כל מה שחשוב ויפה
אנדי וורהול 1984 (באדיבות נשיונל פורטרט גלרי והסמיתסוניאן וושינגטון)

פופ פורטרט: מייקל ג׳קסון בנשיונל פורטרט גלרי

קהינדה ויילי צייר אותו 10 שנים לפני הדיוקן הנשיאותי של אובמה; באפריקה הוא נחשב לאייקון של הפזורה ובארצות הברית השוו אותו לישו. התערוכה המוקדשת לאליל הפופ נעה בין סיפור חייו לאהבתו לאמנות ולהשפעתו על התרבות העולמית

הידיעה על תערוכה שמוקדשת לאליל הפופ מייקל ג׳קסון בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון, נשמעה תחילה מגוחכת. אחרי הכל, מה הקשר בין אליל פופ אמריקאי למוסד הבריטי המעונב שחוסה בצל בית המלוכה? ואם כבר תערוכה, לכאורה זה מהלך שהולם יותר את מוזיאון ויקטוריה ואלברט, שעורך תערוכות פולחן אישיות חדשות לבקרים.

בדיקה קצרה העלתה שהרעיון לתערוכה Michael Jackson: On The Wall נבט במוחו של ד״ר ניקולאס קולינאן, מנהל הנשיונל פורטרט גלרי, כבר לפני עשר שנים, כשאצר תערוכה על אנדי וורהול בטייט מודרן. העיסוק האובססיבי של וורהול בידוענים, וביניהם מייקל ג׳קסון, גרם לקוליניאן להרהר על ההשפעה שיש לדמות כזו על עולם האמנות. לאורך השנים הוא התוודע לעבודות אמנות רבות שעסקו בדמותו ובמסריו של ג׳קסון, וחשב שיהיה מרתק לבחון את ההשפעה של האמנות ״הנמוכה״ על האמנות ״הגבוהה״.

סוגייה זו צצה לאחרונה פעם נוספת באמצעי התקשורת, בעקבות הקליפ שצילמו ביונסה וג׳יי זי במוזיאון הלובר בפריז. איתה צפה גם ההכרה שהגבולות היטשטשו כבר מזמן, ושקיים פעפוע מתמיד והפרייה הדדית בין תחומי התרבות השונים. גם ביונסה וג׳יי זי הם אייקונים בעלי השפעה, אולם יש להם עוד כברת דרך לעשות כדי להגיע למעמדו של ג׳קסון.

דייוויד לה שאפל, 1998

בכירי האמנים בעולם ביקשו להשתתף בתערוכה וחלקם יצרו עבודות חדשות במיוחד בעבורה. בין השמות הבולטים נמנים איזה גנסקן, מייקל קרייג־מרטין, גארי היום, דייויד לה־שאפל, KAWS, פול מקרתי, גרייסון פרי וקהינדה וויילי, שנודע לאחרונה בציור הדיוקן המפורסם של ברק אובמה. גם עבודות של וורהול ושל קית הרינג נכללות בתערוכה המגוונת, שמאירה פנים שונות בדמותו של האליל – שהיה תמיד באור הזרקורים, ובכל זאת שמר על דוק של מסתורין, שמשך מעריצים מכל העולם.

איפה הילד

התערוכה מתחילה בילדותו של ג׳קסון, ולצד פורטרט של ג׳קסון הילד, שיצר מייקל קרייג־מרטין לאחרונה בסגנונו המזוהה, מופיעות עבודות פורטרטים שיצרו אמנים שונים בנעוריהם, כשדמותו של ג׳קסון הייתה דומיננטית ומשפיעה בעבורם. דון מלור ציירה כנערה עשרות פורטרטים של ג׳קסון שהיווה בעבורה מקור השראה להתמודדות עם המציאות הקשה של ילדותה. גרהם דולפין רשם בכתב מיקרוסקופי כמעט את כל מילות שירי האלבומים על עטיפת אלבום באופן שמתכתב איתו ויזואלית. נוסף על כך הוא יצר בעבור התערוכה עבודות קיר מונומנטליות שגם הן מורכבות מאותו כתב נמלים.

חדרון המוקדש ליחסים של ג׳קסון עם וורהול מכיל צילום מוגדל על הקיר של השניים באירוע משותף, מחליפים מבטים. כמו כן מוצגת ממורביליה שוורהול אסף על ג׳קסון, הממחישה את המשיכה שהיתה לו לדמות של ג׳קסון. באותו חדרון מוקרן גם קליפ שיצר ג׳קסון יחד עם אחותו ג׳נט, ובו יש מחווה לדמותו של וורהול.

אחד החדרים מוקדש לזהותו השחורה של ג׳קסון, נושא שהיה שנוי במחלוקת בזמנו עקב ריבוי הפרוצדורות הפלסטיות שבחר לעבור. עם זאת, האוצרים בחרו לא להתייחס לקונפליקט. במרכז החדר מוצבת עבודתו הנוגעת ללב של דייויד האמונס, ״Which Mike do you want to be like״ – שלושה מיקרופונים מסוגים ומסגנונות שונים המייצגים את מייקל ג׳ורדן, מייק טייסון ומייקל ג׳קסון. ביצירה זו האמן מוחה על ההסללה שעוברת החברה האפרו־אמריקאית; הסללה המכתיבה שאדם שחור יכול להצליח רק בתחומי הבידור והספורט.

טוד גריי סיפר כיצד בין השנים 1979־1983 הוא היה הצלם הפרטי של ג׳קסון וליווה אותו לכל מקום. שנים רבות אחר כך רצה לבדוק את מקומו של ג׳קסון באפריקה, כחלק מהפזורה האפריקאית בעולם. הוא צילם אנשים שפגש בסיטואציות יום־יומיות אוחזים בצילום ממוסגר של מייקל ג׳קסון. את העבודות מיסגר במסגרות ישנות שמצא בשכונות השחורות של דרום לוס אנג׳לס ובסווטו שבדרום אפריקה.

קהינדה וויילי, 2010 (אוסף אולבריכט, ברלין; גלריה סטיבן פרידמן, לונדון וגלריה שון קלי, ניו יורק)

ג׳קסון עצמו היה מלומד בהיסטוריה של האמנות, ובהרבה אימג׳ים שהוא בחר ויצר יש התייחסויות לציורים מפורסמים ולסגנונות שונים. ידועה במיוחד היא יצירתו של מארק ריידן בעבור האלבום Dangerous מ־1991, שבה אפשר למצוא התייחסויות להירונימוס בוש ולנפוליאון, לצד סימבוליזם מורכב. עבודה מוכרת נוספת היא הפורטרט שקהינדה וויילי צייר בעבור ג׳קסון. ציוריו של וויילי מתארים דמויות ממוצא אפריקאי בקומפוזיציות שנשענות על ציורים איקוניים ממסורת האמנות האירופית. ג׳קסון נתקל באחת מעבודותיו המוקדמות של וויילי והזמין אותו לצייר את הפורטרט שלו ב־2009, חודשים מעטים לפני מותו. הוא לא זכה לראות את הציור הגמור.

האמן תיאר את העבודה עם ג׳קסון כך: ״חוויה יוצאת מן הכלל. היידע של ג׳קסון בהיסטוריה ובתולדות האמנות היה מעמיק הרבה יותר משתיארתי לעצמי. הוא דיבר על השוני בין משיכות המכחול של רובנס בתחילת דרכו למשיכות המכחול שלו בשיא עבודתו. אחד הדברים שדיברנו עליו הוא השימוש בבגד כמגן. ואכן, אם תסתכלו בדיוקן של ג׳קסון שציירתי תוכלו לראות אותו על סוס בשריון גוף מלא״. האזכור של רובנס לא מקרי – וויילי ביסס את הדיוקן של ג׳קסון על הפורטרט שרובנס צייר למלך פיליפ השני.

מייקל כוכב עליון

האמן דייויד לה שאפל יצר טרילוגיה בשם American Jesus שבה הוא משתמש באיקונוגרפיה נוצרית דתית על מנת לתאר את ג׳קסון כקדוש מעונה מודרני: פעם הוא מופיע כמלאך מכונף העומד מעל שטן אדום, ובפעם אחרת הוא אוחז בידה של כלה צעירה לבושה לבן, ויונה לבנה אוכלת מידו. בפעם השלישית מוצגת פייטה שבה ג׳קסון מופיע במקומו של ישו, בעוד שדמות המזכירה את ישו, שהילה סביב ראשה, אוחזת בג׳קסון בחמלה.

אנדי וורהול, 1984 (באדיבות נשיונל פורטרט גלרי והסמיתסוניאן וושינגטון)

העבודות העוסקות בשנותיו האחרונות של ג׳קסון מורכבות יותר ובעלות אופי אינטרוספקטיבי ביקורתי. עבודתו של גארי היום מתארת בקווים מעטים את פני המסכה של ג׳קסון. היום מסביר: ״ניסיתי להיות אמפטי ככל שיכולתי, לא ניסיתי ללעוג לו בשום אופן… התמונה בחרה אותי״. עבודה מעניינת נוספת היא עבודת הווידאו של ג׳ורדן וולפסון. קטע הווידאו לקוח משידור שערך ג׳קסון מביתו שבו הוא מכחיש את ההאשמות נגדו בדבר ניצול קטינים. וולפסון מחק את כל הפריים והשאיר לנו רק את עיניו של ג׳קסון. הצופה רואה את ג׳קסון הנרגש ממצמץ, ואז מוריד מבט. זוהי אחת העבודות המרגשות בתערוכה.

בסופו של דבר התערוכה מביאה לידי ביטוי את דמותו הגדולה מהחיים של מלך הפופ, והעניין הרב שהיא מעוררת נובע מהפנים השונות של ג׳קסון שהאמנים בחרו להתייחס אליהן. הבטים תרבותיים, חברתיים־פוליטיים וגם לא מעט ביקורת וחמלה חוברים יחדיו ליצירה תלת־ממדית, של דמותו של מי שהיה אמור לחגוג בקרוב את יום הולדתו ה־60. זו נקודת החוזקה של התערוכה והיא המבדילה אותה מתערוכות פולחן אישיות אחרות. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden