כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

רויטל בן אשר פרץ (צילומים מ״ל)

בחירות 2018: רויטל בן אשר פרץ

היא גרה בשכונת שפירא כבר 20 שנה, מנסה להבריא את אזור קריית המלאכה, ולא בטוחה שמינהל תרבות צריך להישאר תחת מינהל קהילה. האוצרת רויטל בן אשר פרץ על ההחלטה להתמודד על מקום במועצת העיר ת״א ברשימה של רון חולדאי

אם שואלים את רויטל בן אשר פרץ – בכל יום נתון – מה היא עושה, כדאי להתכונן לתשובה ארוכה. מאוד. בן אשר פרץ – אמנית ואוצרת, מרצה לאמנות, פעילה חברתית ומשפיעה תרבותית – מתמודדת בימים אלה על מקום במועצת העיר תל אביב מטעם רשימת תל אביב 1 בראשותו של רון חולדאי. סדר היום העמוס ממילא שלה הפך למירוץ במובן המקורי של המילה, וכבר חודשים שהיא מעידה על עצמה שלא ישנה יותר מחמש שעות בלילה. והיא אוהבת את זה. האקשן והאדרנלין מתחרים בחיבה שהיא רוחשת למטרות ארוכות הטווח.

״מה שקורה עכשיו הוא הרחבה של דברים שהתבשלו אצלי שנים רבות. מלהיות אמנית בסטודיו, שעסוקה באוטוביוגרפיה שלי ובעולם הפנימי שלי, ברגע שיצאתי לעסוק באוצרות הבנתי שאני מקיפה עולם רחב יותר של עשייה״.

אבל מה פתאום עכשיו פוליטיקה?

״כרונולוגית, הגעתי אחרי שנים רבות שאני פעילה בחינוך ובתרבות באופן חיצוני. כבר בבחירות הקודמות חולדאי הזמין אותי להצטרף לרשימה שלו, להיות מספר שלוש אז (היום אני מספר שבע ברשימה) ואמרתי לו ׳אני לא פוליטיקאית׳. אז הוא ענה לי – גם אני לא״.

אז הוא אמר. אבל הרי הוא פוליטיקאי.

״ועדיין, בצמתים של מוסר ושל צדק ודילמות חברתיות – אני מסתכלת עליו ואני רואה שגם אחרי 20 שנה שהוא ראש העירייה (בדיוק עכשיו הוא עקף את צ׳יץ׳ בקדנציה הכי ארוכה בעיר); הוא לא באמת פוליטיקאי. את ההכרעה הסופית סיפק לי מיקי, בעלי, שאמר לי שמה שצריך זה אנשים חכמים. אני מאמינה שאנשים מוכשרים יכולים לעשות טוב. הבעיה בפוליטיקה היא שאין קשר בין תחום היידע למה שעושים. מירי רגב לא מבינה כלום בתרבות – ואני כל מה שאני עושה זה תרבות.

״פוליטיקה היא מילה מעניינת. ׳עקבים בחול׳, הפרויקט המוזיאלי הראשון שלי, היה במוזיאון פתח תקוה ב־2006. בעקיפין, ברמת האוצרות הבנתי את האפשרות הזו שעומדת לרשותי: לייצר אמירה חברתית רחבה, בעלת משמעות. אני מרגישה שמפרויקט לפרויקט אני רק מתגברת יותר: שם, ב׳עקבים בחול׳, קרו דברים מדהימים – שלוש נשים, קורבנות סחר, מכרו עבודות אמנות שלהן ומצאנו לכמה נשים ארצות מקלט דרך אמנסטי״.

12 שנים עשית את דרכך כדי להגיע לפוליטיקה העירונית?

״לגמרי. זה המשך והרחבה של שליחות חברתית ואמנותית שאני עושה מהקרביים ומאמינה בה בתשוקה. הרי להיות חברת מועצה בעירייה זה בהתנדבות, ואוצרות זה גם די בהתנדבות, בעיקר כשעושים משהו שלוקח כמה שנים.

״והנה היום אני מיישמת את הידע שלי ואת המומחיות שלי בנושא הכאוב של סחר בנשים וזנות, בניסיון לעשות מהלך הבראה של קריית המלאכה. יש שם יותר מ־200 סטודיואים של יוצרים, גלריות שעברו לשם. התבסס שם מרכז חדש שבעירייה עוד לא מודעים אליו מספיק, ואני מרימה את הכפפה ומנסה לייצר מפגש בין האמנים ואנשי המקום עם הרשויות, המשטרה וגם נציגים גם של הנשים והטרנסים בזנות״.

רויטל בן־אשר פרץ, מתוך פרוטקטיב אדג׳ בגלריה שלוש (צילום: מ״ל)

שיעור בפוליטיקה

בן אשר מקפידה לקשר בין העולמות – הבירוקרטיה, החברה והאמנות. היא מדגישה את חלקם של האמנים במערך של כוחות השוק, שמניעים התפתחות עירונית אורגנית – ג׳נטריפיקציה – שמתעצמת עד שגם הממסד, העירייה, מתחילה להשקיע. ״ואז הערך של הנדל״ן עולה, והזנות והסמים נדחקים עוד יותר, לשוליים חדשים. כמו שעברו לשם מגן החשמל, כך יידחקו עוד פעם״, היא אומרת.

אחרי ״עקבים בחול״ חזרה בן אשר פרץ למוזיאון פתח תקוה עם שני פרויקטים נרחבים וב־2015 אצרה את ״סביבות עבודה״ בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב – תערוכה שהציגה אמנים בתהליכי יצירה חשופים (סקירה נרחבת של הליך הקמת התערוכה התפרסם בפורטפוליו). בשנה שעברה הציגה בגלריה שלוש יחד עם קבוצת אמנים את ״פרוטקטיב אדג׳״, עבודת פרפורמנס ביקורתית ופוליטית.

בכל הפרויקטים שלך יש הבט ״אקולוגי״ חברתי ופוליטי.

״נכון, של ראיית הסביבה. ב׳מוזיאון הטבע׳ במוזיאון פתח תקווה הפגשתי מפחלצים ומדענים עם אמנים. בתערוכה אוצרים בע״מ עבדו אוצרים ואמנים בהבט של מבנה חברתי ומקומם בחברה. זו אותה תפיסה שהיא חברתית ורחבה, בדיקה סוציו־אמנותית של אוצרות ואמנות בשנות האלפיים. וזו גם פוליטיקה״.

אז האוצרות הכינה אותך למה שאת עושה עכשיו?

״נכון. מצד אחד אני מתעסקת בשוליים ושומרת על חופש פעולה – כי כל כך הרבה ממה שאני עושה הוא בהתנדבות – ומצד שני מציגה תערוכות מוזיאליות בתקציבי ענק. תמיד התמודדתי עם מערכות מוזיאליות שנדרשת שם היכולת להתנהל, וזה שיעור בפוליטיקה. כולנו עוסקים בפוליטיקה. פוליטיקה בעיניי זה יחסי אנוש, זה חיברות״.

היא נשואה למיקי פרץ, מעצב תעשייתי ובעל חברת העיצוב PK, אמא לשלושה; מלמדת ציור ואמנות למבוגרים; חברת דירקטוריון בתיאטרון הקאמרי, במכון למחזאות ישראלית על שם חנוך לוין, באופרה הישראלית, בבית האמנים ת״א ובעמותת הכוריאוגרפים. חלק מזה בזכות קרבתה לאיש החזק בעיר – חולדאי – שרואה בה יועצת ואשת סוד לענייני תרבות ואמנות.

איך נוצרה הידידות המופלאה עם חולדאי?

״אני חיה כבר 20 שנה בשכונת שפירא. זה מקום לא קל. היום כבר עוברים עליו תהליכים מתקדמים – ועדיין המקום קשה ומורכב, ואז היה עוד יותר מאתגר וקשה. זה מקום לא מובן מאליו לגדל בו ילדים, אבל זה מה שהתאפשר לנו. קנינו בגרושים בית פרטי, קרוב לתחנה המרכזית החדשה – ולידינו היה הר של פסולת בנייה (היום יש שם בית קפה). ואני עם הנטייה האקטיביסטית שלי – רואה בור בכביש ומתקשרת לעירייה. נולדו לי ילדים והקמתי גינה ציבורית, ואחר כך היה צריך גני ילדים – אז הקמנו גני ילדים. והתחיל שיתוף פעולה מאוד חיובי עם העירייה – אני חייבת תודה לראש מינהל חינוך דאז, דפנה לב – שעבדה איתנו והזיזה דברים״.

הייתה לך חוויה חיובית במקום שאחרים רואים רק קושי?

״אני חושבת שהרבה מהחוויה הקשה של אנשים מתחילה בהנחה מראש שלא יקשיבו להם. אנשים בשכונה אמרו לי – מי יענה לנו? ואני סתם הרמתי טלפון למינהל החינוך: באתי כאזרחית ומצאתי שם גוף של אנשים רציניים ואינטליגנטים שלא מפחדים מיוזמות ומעבודה קשה. הקמנו שלושה גני ילדים עם גננות מדהימות – היינו חמש משפחות, אחת מהן היא המשפחה של שפי פז. היינו היאפים של השכונה וגם פעילים. מיקי היה מאלה שדחפו להקים פרויקט דיור בר השגה – פרויקט שלקח 15 שנה וכעת יאכלס 70 משפחות.

״בשפירא עיקר האוכלוסייה המקורית בוכרית, אבל תמיד הייתה מן שכונת מעבר. כשהאוכלוסייה מתחלפת וארעית המקום לא יכול להתפתח – אנשים לא רוכשים נכסים ולא איכפת להם – בטח כשמדובר במסתננים ופליטים. הייתה תקופה שבה שלוש פעמים ביום הייתי מדווחת מהגינה הציבורית שלנו – והיו שם זרים על הגגות של המקלט, וצרכים בכל מקום (גם היום דרך אגב), וכשהממשלה אסרה עליהם לעבוד רק נהיה יותר גרוע – ומי שסובל מזה זה השכונות.

״את בתי רות (היום בת 15) שלחו לגן שהיו בו 34 ילדים של זרים, שאף אחד מהם לא דיבר עברית. אני נלחמתי לעשות איזונים ושיהיה מינון סביר של ילדים מכל האוכלוסיות בגן, בעוד שהורים אחרים היו שולחים את הילדים לגן אנתרופוסופי ולבית הספר הדמוקרטי״.

יש כעסים, אצל הילדים?

״כן. הבת שלי גם היום רוצה שנעבור לצפון העיר״.

אומרים שחולדאי טוב לעשירים, ולא לדרום העיר ולא לאמנים. את באה משפירא ומהאמנות וחושבת אחרת?

״אומרים, אבל לא יודעים שמיליארדים מושקעים בדרום – בחינוך, בגינות קהילתיות, בפינוי הזבל. חולדאי מתהלך בלילות גם בשפירא וגם בנווה שאנן ויש לו אנשים בשטח שמספרים לו מה קורה״.

יהיה פתרון לבעיית הפליטים?

״אני לא אוהבת את המצב, אבל הם כאן והם לא הולכים לשום מקום. אני בעד לפזר את האוכלוסייה הזרה ברחבי הארץ. קודם כל אני מצפה לטיפול ממשלתי בבעיה – לאחרונה לפני חודשיים יצא מסמך שמגדיר את שפירא, התקווה, תל כביר וקריית שלום – שמכיר בשכונות כאזורי תוכנית חירום לאומית. זה הישג של חולדאי מול הממשלה ויש הצהרות אבל עדיין אין תקציבים ראויים. אני רחוקה מלהיות יפת נפש – כמי שחיה בשפירא, אני ושפי באותו צד, אנחנו גם חברות. אבל בניגוד אליה, שהיא לוחמת גרילה, אני בוחרת באסטרטגיה של עבודה בשקט מתוך המערכת.

שי רטנר, מונומנט, מתוך התערוכה סביבות עבודה. צילום: אלעד שריג

״הייתי שותפה בכתיבת החזון התרבותי של העיר – התכנסנו אנשים מתחומי התרבות השונים, מובילים בתחומי התיאטרון, ספרות, אמנות פרינג׳ ושוליים, מוזיקה ומחול (היה מעניין לראות את הדור הצעיר פורש אחרי פגישה אחת). היו אידאליסטים, שדיברו על הרצון לקדם את התרבות של האפריקאים ואני נעמדתי על רגליים אחוריות ואמרתי סליחה – לפני שצועקים מה מגיע להם בואו נטפל בשלנו – תקציבי תרבות וקהילתיות שיגיעו לתושבי השכונה קודם כל. כשגרים בכיכר רבין מאוד קל להחליט, ואני דיברתי את מצוקתם של תושבי השכונה״.

כמחזיקת תיק התרבות הלא רשמית של תל אביב, מה את עונה ליוצרים ולגלריות חברתיות שצריכים לשלם ארנונה כמו חנות בכיכר המדינה?

״ארנונה זו הגדרה ממשלתית, ואני פעילה גם בזה – הגעתי לפני שנים עם נציגים מאגף התרבות והאמנות בעירייה למשרד הפנים, להסביר מה זה סטודיו של אמן היום. שבאים פקחים ורואים מחשב – וזה כבר לא נחשב סטודיו״.

מפתיע שצריך להסביר את זה.

״נכון. אני מנגנון הסברה. וכל הזמן אני רק רואה כמה אנחנו לא מובנים – כמה המהות של מי שעוסק באמנות ובתרבות לא מובנת. כל סדר היום במדינה של ביטחון, בינוי, תעבורה, רווחה, בריאות, חינוך – רק בסוף תרבות. פחות מאחוז אחד בתקציב המדינה, ובתל אביב 6% מהתקציב העירוני״.

לדבריה, חולדאי בעצמו מייעץ לה שלא תשגה באשליות: אם נדמה לה שתקציב התרבות ותכני התרבות חשובים לליבם של התושבים, הוא אומר שאולי 15% מהמצביעים יבואו מתוך אג׳נדה של תרבות. ״אבל בעיניי, להחזיק בתיק התרבות – אין יותר חשוב מזה. אני מקום שביעי ברשימה וכיום יש חמישה חברים מהרשימה במועצה, אבל זה לא משנה״.

את בן אדם אופטימי.

״אני קצת מטומטמת וקצת נאיבית – אבל חייבים קורטוב של אופטימיות ונאיביות. ועם זאת אני מפוקחת ואני עניינית. בפעם שעברה הייתי בהלם ולא הייתי מעורבת, הייתי מפוחדת מהמילה פוליטיקה. עכשיו, שאני חמש שנים בתוך זה, אני מאמינה וחדורת מוטיבציה. אני הולכת על זה עד הסוף. אנחנו האמנים אנחנו קהילה ואנחנו זקוקים לתיווך, לנראות ולהזנה. מינהל תרבות נמצא היום תחת מינהל קהילה – ואני לא בטוחה שזה הדבר הנכון. אמנות לא צריכה להיות תלויית קהילה וחברה. אמנות צריכה להיות בלתי תלויה״.

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden