כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מיכל ואעקנין. צילום: יאיר מיוחס

פתוחים או יוצרים? מיכל ואעקנין ממשיכה להמיס גבולות בירושלים

״אם הצלחנו ליצור רגע ׳מקודש׳, שבשפה הפנימית שלנו הוא רגע שמאפשר מבט מחודש, זו הצלחה״. מיכל ואעקנין, המנהלת האמנותית החדשה של פסטיבל מקודשת, שייפתח ביום רביעי בירושלים

Yuval:

הי מיכל, בוקר טוב. מה קורה?

Michal:

בוקר אור! אני מצויין. שילוב בין עייפות להתעוררות והתרוממות… רגע לפני שהכל מתחיל. איך אתה? 

Yuval:

לא רע בכלל! החום הזה של אוגוסט פחות מדבר אלי, אבל השמועה אומרת שבירושלים קריר בלילות…

Michal:

החום הזה של אוגוסט לא מדבר בירושלים בכלל, כנראה… אתמול היו רוחות וסוודרון ממש לא הספיק

Yuval:

נחמד! ובואי נדבר על מקודשת. זו העונה ראשונה שאת המנהלת האמנותית של הפסטיבל, אחרי שאיתי מאוטנר עזב בתום תשע שנים בתפקיד. נכון?

Michal:

ממש ככה. לקחתי חלק בארגון הרבה שנים, כשהוא יצר את ״עונת התרבות בירושלים״ וכשעברנו ליצור את ״פסטיבל מקודשת״. כמעט כל שנה יצרתי יצירה חדשה. אפשר ממש להגיד שגדלתי, אמנותית (ואישית) בעונה. כל שנה הייתה איזו הזדמנות להזות וליצור דבר חדש, וכל שנה זה היה מפחיד ומרגש. והשנה זה עלה בחזקה, ואיפשר לי להזמין עוד הרבה אנשים ליצור את שלהם

Yuval:

אז אני יודע שזו שאלה קצת גדולה, אבל בכל זאת, ודווקא בגלל שכמו שאת אמרת גדלת אמנותית בתוך הפסטיבל: מה מהדי.אן.איי של מקודשת חשוב לך להשאיר, ואיפה את רואה הזדמנות לשנות משהו? להצעיד לדרך חדשה?

Michal:

שאלה מעולה, שנשאלת כל הזמן, ותוך כדי עבודה. כי בעצם הדי.אן.איי הכי עמוק של הארגון הוא שינוי מתמיד. בין אם זה שינויים גדולים כמו להפוך מעונה של מספר פסטיבלים של כמעט חודשיים לפסטיבל אחד דחוס יותר של שלושה שבועות, ובין אם זה באנשים ששותפים בארגון, ובגישות השונות לעיר.

כולנא. צילום: שי דרור

אנחנו עושים כמעט אך ורק הפקות מקור, מה שאומר שכל שנה יוצרים פרויקטים חדשים מאפס (או מ־1 או 2). ממציאים פורמטים חדשים. אפילו חברת המיתוג שעושה את המיתוג שלנו יוצרת משהו חדש כל שנה. לכאורה בלי סיבה, אבל זה חלק מהרצון לא להתקבע, ולחפש כל הזמן מה התפקיד המדוייק שלנו עכשיו בעיר. אז ככה שהדרך כל הזמן משתנה, אבל אני עדיין מחוברת לדי.אן.איי של הארגון

Yuval:

והשנה? 

Michal:

השנה, היו כמה שינויים משמעותיים. האחד זה שהבנו, את מה שגם במידה מסוימת תמיד היה, שאנחנו ארגון שאולי עושה פסטיבל פעם אחת בשנה, בקיץ, אבל עובד כל השנה. המחקר – גם לקראת הפרויקט וגם לצורך המיפוי האמנותי־תרבותי־חברתי של העיר. המפגשים שהעיר מזמנת ושאנחנו מזמינים אנשים לפגוש את העיר. כל אלה חלק מאותה יצירה.

הדבר נוסף שהתרחש, הרבה ממנו מאחורי הקלעים בשלב הזה, הוא התקרבות ליוצרים ממזרח העיר. זה תהליך שהתחיל ביום הראשון, אבל תופס תאוצה, לאט לאט ומהר יחסית, וזה נדרש כל כך בימים כאלה. תהליך אחר שהתחיל היה להכיר את היוצרים ואת מובילי התרבות של העולם החרדי בעיר. זה מדהים לחלק פתאום את העיר אחרת, לא בהכרח ל״ישראלים ולפלסטיניים״ או ״דתיים וחילונים״, אלא ל״פתוחים״, לדוגמה. או ״יוצרים״. ו״פתוחים״ מגיעים מכל שבט בירושלים. איך הדברים האלה משפיעים על היצירות? את זה אפשר לראות עם הזמן. ובמבט מקרוב. חלק מהפריוולגיה שלנו הוא להוביל תהליך, והפירות מתגלים על הדרך

Yuval:

בואי תני דוגמה או שתיים מתוך האירועים של הפסטיבל הקרוב שמדגימים את הדבר הזה שאת מדברת עליו

Michal:

דוגמה אחת היא פרויקט שהולך ומתגלגל במשך שלוש שנים שנקרא ״הצעות להמסת גבולות״. הוא מבוסס ממש על התובנה הזאת, של איתור אנשים בירושלים שאמנם יש להם זהות וגבולות מאוד ברורים, אבל יש להם גם יכולת למוסס גבולות. זה פרויקט דוקו־תיאטרלי, שבו הקהל צריך לסמוך עלינו הרבה כי הוא לא יודע לאן הוא הולך, הוא רק יודע לפנות חמש (או שבע) שעות ולהגיע לנקודה מסוימת.

משם אנחנו ניקח אותו למסע שיעבור בבתים פרטיים, במוסדות, בגינות, בכנסיה, בבית כנסת, בבית חולים, במזרח העיר, במערב העיר, ביער ובמרכז העיר הצפוף, ולא רק במרכז העיר המוכר – אלא גם באלה של מזרח העיר וירושלים החרדית.  בכל נקודה נפגוש אדם כזה, שהוא מה שכינינו בסופו של דבר ״ממיס גבולות״ (אלה שלו, ושל הקהילה שלו, ואולי גם את שלנו, הקהל).

מתוך מסעות להמסת גבולות. צילום: גיל רוביו

ירושלים, בגלל הגיוון המטורף שיש בה, וזה שהיא מרחב של עימות (או מפגש) – ממציאה כל מיני מעקפים מרתקים וגשרים במקומות שהיו נראים ממש מבואות סתומים. לדוגמה, וזו ממש נקודה אחת קטנה מתוך כל המסעות, פאב שומר שבת שפתוח בשבת. איזו המצאה! הוא משרת גם שומרי שבת, וגם לא שומרים, והחיוב נעשה בצאת השבת… ככה שזו תשובה מרעננת לשאלה של האם המקום שלך פתוח בשבת או לא, ומי הקהל שלך

Yuval:

מעניין. מה עוד?

Michal:

״מעל ומעבר״ נולד מתוך הפעולה הפשוטה של להסתכל למעלה. אל גגות העיר. בעיר העתיקה הגגות הם ממש חלק מהחיים: מגדלים עליהם ומייבשים עליהם אוכל, ישנים בהם, נפגשים בהם… במערב העיר הרבה מהגגות עומדים ריקים. הם מרחבים נטושים, חוץ מתשתיות ואולי כמה רהיטים שאף אחד לא צריך בבניין שמישהו מתישהו העלה לגג ושכח, לא הרבה מגיעים אל הגגות. וזה חבל, כי זה אחד המרחבים הכי יפים. הם מביאים איתם בריזה, נשימה, ובעיקר – פרספקטיבה, שזה דבר די נדרש בעיר כל כך עמוסה וצפופה באנשים ואג׳נדות.

אז לתהליך יצאו השנה יהודית שלוסברג ויצחק מזרחי, צמד האוצרים של הפרויקט, לאתר ולפתוח גגות שיאפשרו לקהל ולעבודות לעלות עליהם. משימה לא פשוטה אגב, הרבה בעלי בניינים היו מאוד חששנים. בסופו של דבר נבחרו חמישה גגות במרכז העיר, במרחק הליכה זה מזה, ועל כל אחד מהם מוצבות עבודות אמנות.

Yuval:

את יכולה לתת דוגמה לגג או שניים?

Michal:

על גג אחד – גג גבוה במיוחד, עם נוף מטורף של כל העיר, שהיה אגב מוצב צבאי בששת הימים – מוצבת עבודה של מאיה דוניץ: חמישה פסנתרים. הם מרוקנים ובתוכם יש מעין מנועים שמרעידים אותם, כך שהם משמיעים את הקולות הכי נפלאים ומפתיעים, כמו מעין לוויתנים או ממותות ששוכבים על הגג. באותו גג יש גם עבודה של חגית קיסר, שמסמנת את האיזור אסור לטיסה סביב הר הבית.

בגג ליד, בבית החולים ליולדות (הפעיל במיוחד), יש עבודת סאונד של עלית קרייז, ובקצה של מסלול הגגות ישנו גג נוסף שמשקיף על הוספיס שעליו מוצבת עבודת סאונד של אדם וינוגרד, שמבוססת על הראיונות שהוא עשה עם מטפלים מעבר לקירות שאנחנו מתבוננים עליהם 

לילה אחד באטלנטיס. צילום: חן וגשל

Yuval:

אז אני רוצה לשאול אפרופו העבודות שפירטת לגביהן, ובכלל לגבי תכנית הפסטיבל: יש בה מנעד רחב שנע בין עבודות קונספטואליות, לא שגרתיות – שכמו שאמרת מבקשות מהקהל לסמוך עליכם – לבין עבודות יותר תקשורתיות או מובנות, על הנייר לכל הפחות. איפה עובר הקו הזה – ואני יודע שאין פה תשובה מדויקת – הקו בין אני לא יודע מה זה אבל אני מוכן להשקיע את הזמן, לבין זה נראה לי יותר מדי לא ברור. כי דבר אחד ניכר, אתם לא הולכים על בטוח

Michal:

שאלה מעולה. וברור לי ולנו לגמרי, שהרבה פעמים צריך זמן להסביר את הדברים ולהוביל אנשים בתוכנייה ובאתר שלנו. זה, אגב, לא תמיד רע – לפעמים ההכרח להתעמק מאפשר להרחיב את השיח, שזה מה שאנחנו רוצים. ונכון גם שלפעמים כשאתה כקהל פשוט רוצה לדעת איזה כרטיס לקנות, זה גם עשוי להיות מסובך ולהרחיק, כמובן.

מה ששאלת מתחבר לשאלה ששאלת אותי קודם, ותיארתי את השינוי המתמיד – חשוב לנו להתבונן על הדברים מחדש, ולהמציא המצאות ופורמטים חדשים. דרכים חדשות להיפגש עם עצמך, עם הקהל ועם היצירה. ולדרכים חדשות לוקח זמן להתנסח, להבין את עצמן. לדוגמה, ״המסעות להמסת גבולות״: לפני שלוש שנים זה היה פרויקט חדש, לא מובן, שהיה צריך לתווך אותו המון. היום זה היה הדבר הראשון שכל הכרטיסים אליו נחטפו איך שעלה האתר.

עוד דבר קשור בשאלה של איך מתארים את היצירות. כל אחת מהיצירות אפשר לתאר ב״מה קורה על הבמה (לא שתמיד יש במה…), מי המופיעים, לעשות קצת ניים־דרופ ולסיים ב״תבואו יהיה מדהים״. אפשר גם לתאר אותה מתוך ה״למה היא נולדה״: איזו אלטרנטיבה היא מציעה לעיר, לאנשים, לעולם האמנות. אנחנו משתדלים לספר את שני הסיפורים יחד, ככה שכשנגיע לרגע עצמו, ליצירה עצמה, למפגש עצמו, כולנו – גם הקהל, גם היוצרים, גם המפיקים, גם האנשים שעובדים בקופות… כולנו – נהיה מכווננים ונחווה את זה יחד.

Yuval:

אז שאלה אחרונה: איך את (אתם?) מודדת את ההצלחה של הפסטיבל? אם נדבר בעוד כמה שבועות ותגידי שהיה מוצלח, למה תתכווני? ‎

Michal:

יש מדדים מאוד פרקטיים – של כמה קהל הגיע וזה. זו רמה אחת.

אבל יש מדדים עמוקים יותר שמעניינים אותי יותר, איזה סיפור הצלחנו לספר. זה מתבטא באיך קהלים מתארים את הדברים שהם חוו; במה הם בוחרים לקחת ולהבליט. זה מתבטא גם בהאם משהו, אפילו פצפון, השתנה בנקודת המבט שלהם על העיר. ודרך העיר, בנקודת המבט שלהם בכלל. זה ממש לא מדע מדויק, ממש לא, אבל אפשר לחוות את זה בפידבקים שאנחנו מקבלים.

עצום. צילום: חן וגשל

ויש את המדד של ״איך אנחנו כיוצרים מרגישים את מה שיצרנו?״. בפסטיבל כזה של 90 אחוז הפקות מקור, זו התרגשות מטורפת (ולא מעט לחץ), כי אף אחד לא יודע איך היצירה תצא עד שהיא תפגוש קהל. גם יוצרים מנוסים כמו נועם ענבר, שעושה עם מקהלת גיא בן הינום עבודה שנקראת ״עצום״ והיא מעין טקס מומצא או קונצרט שנחווה בעיניים עצומות, מעולם לא עשה דבר כזה. והוא מעיד על כך שזה אחת מהיצירות, אם לא ״ה״. הכי מאתגרות וגרנדיוזיות שהוא יצר אי פעם. אז כשאנחנו שם, יוצרים וקהל, פשוט מרגישים את מה שיצרנו.

ואם הצלחנו להזיז משהו, אולי אפילו ליצור ״רגע מקודש״ – שזה בשפה הפנימית רגע שמשהו עובר בו מהיום־יומי לייחודי ומאפשר מבט מחודש – זו הצלחה

Yuval:

נייס! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? ‎

Michal:

יש עוד המון מה להגיד. אני אסתפק בלהזמין את קוראי שורות אלה (שלום לכם!) להכנס לאתר, או לתוכנייה. לצלול לתוכם. ולבחור משהו או משהואים שמסקרן את לבכם ולהצטרף

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden