כל מה שחשוב ויפה

Toying with Danger

בגליון מרץ 2005 של המגזין Wallpaper, (שכותרת המשנה שלו מכריזה על תחומי עיסוקו: international design interiors lifestyle), תפס את עיני דימוי מוכר – מגדלי התאומים והפנטגון, בזמן שנפגעו ב-11 לספטמבר. אולם, המבנים לא הופיעו בצילום אלא כמודלים ארכיטקטונים מוקטנים. מקריאה בכתבה התברר לי שאת המבנים יצרו זוג מעצבים היושבים בניו יורק, בעלי משרד שנקרא Boym Partners, והם המשך לקטלוג בשם Souvenirs for the End of the Century שהם יצרו לקראת סוף המאה ה-20. הקטלוג מורכב כולו ממיניאטורות שהינן העתק מדויק למקור, המחולקים לארבעה נושאים: אבות האמנות המודרנית, מבני אסונות, סט זכרון לארועי האחד עשר בספטמבר (שהתווסף מאוחר יותר) ומצבות זכרון חסרות (הכל בתרגום מאד חופשי שלי מהכתבה של jane withers ומהאתר של בוים). דוגמאות נוספות למבנים מפורסמים שקרו בהם אירועים טרגיים,  ומופיעים גם כן בקטלוג כמיניאטורות הם הכור האטומי בצ'רנוביל, הבניין הפדרלי באוקלהומה, המקום בו נרצח מרטין לותר קינג, התיאטרון בו התנקשו בחייו של לינקולן ועוד.

בעיסוקם במבנים בהם ארעו טרגדיות ואסונות, ובהקטנת האירועים למימדים כה קטנים במיניאטורות, יוצרים בני הזוג בוים תפיסה חתרנית ומערערת של נושאים כמו זיכרון, פחד, טרגדיה ומוות. אלו לא המראות להם התרגלנו מאמצעי התקשורת, אפופי העשן והקורבנות, אלא מיניאטורות קטנות וחביבות שניתן לשים אותן על המדף בסלון או בחדר הילדים. במהלך העיצובי הם מציעים דרך אחרת לבחון את הנרטיב ההיסטורי הקאנוני של הארכיטקטורה של המאה ה-20 ושל האופן בו אנו זוכרים אירועים טרגיים. ע״י הכרה בחשיבות של מזכרות תיירותיות כאובייקטים תרבותיים חשובים, שיכולים לאחסן ולתקשר זכרונות ורגשות, הם יוצרים אבחנה חדשה לחשיבות ארכיטקטונית של מבנה: זו ארכיטקטורה שמבוססת על מטען רגשי שהמבנה נושא עימו, ולא על הערכה שכלתנית בקשר לחשיבותו הארכיטקטונית מבחינת חומרים, עיצוב, תכנון או הנדסה. בכך הם מפקיעים את הדיון מנושאים פנים ארכיטקטוניים לשאלות הקשורות לזמן ולמקום בו ניצב המבנה. יחד עם זאת, מבחינתם אין הבדל גדול באיזו דרך נבחר לקבוע חשיבות של מבנה: גם אלו וגם אלו הופכים בסופו של דבר לאתרים תיירותיים, אולם בכך שהם יוצרים גם לאותם "מבנים טרגיים" מזכרות שניתן "לקחת" הביתה, הם מצליחם לערער משהו בתפיסה שלנו של הזכרון ובאותה נשימה מצילים במידה מסויימת את כל ז'אנר המזכרות שנדמה שכבר איבד מהרומנטיות שאפפה אותו פעם ונשאב כולו למסחור יתר.

בני הזוג בוים אינם הראשונים שפועלים באזור של משחק וסכנה, ועבודתם הזכירה לי יצירות של אמן אחר, שאת עבודותיו ראיתי בתערוכת Miroring Evil – Nazi Images in Recent Art במוזיאון היהודי בניו יורק בשנת 2002 ושמו Zbigniew Libera. בתערוכה, שעוררה תגובות נסערות רבות בזמן הצגתה, הציגו 13 אמנים יצירות אמנות המשלבות בתוכן דימויים נאצים. מטרת התערוכה הייתה לבדוק עד כמה הדימויים הללו רלבנטיים גם היום, ולהעמיד את הצופה בדילמות הקשורות לאופן בו הדור שנולד לאחר השואה חווה אותה ומתקשר איתה. הדימויים בעבודות לא קלים לצפייה, ותוך כדי צפיה נשאלת השאלה האם מה שפוגע בעבודות הוא הדימוי עצמו או השימוש בו, המטען ההיסטורי שהם נושאים או המניפולציה שהם עוברים; האם בכך שהאמנים משתמשים בדימויים נאצים בעבודתם הופכת האמנות לקורבן של הדימויים אותם היא מציגה, או חושפת ומבקרת את הקשר של דימויים אלו לתרבות הפופולרית העכשווית.

Libera, אמן פולני, (שעבודות נוספות שלו אפשר לראות פה) יצר סט המונה 7 קופסאות של משחקי לגו ועיצב כל קופסה כך שתראה מרחוק כמשחק לגו אמיתי. אולם, כשבוחנים את הצילומים על גבי האריזה מקרוב מתגלים מיניאטורות תלת ממדיות הבנויות מקוביות לגו של מחנה ריכוז, קרמטוריום, תאי אסירים ועוד. (כשחברת לגו גילה את מה שעשה Libera בקוביות שלה היא פנתה לערכאות משפטיות כדי למנוע את הצגתן בקונטקסט זה אולם היא לא הצליחה). מבלי להכנס לשאלה של האם זו אמנות והאם זו פרובוקציה, לדעתי זו עבודה מעניינת ומטרידה, שכמו שאר היצירות בתערוכה לא מאפשרת לדלג עליה מבלי לחשוב באמת על המשמעות שהיא מבקשת לתת. Libera שמתעסק בעבודותיו עם שאלות של ילדות ובגרות, ממשיך גם בעבודה זו לתהות על תהליך למידה, הקשור לג'נדר ומיניות, צריכה ותשוקה, וכשצפיתי בעבודה לראשונה יכולתי ממש לדמיין בראשי קבוצת ילדים שמתחרים ביניהם מי יבנה את המחנה הכי מוצלח. העבודה מכריחה את הצופה לדמיין ולחוש יחסים פיזיים ואינטימיים עם מחנה הריכוז, ומעלה בכך את הסוגייה של ההשפעה של צעצועי ילדים על אידיאלים של יופי ושלמות וערכים אחרים השולטים בחברה של ימינו. בנוסף היא מתכתבת עם עבודה אחרת שהוצגה אף היא בתערוכה, בכך שהיא שואלת מה ההבדל בין משחק בו שחקן קולנוע משחק תפקיד של נאצי בסרט, לבין משחק בו ילדים משחקים בלוגו ובונים מבנים נאצים, בעוד שעבורם זו בסך הכל עוד טירה חיילים תמימים למראה.

התערוכה, המוזיאון והמציגים ספגו ביקורת רבה על השימוש בדימויים נאצים באמנות. יש עוד הרבה מה להגיד והרבה מה לשאול, ובכלל הוצגו בתערוכה עוד עבודות מטרידות רבות ומעוררות מחשבה לא פחות. הקטלוג של התערוכה הציג את הדילמות של בדיקת גבולות הטעם הטוב בשאלה האם האמנות יכולה לשקף את הרוע מבלי שידבק בה הסרחון שלה? והאם הבנאליות של הרוע מרגע שתוארה גורמת לבנאליות של הדימויים ושל האמנות המשתמשת בהם? מה שהיה מרשים בתערוכה בסופו של דבר זה שהוצגה בה אמנות ששואלת שאלות ולא מתחמקת מנקיטת עמדה, כזו שנשארת בראש גם שלוש שנים לאחר הצפייה הראשונה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. udy

    העלת הרבה שאלות. מה שמעניין זה מה המחשבות/דעות שלך בנושא. זה טור אישי (להבדיל מעיתון) אז תרגיש חופשי…

  2. יובל סער

    זו ללא ספק הייתה אחת התערוכות היותר מרשימות מבחינת הנושא שהיא התמודדה איתו ומבחינת הדרכים בה היא נשארת אצלך במוח גם אחרי שאתה מבקר בה. נורא קל ליפול לפרובוקציות בנושאים כאלו. אפשר לראות עד כמה אנשים רגישים לנושא השואה שכל פעם שמישהו רק מזכיר אותה בהקשר שלכאורה לא ראוי, ישר כולם קופצים ואומרים שהוא אנטישמי וכן הלאה. לדעתי זו עבודה מאד מעניינת שמצליחה להתחמק מהקלישאתי וגורמת לך לחשוב, מה שלא הרבה יצירות אמנות אחרות מצליחות לעשות

  3. אבי

    בתשובה למגיב הראשון:
    "האם בכך שהאמנים משתמשים בדימויים נאצים בעבודתם הופכת האמנות לקורבן של הדימויים אותם היא מציגה"

    הפטישיזם הדרוש לתיאור "אמנות" כקרבן מבהיר מאיפה מגיע הכותב ומה הוא רוצה להגיד. (אמנות אינה קרבן ואינה מציגה דימויים. האמן הוא זה שבחר להציג דימויים והיה יכול לחלץ עצמו מעמדת המסכן אם מלכתחילה לא היה יוצר את יצירת האמנות).

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden