האלוהים של הטלוויזיה גולש על דיונה: 30 שנה לסיפורים מהקופסא

״אם היית אומר לגיל סמטנה הצעיר, שבעוד 30 שנה יבואו כל כך הרבה אנשים לראות אותנו, הוא היה מאמין?״, שאל רמי פורטיס את סמטנה, נגן גיטרה בס, בפתיחת מסע ההופעות שחוגג 30 שנה לאלבום ״סיפורים מהקופסא״. ״כבר עברו 30 שנה?״, מתפלא גם המעצב יוסי ג׳יברי שהגה את הדימוייים ועיצב את העטיפה האיקונית של ״סיפורים מהקופסא״: דמות ורודה מרובת ידיים שאוחזות בשלט, ג׳וקים – הרכיבים האלקטרוניים שמקיפים אותה – והשם ״פורטיס״ כתוב בגופן שלא היה קיים, באותיות מוצרות, עיבוד שהפך למעין לוגו.

ג׳יברי היה בין הצעירים שאכלסו בשלהי שנות ה־80 את הדירות השכורות ברחובות שמסביב לרחוב שינקין בתל אביב. צעירים, שחיפוש אחר משהו חדש במוזיקה, באמנות ובמחול חיבר ביניהם, ובזכותם החלה להתהוות באזור אווירה שהפכה את הרחוב לסמל תל אביבי. ג׳יברי, שסיים זה עתה את הלימודים בבצלאל, מצא שם את מקומו. נושא פרויקט הגמר שלו היה מיתוג לתיאטרון מחול רנה שינפלד, וכך הכיר את נעמי בלוך, שהייתה אז רקדנית ומנהלת הסטודיו. בין השניים נרקמה ידידות סביב תחומי עניין משותפים, ונעמי סיפרה לו על להקה שפועלת באירופה והשמיעה לו הקלטות. הלהקה היא מינימל קומפקט, ונעמי תהיה לימים נעמי בלוך־פורטיס.

לאחר הלימודים ג׳יברי עבד במשך שנתיים וחצי אצל דוד טרטקובר. גזר, הדביק, חיבר ויצר קולאז׳ים בשיטות ידניות שלמד בבצלאל. בהמשך עבד כמעצב עצמאי מתוך הדירה שלו ברחוב מלצ׳ט. האמצעים והכלים שעמדו לרשות המעצבים הגרפיים באותה תקופה חייבו תהליך עבודה שכלל שלבים רבים. הטקסט הוקלד בסוג של מכונת כתיבה ועל המסך נראה רק קובץ הוראות. התוצאה התקבלה על נייר צילום, שממנו חתך המעצב את האותיות, הדביק על נייר מילימטרי, שילב תמונות וייצר קולאז׳ ידני של הדימוי שראה בעיני רוחו.

יוסי ג׳יברי עם ספר הסקיצות בביתו

ספר הסקיצות

״לא יכולתי לחיות בשלום עם מה שהיה אז״, הוא מספר. ״הרגשתי שאני לא מסוגל להוריד את הדימויים שראיתי בראש, לנייר, ושצריך עוד עזרה או שילוב טכני כדי להוציא אותם אל הפועל״. הוא התעניין בגרפיקת מחשב וידע שבחוף המערבי בארצות הברית כבר רוחשת סצנה: אפריל גריימן עושה ניסיונות במעבדה בלוס אנג׳לס ומשתמשת במחשב כדי לייצר דימויים.

במהלך השנים הראשונות שלו כמעצב עצמאי עסק ג׳יברי בעיצובים ניסיוניים. בביתו שכאז כן היום משמש כסטודיו, הוא פורש על השולחן סדרה של עטיפות ספרים שעיצב באותה תקופה. ״מעבר צבעים כזה לא היה אפשר לעשות בשנת 1986, וזה מה שרציתי. המעברים והגלישות נעשו באמצעות שבלונות ו־Airbrush. הכול חיתוכי נייר והדבקות של טקסט שהוצאתי אצל סדר (מקצוע שבינתיים נעלם). ממש באופן קלאסי, עמוד עמוד על נייר מילימטרי כחלחל.

״האותיות מוצרות או מורחבות, אפשר להגיד שאין פה אף אות שנראית כמו שהיא נולדה, כי לא עניין אותי איך שהיא נולדה – עניין אותי מה אפשר לעשות עם זה. בתקופה הזאת כבר ידעתי מה קורה בחוף המערבי. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאוכל לעשות את זה על המסך. האסתטיקה הזאת, הניסיונות האלה, זה מה שעניין אותי אז ב־1986, שנתיים לפני שיצא ׳סיפורים מהקופסא׳, שגם הוא קרוב מאוד לאותה שיטה״, הוא מספר.

אל מרובה ידיים מהמזרח הרחוק

בינתיים בבלגיה, לקראת סוף הדרך עם מינימל קומפקט, חזר פורטיס לכתוב שירים בעברית. פורטיס וברי סחרוף בילו שעות עם הגיטרות מול הטלוויזיה, ודרך הטלוויזיה ראו גם מה קורה פה בארץ. ואז הכבלים הגיעו לבריסל, ולראשונה היה אפשר לזפזפ בין ערוצים. בקיץ 1988 הגיעו פורטיס וסחרוף לארץ והקליטו שירים לאלבום. ״את כל הדברים האלה אני שמעתי מנעמי״ אומר ג׳יברי, ״ואז נעמי אמרה לי: ׳שמע, רמי בא לארץ, יש צוות חשיבה על תקליט חדש, אתה רוצה לבוא?׳״.

ג׳יברי הצטרף לקבוצה שכבר עבדה כצוות קונספט על תקליטי השדרים, והשתתפו בה רמי ירושלמי, יוסי ירושלמי, יגאל דורון, יוסי לדרמן, ונעמי בלוך־פורטיס. את העטיפות של תקליטי השדרים עיצבו חיים סמרל (מעצב בן כיתה של יוסי ג׳יברי בבצלאל) ויוסי לדרמן. ללדרמן היה מחשב – אחד המחשבים הראשונים בתל אביב. פורטיס וסחרוף חיפשו הקלטה אלקטרונית יותר והמחשב של לדרמן, שימוש בדגימות קול ומכונת תופים, סיפקו את הצליל החדש.

תקליטוני השדרים של האלבום בעיצוב חיים סמרל ויוסי לדרמן

״ידעתי על החיפוש המוזיקלי, על הצליל החדש. שמעתי קלטות. כך נולד העיצוב, זה לא היה ג׳וב. החיבור שלי לפרויקט היה ממקום של חיפוש אמנותי, של סקרנות מכל מיני תחומים, מההיכרות שלי עם נעמי כעוד אדם מתחום היצירה שהכרתי בימים הראשונים שלי בתל אביב. הזדהיתי עם החיפוש שלהם: הרגשתי באותו מקום, עם אותו חיפוש ועם אותה סקרנות״.

ג׳יברי שולף מכוננית עמוסת ספרים את ספר הסקיצות שלו מאותן שנים, שממחיש איך הדברים נולדו, מרישומים ידניים וקטעי צילומים וקולאז׳ים. הדימוי שעל עטיפת התקליט התפתח מרישום קטן שג׳יברי צייר בעט שחור; דמות בהשראת אל מרובה ידיים מהמזרח הרחוק. ״מכיוון שצירפו אותי לצוות הקונספט התבקשתי ללכת הביתה ולהביא הצעה״, הוא נזכר, ״ואני הלכתי וציירתי את הדימוי שנבע מהסיפורים. הדמות הזאת, האלוהים של הטלוויזיה, והתאווה הזאת לטלוויזיה, לכבלים. הוא יושב עם השלט ומפעיל את הטלוויזיות, את המסכים. השנים 1987–1988 הן ראשית התקופה שבה התחלנו לקבל את האינפורמציה ממסכים. לא היה מחשב כמעט לאף אחד. לא היה החופש שאחר כך נוצר והאפשרות לעבד״.

הפאטרן שממנו בנוי הגוף של הדמות הורודה, שנתן לה אסתטיקה חדשה ורעננה, החל ממשחק צורני מופשט בלי קשר לדמות. ״רעיון לבד אינו מספיק, וגם אסתטיקה ללא רעיון אינה מספיקה״, הוא אומר. לאחר שגיבש את הדמות החל לחפש את הטיפוגרפיה ולאחריה הגיע לג׳וקים, הרכיבים האלקטרוניים. ברישומים הראשונים הדמות מוקפת בטלוויזיות. עם התקדמות תהליך העיצוב הרגיש ג׳יברי שאין צורך להציג את הטלוויזיות, ומספיק למקם מסביב לדמות את הג׳וקים. במציאות הרכיבים האלקטרוניים מולחמים ללוח והרגליים שלהם ישרות, אצל ג׳יברי הרגליים שלהם מכופפות והם הולכים.

הרישום הראשון

העטיפה הסופית

״פורטיס וסחרוף עשו ניסיונות מוזיקליים על המחשב של יוסי לדרמן, ואני שמעתי שיש מחשב אז רצתי לראות מה אפשר לעשות״. את הפתקים שעליהם צייר את הדמות ואת הג׳וקים לקח ג׳יברי ללדרמן וביקש ממנו שיכניס אותם למחשב. ״רציתי את הפיקסלים, את הטקסטורה השבורה. לא יכולתי לקבל את הפיקסליזציה באופן ידני״. לדרמן הגיש לו את הפלט ואז הלך ג׳יברי לחפש דימוי לרקע. ״זה לקח לי המון זמן, ובסופו של דבר מצאתי באימג׳־בנק דימוי מקומי של דיונה. האלוהים של הטלוויזיה גולש על דיונה: היא מחברת הכול לכאן, למקום. ואז חזרתי לצוות. באתי אליהם עם זה, וזהו. שלחו אותי לדפוס״.

עם הזמן ״סיפורים מהקופסא״ קנה לו מקום כאלבום מופת וכאחד מאלבומי הרוק הישראלי החשובים ביותר, והיו תגובות גם לאפקט החזותי החדש שהוא הציג. ״בהופעות ב׳זמן אמיתי׳ הקרינו על הקיר את הדימוי של הדמות. הדבר הזה שקשקשתי על נייר כשהייתי ילד הפך עם השנים להיות מין אייקון. בשבילי זאת התרגשות גדולה מאוד: לראות משהו שלא יכולתי לצפות כשעשיתי אותו. באיזשהו רגע הדימוי נהיה משהו עצמאי״.

יוסי ג׳יברי עם הכרזה ללא שמו של גיל סמטנה

הכרזה הסופית עם התוספת

עטיפת התקליט וגם הכרזה להופעות ב״זמן אמיתי״ שעיצב ג׳יברי, נבחרו להיכלל בשנת 1989 בספר ״עיצוב גרפי בישראל״. בספר מוצגות עבודותיו של ג׳יברי לצד עבודות של מעצבים בכירים שהיו מוריו בבצלאל רק שנים ספורות קודם לכן. בכרזה השתמש ג׳יברי בתצלום של פורטיס שצילמה מלי בן־עמי: הוא שכפל אותו במכונת זירוקס, ולצידו מיקם את הדמות מעטיפת התקליט. הצורות המשולשות שיוצאות מהמלבן שעליו כתובים הקרדיטים בחלק השמאלי של הכרזה, נוספו לאחר שכל הכרזות כבר הודפסו. המפיק ניצן זעירא ראה את הכרזות ואמר: ״שכחנו את גיל – תעשה משהו!״. כדי ליצור מקום לשם של גיל סמטנה חיבר ג׳יברי שתי צורות למלבן השחור, הכרזות הוכנסו שוב למכונה, והצורות המשולשות ושמו של סמנטה הודפסו בהדפסת רכב כתוספת על הכרזות הקיימות. שנה לאחר מכן, בקיץ 1990 הביא ג׳יברי את המחשב הראשון שלו מניו יורק.

זה הכול ג׳וקים וטקסטורות, איפה המוזיקאים?

ג׳יברי מסתכל על החומרים הגרפיים: דיסק, תקליט וקלטת. ״זאת הייתה עבודה מורכבת. היה צריך למצוא שפה גרפית, הקשר גרפי ולשמור על סגנון. בדרך כלל הדימויים המצולמים של המוזיקאים שולטים במרחב המעוצב, ופה זה ממש לא ככה. המקום שניתן לעיצוב הגרפי ממש מפתיע. היום כשאני מסתכל על זה אני לא מבין איך זה התקבל. זאת אומרת, אני הלכתי הביתה ועשיתי את מה שעשיתי – אבל הם קיבלו את זה. הם לא אמרו: הלו, מה זה? איפה המוזיקאים? פה צריך תמונה של המוזיקאים.

״אבל לא, זה הכול ג׳וקים וכל מני משחקים של טקסטורות. ההחלטה שלא להשתמש בתצלום, אלא לאפשר חיפוש רעיוני, היא החלטה קודם כל של פורטיס וסחרוף, ואני חושב שזה גם היה חלק מהחיפוש שלהם. הם רצו ליצור ורמי רצה לכתוב בעברית. הם לא ראו את עצמם כוכבי רוק. הם חיפשו אמירה, רעיון, ביטוי. גם זה היה משהו חדש״.

החיפוש עודנו מרכיב מרכזי ביצירה של ג׳יברי. ״אני חי את החיפוש הזה כל הזמן. בלי החיפוש לא הייתי יכול לעצב. זה לא נפסק, ולכן זה לא ׳במגירות׳. לא הסתכלתי על החומרים האלה 20 שנה, אבל עכשיו כשרציתי, ידעתי בדיוק איפה הם. החיפוש הזה הוא חלק ממני גם היום״.

30 שנה לסיפורים מהקופסא במועדון הבארבי