כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

״גולדרייך - דה שליט: מקום״, מוזיאון הרצליה. צילום: לנה גומון

המקום הישראלי לפי ארטור גולדרייך ותמר דה שליט במוזיאון הרצליה

״זו חזרה למקום פיזי שעיצבו, ולא פחות מכך גם למקום כערך ששזור בעשייתם ומוצא בה ביטוי מגוון״, אומר האדריכל עמוס גולדרייך, בנם של ארטור גולדרייך ותמר דה שליט, על התערוכה שמוקדשת לפועלם של הוריו במוזיאון הרצליה

עיתונים שהצהיבו מיושן, מחברות סקיצות, רשימות יומן, תכניות מוקפדות ששורטטו ביד בוטחת, שקופיות וצילומים בשחור לבן, מסמכים, ספרים, פריטי טקסטיל, תכשיטים, הגדה מעוטרת: כל אלה ועוד, חוברים ליריעת עשייה רחבה ומגוונת בתערוכה ״גולדרייך – דה שליט | מקום״ במוזיאון הרצליה, שמוקדשת לפועלם של בני הזוג ארטור גולדרייך ותמר דה שליט. המכלול העשיר מבוסס על הארכיון האישי של בני הזוג, שנמסר על ידי בנם, האדריכל עמוס גולדרייך, לארכיון אדריכלות ישראלית בראשותו של האדריכל ד״ר צבי אלחייני, שאף אצר את התערוכה בשיתוף עם האדריכלית טליה דוידי.

גולדרייך (1929-2011) ודה שליט (1932-2009) פעלו בזירת העיצוב והאדריכלות המקומית במחצית השנייה של המאה ה־20, כיוצרים רב־תחומיים שעשייתם נעה בטווח רחב שמקיף ציבורי ופרטי, פוליטי ואישי, קיבוצי־שיתופי לצד יזמי־עסקי, אינטלקט ומלאכת כפיים. בין הפרויקטים שבהם היו מעורבים, ביחד, לחוד ועם שותפים נוספים אפשר למצוא את הסבת אולם בית העם בירושלים לבית משפט שבו התנהל משפטו של אדולף אייכמן; עיצוב הפנים והריהוט של לשכות שרים בבניין המטכ״ל; עיצוב הפנים של מטה השב״כ; מסעדה ומועדון במלון הסלע האדום באילת; בית ההבראה יערות הכרמל; מלון שרתון; מרכזי תרבות בקיבוצים מפלסים ומעיין ברוך; מלון הר ציון בירושלים; עבודות עיצוב מוצר, צורפות ואריגה למשכית; ועוד.

ממקום מושבו בלונדון, שם הוא מתגורר, מספר הבן עמוס גולדרייך, שהתערוכה היא בעבורו מסע אישי מרתק: ״בבית היה תמיד ׳ווייב׳ של יצירה. אך כנראה שלא הייתי מודע להיקפה, למרות שביליתי הרבה בסטודיו של אבא בבית והיו שם המון מגירות גדושות בחומרים. מהמשרד המשותף שלהם יש לי פחות זיכרונות, והתערוכה גרמה לי להרגיש שעכשיו מצאתי הכול״.

עמוס גולדרייך על רקע דיוקנאות הוריו. צילום: ינאי יחיאל

תמר דה-שליט, עיצוב פנים לחדר אורחים ביערות הכרמל, 1968. צילום: יעקב אגור; אוסף נחום זולוטוב

ארטור גולדרייך, שיעור עיצוב בסיסי, המחלקה לעיצוב סביבתי ותעשייתי, בצלאל, שנות ה־70. ארכיון אדריכלות ישראל

תחושתו זו של גולדרייך חופפת תחושה חזקה של סגירת מעגל בהתייחס למקום שבו היא מתקיימת, במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. בשנות ה־60 של המאה הקודמת היו גולדרייך ודה שליט אמונים על עיצוב הפנים של המבנה שתכנן יעקב רכטר כבית יד לבנים משולב עם מוזיאון עירוני – רק שנים מאוחר יותר המבנה הורחב והפך למוזיאון העכשווי – ובכלל זה על רכיבי התאורה, ריהוט הפנים, מתקני התלייה ואלמנטים נוספים. פינת ישיבה שעיצבו בעבור מבואת המבנה אף שוחזרה לכבוד התערוכה ומוצבת בחלל הגדול בו מוצגת.

״לא בכדי שמה של התערוכה הוא ׳מקום׳״, אומר גולדרייך. ״זו חזרה למקום פיזי שעיצבו, ולא פחות מכך גם למקום כערך ששזור בעשייתם ומוצא בה ביטוי מגוון. מבחינתי זה מה שמייצג את הכוח שלה: הפרישה הרב־תחומית שהאוסף מציג וההקשרים בין הנושאים השונים״. ואכן, השראות בין־לאומיות והקשרים מקומיים חזקים נכרכים בתערוכה לכדי קולאז׳ תמטי, המאפשר התבוננות שאינה תלויית הבטים היררכיים, כרונולוגיים או טיפולוגיים. העבודות מוצגות בתוך מגירות מהסוג שמשמש בארכיונים, והתמות השונות, שנגזרו מהתחומים שבהם נגעו גולדרייך ודה שליט, ביחד או לחוד, מוגדרות כהצגה, שיעור, שהות, מארג, עתיקות, צבא וקיר.

לדברי גולדרייך, העבודה על התערוכה הייתה ״תהליך מחקר וקטלוג מעמיק וקפדני מאד של האוצרים. לא הייתי שותף לו, אבל כן מעורב בו במידה. צבי (אלחייני) היה בזמנו סטודנט של אבא, ואחרי שהוריי נפטרו התחלנו לדבר על הארכיון האישי שלהם. הכוונה הייתה להוציא ספר שיתעד את פועלם ומורשתם, אבל תוך כדי העבודה והקטלוג של החומרים הבנו שבמקביל לספר מתבקש וגם ראוי להציג אותם בתערוכה.

״צבי פנה למוזיאון הרצליה עם ההצעה והרעיון זכה להיענות מידית. החומרים שהם הותירו אחריהם היו מאוחסנים בצריף בחצר ביתם בהרצליה, ובילינו שם רבות. היות ואני לא חי בארץ, צבי בעיקר היה זה שבילה שם שעות ארוכות, חקר, נבר ודלה עוד ועוד מסמכים, תמונות, יומנים, שרטוטים וחומרים רבים נוספים, שמספרים את סיפור העשייה שלהם״.

יקיר בצלאל

גולדרייך ודה שליט הגיעו מרקעים שונים. גולדרייך, יליד דרום אפריקה, היה בארץ הולדתו אקטיביסט פוליטי וחברתי שלחם נגד מדיניות האפרטהייד. בשנת 1948 הוא הגיע לישראל כדי להצטרף למאבק לקראת המדינה שבדרך ו״נחת״ בקיבוץ מעין ברוך, שם סייע בעבודות שמירה ובמשימות נוספות שנדרשו ביישוב הצעיר. עם תום המלחמה הוא החל ללמוד ארכיטקטורה בטכניון, אך ב־1950 חזר לדרום אפריקה, המשיך את לימודיו וקנה לו שם של מעצב ואמן מוערך. כלוחם חופש מוצהר כל אותן שנים הוא המשיך בפעילות מחתרתית נגד המדיניות הגזענית ואף נרדף בעטיה, וכשהרדיפות גברו ועל ראשו ריחף גזר דין מוות נמלט גולדרייך מדרום אפריקה ועלה לישראל ב־1964.

בארץ הוא השתלב מיד בסצנת היצירה המקומית, ובמסגרת זו ״חבש״ כובעים רבים: של אדריכל, מעצב פנים, מעצב מוצר, מעצב במה ותלבושות ששלח ידו גם בעיצוב גרפי, אמן ואומן. לצד זאת, פרק נכבד ברזומה שלו שייך לעולם החינוך והאקדמיה, שאף זיכה אותו בשנת 2006 בתואר ״יקיר בצלאל״: הוא היה ממקימיה של המחלקה לעיצוב תעשייתי וסביבתי בבצלאל, שלימים התפצלה לשני תחומים נפרדים ועיצוב סביבתי הפך בסופו של דבר למחלקה לאדריכלות. גולדרייך, שכיהן בה כפרופסור ואף עמד בראש המחלקה לעיצוב תעשייתי, נודע בשיטות הוראה שדגלו בהוצאת הסטודנטים ממגדל השן האקדמי אל השטח, להיכרות עם פני המציאות שבחוץ ולפיתוח שיח ביקורתי־פוליטי.

ארטור גולדרייך, שנות ה־70. צילום: אוסף גולדרייך–דה-שליט, ארכיון אדריכלות ישראל

תמר דה-שליט, שנות ה-60. צילום: אוסף גולדרייך–דה-שליט, ארכיון אדריכלות ישראל

דה שליט, ילידת הארץ, הייתה בת למשפחה שורשית ומיוחסת ממייסדות הרצליה. עם סיום התיכון נסעה ללונדון ללמוד בבית הספר המרכזי לאמנות ועיצוב בלונדון, שם פגשה לראשונה את גולדרייך, שהשתלם בעיצוב בסיסי ותעשייתי באותו מוסד לימודי. דרכם הצטלבה שנית לאחר כעשור, אחרי שכבר עלה לארץ, והם נישאו בשנת 1966. ״אימא אולי הייתה מעצבת פנים בהגדרה, אבל במקום שבו למדה ניתן דגש משמעותי לאדריכלות, והיו לה ידע והבנה עמוקים בתחום. לצד חוש אסתטי טבעי ומובחן היה לה כתב יד אדריכלי שאפשר לראות בפרויקטים המשמעותיים שבהם נטלה חלק, בשרטוטים שביצעה בקנה מידה של אחד לאחד, וגם בהבנה המצוינת שהייתה לה בחומרים ובטכניקות ביצוע״.

דה שליט, לדבריו, הייתה גם מי שכיוונה אותו ללמוד ארכיטקטורה. ״עיצוב, אדריכלות, אמנות ויצירה ככלל, היו ׳הדיבור׳ בבית: גדלתי איתם והדברים נטמעו בי. אני נמשכתי לאמנות, עסקתי בציור וראיתי בו את עתידי, אבל כשהגיעה שעת השין אמא שכנעה אותי לפנות לאדריכלות״. גולדרייך, שהשתכנע, פנה ללימודי ארכיטקטורה ב־AA בלונדון, נשאר להתגורר בעיר, ומאז 2010 הוא בעליו של משרד אדריכלים AMOS GOLDREICH ARCHITECTURE העוסק בתכנון מגוון לסקטור הפרטי, הציבורי והמסחרי.

בשנת 2016 הוא זקף לזכותו השג מרשים, כשזכה יחד עם משרד האדריכלים יעקבס־יניב בפרס WAFA הנחשב בעבור תכנון ״בית תמר ועדה דה שליט״ בהרצליה, מקלט לנשים מוכות שנושא את שם אמו וסבתו. ״אני מאמין שמטבע הדברים, בין אם באופן ישיר ובין אם בעקיפין, ההשפעה של ההורים עלי כאדריכל קיימת. לפעמים, תוך כדי עבודה על עיצוב מסוים, אני מוצא את עצמי חושב איך הם היו עושים זאת. היום, עם כל החומר שמצאנו והעובדה שהארכיון סרוק וזמין לי בקבצים, יותר מתמיד אני יכול להסתכל על העשייה שלהם בכל זמן נתון ולשאוב ממנה השראה״.

משהו מקומי

המנעד שמוצג בתערוכה מקיף עיצובים בקני מידה שונים שביצעו השניים במהלך השנים ״בהרכבים״ כאלה ואחרים – מהם במסגרת עבודה אצל ו/או בעבור ו/או במשותף עם אדריכלים ומעצבים נחשבים כמו נחום מרון, נחום זולוטוב, דורה גד, יעקב רכטר ונוספים; מהם במסגרת ״עיצוב ותכנון״ – משרד משותף שהקימה דה שליט עם אהרון גלס ומיכאל מאיר, ושאליו הצטרף מאוחר יותר גם גולדרייך; מהם במסגרת משרדם המשותף; ומהם עיצובים שביצע כל אחד מהם בנפרד.

תמר דה-שליט, אהרון גלס, מיכאל מאיר. תחתיות סירים, שנות ה־60. ארכיון אדריכלות ישראל

גולדרייך ודה-שליט, חדר אוכל, מעלה החמישה, 1969. צילום: ארטור גולדרייך; ארכיון אדריכלות ישראל

תמר דה-שליט, אהרון גלס, מיכאל מאיר. ערכת כלים לתבלינים, שנות ה־60. ארכיון אדריכלות ישראל

הרשימה הארוכה כוללת עיצוב ותכנון של דירות ומבני מגורים; אתרי זיכרון והנצחה; בתי תרבות שתכננו בעיקר בקיבוצים; מוזיאונים, תצוגות ותערוכות; בתי מלון והארחה; טיפול במבנים היסטוריים, וכן קשת רחבה של פריטי ריהוט, תאורה, טקסטיל, חפצים ועבודות אמנות ואומנות. ״כל פרויקט בוצע לגופו, ובה בעת היה בהם מהמשותף. הייתה להם פרשנות מודרניסטית משלהם לעיצוב, שבאמצעותה הם ניסחו ׳משהו׳ מקומי; איזה מודרניזם ישראלי ששאב את השראתו מהמקום והותאם לו. הערך שייחסו למקום בא לידי ביטוי גם בשימוש שהם עשו בתכניו ובחומריו הטבעיים, כמו הטקסטילים שאימא אהבה ועיצבה בהשראת אריגה בדואית״.

התערוכה מלווה בטקסטים מעמיקים, שלצד התייחסות למוצגים מתייחסים להלכי הרוח שרווחו בשנים שבהן נוצרו, ומשרטטים אגב כך את הרקע התקופתי של היווצרותם. גולדרייך: ״החיים היום אחרים כל כך ורצופים בהמון ׳רעש׳ והסחות דעת. אבל דרך התצוגה, שמתעדת שנות פעילות אינטנסיבית ומחויבת לערכי כנות, אני מרגיש שהכל חוזר למקום במובן הרחב של המושג והקשריו״. בתוך כך, התערוכה גם לא באה על חשבון מקומו של הספר שיראה אור בשנה הבאה, ״שיתעד את מורשת היצירה הרחבה שלהם, יהווה מקור העשרה תרבותי ואדריכלי על השנים שבהן פעלו. ובמישור האישי הוא יהיה יותר מכל הנצחה יקרה שאפשר להחזיק ביד״.

צילומי חלל: לנה גומון

x סגירה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. צופיה דקל כספי

    לידיעתכם, את התוכניות להסבת בית העם לאולם בית המשפט של אייכמן עשה אדריכל דוד רזניק.. ראו רשימת פרוייקטים בקטלוג רטרוספקטיבה של דוד רזניק

    1. yuval saar

      הי צופיה, תודה. הזכרנו פרויקטים שהם היו מעורבים בהם, כפי שציינו בכתבה – ״בין הפרויקטים שבהם היו מעורבים ביחד, לחוד ועם שותפים נוספים״.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden