כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

נעה רביב, חצי אמת זה לפעמים שקר מוחלט. צילומים: שי בן אפרים


אנחנו מכירים? בין המוכר למוזר במוזיאון העיצוב חולון

מה אמיתי בעולם הדיגיטלי? על מה אני יכול לסמוך? במה אני בוטח? ולמה זה בכלל משנה? נגה שמשון - אוצרת התערוכה ״מוכרמוזר״ שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון העיצוב חולון - על קו התפר שבין המדומה לממשי

בחודש שעבר נפתחה במעבדה של מוזיאון העיצוב חולון התערוכה מוכרמוזר שאצרה נגה שמשון. התערוכה מציגה כ־20 עבודות על קו התפר שבין המדומה לממשי; עבודות שמעוררות תחושה מוכרת ועם זאת זרה; עבודות שיכולות לעורר אי נוחות ומעלות שאלות באשר לאפשרות ליצור משהו חדש מן המוכר. חלק מהעבודות קרובות לדימויים מוכרים ורק במבט נוסף מתגלה בהן הזר או המאיים, ובחלקן מתקיים מהלך הפוך, שבו כשחפץ זר או צורות משונות חושפות בפנינו חומר, דימוי או שיוך מוכר וידוע.

Yuval:

הי נגה, בוקר טוב. מה קורה?

Noga:

הי 👋🏻

Yuval:

מה שלומך?

Noga:

בסדר גמור, ואתה?

Yuval:

גם, לא רע בכלל. בואי נדבר על התערוכה ״מוכרמוזר״. אני מניח שלא היה פשוט למצוא מקבילה בעברית ל־uncanny valley

Noga:

נכון. שם העבודה הראשון של התערוכה היה משהו כמו ״סייבורגים בעמק המוזרויות״, וחוץ מזה שזה לא בדיוק התגלגל על הלשון, גם המילה ״מוזר״ לא בדיוק ענתה על הצורך שלנו בבואנו לתאר את אותו uncanny חמקמק. גם התרגומים הקיימים בעברית, ״המאוים״ וה״אלבייתי״, משויכים מדי לעולמות אחרים ולא ענו על הצורך שלנו. וככה, מתוך דיבור על דברים מוכרים שיש בהם גם מן הזרות, נולד המוכרמוזר

דב גנשרוא, בהמות האנתרפוקן

איתי יעקב, שחורדינית

Yuval:

זה הרגע להסביר ב־60 שניות על הביטוי, על המקור שלו ועל מה הוא אומר

Noga:

ה־uncanny במקורו הוא מונח פרוידיאני, המתאר תחושה שמעורבב בה המוכר והזר (קצת כמו להגיד את אותה מילה שוב ושוב עד שהיא נשמעת ממש מוזרה), אבל התערוכה עוסקת דווקא בגלגול צעיר יותר של המונח. בתחילת שנות ה־70 ביפן, כשהדבר החם ביותר היה לפתח רובוטים שיראו בדיוק כמו אנשים, פרופסור בשם מסהירו מורי השתמש באותו מושג של פרויד כדי לתאר תופעה של דחיה ורתיעה. 

מורי זיהה תופעה זו באינטראקציות שערך בין בני אדם ורובוטים שדמו מאוד לאדם חי; על אף הדמיון הרב של הרובוטים לאדם ״רגיל״, עדיין יכלו בני האדם להבחין שמשהו ״לא בסדר״ ושהדבר שניצב מולם הוא לא באמת אדם, אלא מכונה. את המנעד הזה שבין מכונה לאדם, מורי כינה ״the uncanny valley״. היום אנחנו מייחסים את התופעה לא רק לעולמות הרובוטיקה, אלא גם לכל תחום ה־Computer Generated Imagery, שגם הוא מאפשר לנו לייצר בקלות דימויים מוכרים־מוזרים. כאלו שקל להתבלבל ולתהות אם הם מעשה ידי אדם ומחשב או צילום של דבר פיזי קיים

Yuval:

מאיפה הגיע הרעיון לאצור תערוכה בנושא הזה במוזיאון? 

Noga:

מכיוון שזו פעם ראשונה שמוזיאון העיצוב מקדיש עצמו באופן בלעדי לתקשורת חזותית, החלטנו שזו תהיה גם נקודת המוצא לתערוכות האוסף. אני חושבת שהתערוכה נולדה מתוך התבוננות בחומרים בתהליך העבודה על התערוכה המרכזית במוזיאון, המוקדשת לפירמת העיצוב הניו יורקית סגמייסטר וולש. העבודות בתערוכה שלהם חומריות מאוד ומשחקות כל הזמן במתח שבין שני ממדים ושלושה ממדים.

מוטיב זה חילחל גם למוכרמוזר: מתוקף היותה מוצגת ב״מעבדת העיצוב״ במוזיאון, כיוונו לכך שהיא תחקור את הקצוות הלא ברורים והקצת מזגזגים של אותו מעבר חומר, שינוי מצב צבירה. היום, כשאני בוחנת את התערוכה של סגמייסטר וולש, אני יכולה להגיד שתערוכת המוכרמוזר יושבת במתח שבין שתי עבודות מאוד ספציפיות.

האחת, סרטונים טיפוגרפיים מתוך הביוטי־שואו של ״הזוג״ (גלריה תחתונה), שמציגים מודלים דיגיטליים לחלוטין המנסים להציג חומר והתנהגות פיזיקלית של חלקיקים. השנייה היא עבודת וידאו הנקראת If I Don't Ask I Won't Get (בדרך לגלריה העליונה), שבה, בעזרת צילום וידאו super slow motion וחומרים מאוד פיזיים (מים, בלונים, גוף), מקבלים תחושה מאוד לא אמינה, בובתית, כאילו נוצרו בעזרת תוכנת הדמיה

נטע שונוולד, תומכות

דנה זליג, חבצלות

Yuval:

ואז מה? מאיפה מתחילים?

Noga:

כתערוכת אוסף, נקודת הפתיחה היא לרוב עבודות קיימות מתוך אוסף המוזיאון. הפעם בחרנו ״לנצל״ את ההזדמנות, ובאמצעות מחקר וחיפוש להעשיר את האוסף בעבודות חדשות המתארות נקודת מבט מסוימת ותהליכים בעולם העיצוב. העבודה התחילה מעבודות דיגיטליות שאספנו, חלקן של סגמייסטר וולש וחלקן עבודות שנתקלנו בהן ברחבי הרשת ובמדיות שונות. אלו עבודות צבעוניות וחומריות מאוד – גושים של חומר נוזל, קופץ, משתנה; כל מיני דימויים שישבנו מולם מהופנטים והחלטנו לצאת ולברר מי עושה אותם ואיך.

תהליך העבודה על התערוכה כלל הרבה מפגשים, וזה היה חלק באמת כיפי ומרגש. כל מפגש כזה הפנה אותי לעוד תחום, עוד תוכנה, עוד מעצבים שכדאי להכיר ועוד עבודות ששווה לראות. ואם חשבתי שיצאתי לחפש מעצבים גרפיים או מעצבי תקשורת חזותית, מהר מאוד הבנתי שהשפה שלי דלה מדי ושהאנשים שאני מחפשת יושבים תחת כל מיני הגדרות שונות ומשונות וחובשים כובעים רבים – motion graphics ,CGI ,VR ,AR ,3D, רובוטיקה, Interactive, פרודקט VFX…

Yuval:

בואי תני דוגמה לכמה עבודות מהתערוכה שמייצגות את הצדדים השונים של הנושא ושל הדיסציפלינות

Noga:

הדוגמה הקלאסית היא העבודה של רונן תנחום, ״עיוורון״, שבה הוא מציג הדמיות של חומר וגוף עד שקשה ממש להבחין אם מדובר באדם חי שצולם כשהוא הולך בתוך מעטפת בד מוזרה, או כפי שהדבר באמת – הדמיה ממוחשבת, יפהפייה וחומרית מאוד המייצגת את הכליאות והבידוד שאנשים חווים לעיתים במרחבים דיגיטליים. לצד העבודה של רונן מוצגות שתי עבודות שיש ביניהן דמיון ויזואלי, אבל כל אחת מגיעה מעולם אחר לחלוטין.

העבודה Animating matte שיצר צוות מחקר במעבדה לחדשנות במדיה (Milab, בבית הספר לתקשורת של המרכז הבין־תחומי הרצליה) – רובוט אמורפי, רחוק מאוד מצורה מזוהה של גוף אדם או חיה, אבל באמצעות מחוות ותנועות הוא מייצר אמפטיה והתחלה של תקשורת. עבודה נוספת מאת ענת סבר הנקראת ״בגוף החומר״, עשויה Slime המדמה גוף או שומן אדם; העבודה מעוררת בצופה דחיה, אבל גם רצון לגעת ולבדוק מהו החומר הניצב מולו

מי־לאב, אנימטייטינג מאטר

נגה שמשון. צילום: סתו אקסנפלד

Yuval:

אז אני רוצה לשאול אותך, למה זה מעסיק אותנו, המוכרמוזר הזה? למה זה משנה בכלל? ואיפה נקודת החיבור האישי שלך לנושא?

Noga:

אני חושבת שזה מעסיק אותנו כי אנחנו מזהים יכולת די יוצאת מן הכלל של מעצבים ויוצרים לברוא יש מאין, ואז זה מביא אותנו לשאול מהו הדבר הזה שאתה עושה כשאתה יכול לעשות כמעט הכל. מבחינת השוק והתעשייה יש פה טכנולוגיות שחוסכות הפקות ענק והשקעה כלכלית עצומה. מנקודת המבט של המעצב מדובר בכלים, תוכנות ומרחבים וירטואלים חדשים – ממש מגרש משחקים עצום, שבו מעניין לראות לא רק מה אפשר עוד ליצור, אלא גם מתי הטכנולוגיה והיכולות משפיעות על האסתטיקה והתוצר הסופי או מגבילות אותם.

ומבחינת הצופה, המבקר בתערוכה, אני חושבת שמעסיקה אותו שאלת האמינות. אם אפשר לייצר הכל באופן דיגיטלי, וירטואלי, מה אמיתי? על מה אני יכול לסמוך? במה אני בוטח? וכאן אני חושבת שאנחנו חוזרים חזרה לאותו אזור דמדומים של ה־uncanny valley 

Yuval:

כן, אבל למה זה משנה לנו מלכתחילה? פעם היו אומרים על העולם הפיזי שהוא העולם האמיתי לעומת העולם הדיגיטלי או הווירטואלי, אבל היום כשכולנו בעולם הדיגיטלי נדמה לי שהוא לא פחות אמיתי, אם לא יותר… אז מה, אני פחות אסמוך על משהו שאני לא יודע להגיד מה הוא בדיוק?

Noga:

אני חושבת שאתה צודק ושאנחנו חיים את חיינו בנחת יחסית בין הפיזי לדיגיטלי, עם נטייה חזקה לדיגיטלי. רמת הביטחון והביתיות שאנחנו חשים במרחבים האלו גבוהה, ודווקא בגלל זה כשאנחנו מזהים תרמית או שקר אנחנו נדרכים. ברמה האישית, כמי שחונכה באקדמיה תחת הגדרה של מעצבת מוצר, היום כש־product כבר לא שייך רק למעצבי המוצר או למעצבים התעשייתים, ו־3d בהחלט כבר לא מתאר דבר מוחשי, אני חושבת שקיימת משיכה ליכולות שעוד יגיעו, לצד רתיעה מהן. מהאופן שהן ישפיעו על מערך ההכשרה, האקדמיות, ארגז הכלים העצום שמעצבים נדרשים לו, והקצב המהיר שבו הכל משתנה. ‎

היום, כש־product כבר לא שייך רק למעצבי המוצר או למעצבים התעשייתים, ו־3d בהחלט כבר לא מתאר דבר מוחשי, אני חושבת שקיימת משיכה ליכולות שעוד יגיעו, לצד רתיעה מהן

אבל המוכרמוזר מדבר לא רק על המוזר, או על הפחד, אלא גם על המוכר, על היכולת לייצר יופי, הזדהות, קוסמות ואמפתיה. בסרט Rogue One מסדרת Star Wars אנחנו צופים בדמות שמשוחקת ע״י שחקן שנפטר, מודל דיגיטלי שנוצר מסריקת פניו של פיטר קושינג. אני מניחה שרוב הצופים בסרט לא ידעו אפילו להגיד שמדובר בהדמיית מחשב. היכולת הזו היא נהדרת ומרגשת אבל יש בה גם מוטיב מעט מטריד. היה חשוב לנו לחפש את החיבור בין השניים ולתהות אודותיו‎

Yuval:

את חושבת שזה עניין של גיל? (בת כמה את בכלל…?), שאותי ממרום גילי (45) זה יטריד יותר לעומת אנשים בני 25 או 15 או 5? או שזה לא יטריד אותם בכלל?‎

Noga:

שאלה קשה. התשובה היא כן ולא. אני (34) חושבת שמהות ההתעסקות בשקר ואמת, מה חיקוי ומה אמיתי, היא עניין של דורות של אנשים שהטכנולוגיה התנפצה עליהם וקצת ״הפתיעה אותם בסיבוב״. לדעתי, אנשים שגדלים מאחורי פילטרים של סנאפצ׳ט פחות מוטרדים מזה, ואפילו מנצלים בצורה טובה ויעילה יותר את המרחבים הווירטואליים. ועם זאת, אולי גם אותם ילדים שגדלים לצד סירי ואלקסה עדיין יביעו עמדה בבגרותם, יתהו ויפעילו שיקול דעת לגבי האג׳נדות שעומדות מאחורי הדמויות הווירטואליות שנכנסו אליהם הביתה

Yuval:

אולי… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Noga:

הכי חשוב. תודה לכל המציגים בתערוכה שממש הובילו את האופן שבו התערוכה הזו התגבשה, ולמוזיאון שנתן לה להתגלגל למקומות מוכרים אבל מוזרים. ותודה לך! כיף לדבר / להתכתב על התערוכה, במיוחד עכשיו, כשאנשים מסתובבים בה, נוגעים בה (איפה שמותר), וכשהיא חיה ונושמת וצריכה להמשיך לעשות זאת חמישה חודשים (מלא זמן!)

איתי לניאדו, לב של נייר

תגובה אחת

  1. דליה

    מרתק!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden