינדי שרמן, הילה עמרם, יעל פרנק, מיה מוצ׳בסקי פרנס ומיה בלוך (ביצירה קטנה בסוף, אך בעיניי חזקה) אכן מייצרות מבע שמדבר על מחזוריות אך גם על מקומות של התפרצות חסרת שליטה, הרס וגם איפוק. היצירה של יעל פרנק והילה עמרם, לדוגמה, מראות מבע מסודר, מהוגן ומאופק אך מרמזות על מצב של רגש ומצוקה. ביצירה של מיה בלוך, אנשים מתכנסים לסעודה סביב השולחן – אוכלים ושותים ולא שמים לב שיש פריטים נוספים על השולחן – זוג שמתנשק. דין הדמויות כדין האובייקטים‎

Hagit:

…אם את מזכירה את ההתכנסות סביב השולחן אני חייבת לחזור לעבודות הווידאו הנהדרות של הנס אופ דה בק: מצד אחד הן נראות תיעודיות לגמרי ומצד שני מספקות פרודיה נוקבת על קונבנציות של מנהגים חברתיים. את תשומת ליבי תפסו גם התאומות (או אולי סתם אחיות) שבמקום אחד הן צעירות שופעות ובשלות – לבושות ורוד פתייני, ובמקום אחר הן זקנות בעלות ראשי שיבה ולבושות בשחור מוסרני… וכך נוצרת תחושת הזדקנות בלתי נמנעת, לצד פטפטנות, שותפות גורל, ‎תיוג חברתי‎

Nirith:

העבודה הזו ממגנטת. האמן בחר לתאר שלוש סצינות ממעגל החיים: חתונה, יום הולדת לאדם בן 70 וסעודת אבל לאחר הלווייה. הן כולן ערוכות היטב לפי כל כללי הטקס, ועם זאת בכל אחת מהן יש הגזמה. ישנן דמויות שמחזקות את המרכיב הפרודי וגם מעט אירוני: החתן והכלה האומללים, דמות השיכור בחתונה; הגבר הנועץ מבט לא תקני במחשוף של הגברת שלידו ביום ההולדת.

אסיים במשהו מהמחקר שערכתי: מסתבר שטולוז לוטראק עסק בבישול שמבחינתו היה חלק מהעיסוק שלו באמנות ויצר אירועי אוכל מעניינים. אדוורד וויאר, חברו, מתאר אירוע שבו לוטראק החליט שלאחר מנת הגבינה הוא מזמין את אורחיו לדירה של חבר שבה יצירה לא ידועה של אדגר דגה הייתה תלויה על הקיר. הוא הצביע על היצירה ואמר: ״הנה הקינוח שלכם״‎

Hagit:

יפה! ולבסוף: על מה את עובדת כעת, מה הפרויקט הגדול הבא? ‎

Nirith:

נוסעת להעביר סדנה על אוצרות באוניברסיטה בגרמניה וביולי עורכת סיור בפריז על אופנה ואמנות‎

Hagit:

נשמע מצוין. בהצלחה‎

Nirith:

תודה רבה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden