כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

אלה ספקטור בגלריה בגליל, מראה הצבה בתערוכה אוף סקרין. צילום: טל ניסים

מגלים אוצרות // הגר בריל

הגר בריל מעדיפה לאצור תערוכות שלא נצמדות לקירות ומניעות את הקהל בחלל. במקביל להצגת התערוכה אוף סקרין של אלה ספקטור בגלריה בגליל בעכו, היא עובדת על חמש תערוכות לשנת 2019 וחולמת לאצור תערוכה אינטראקטיבית גדולה של teamLab היפנית בישראל

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי נפתחה באמצע סופת שלג בירושלים. ״השדה״ הייתה תערוכת יחידה לרותם ריטוב, שהשתלטה עם ערימות של מסקינגטייפ על ״בצלאל 7 – חדר דימויים״ – חלל קטן ואינטימי שהיה חלק ממתחם של מעצבים ואמנים במרכז העיר. זה היה בדצמבר 2013: בדיוק התחלתי לימודי תואר שני, אחרי שסיימתי לימודי תעודה באוצרות והתפטרתי מגלריה אלון שגב, כדי שיהיה לי זמן לעשות את מה שהכי רציתי: לאצור תערוכות.

התערוכה של רותם הייתה פרויקט הגמר שלי בלימודים. פניתי אליה אחרי שראיתי צילומים של תערוכה קודמת שלה, בגלריה אלפרד, והתאהבתי בהם לגמרי. התערוכה הזו גם סללה את המשך הדרך שלי עד היום – לעבודה באופן כמעט מוחלט עם מיצבים תלויי־מקום. תהליך אוצרותי של מיצב שונה מלהגיע לסטודיו, לבחור עבודות קיימות ולתלות אותן על קיר. במובנים מסוימים, העבודה על מיצב תלוי־מקום היא תהליך משותף לאמן/ית ולאוצר/ת.

החלל הקטן של הגלריה היה מאתגר, והרבה מהחלטות ההצבה התקבלו בהתאם לתנאים של המקום. מאז ועד היום אני נוטה להעדיף חללים כאלו – עם קירות לא ישרים, חלונות במקום קירות או קורות עץ במקום תקרה. מקומות שמאתגרים גם את תהליך ההצבה והתלייה, וגם מכריחים אותנו לחשוב הרבה על תנועת הקהל בתוכם. אם גדעון עפרת אמר ש״אוצרות היא קיר ותשוקה״, אז בפראפראזה הצנועה שלי, אוצרות היא חלל וקהל.

הגר בריל. צילום: אור קפלן

רותם ריטוב, מתוך התערוכה השדה, 2013 בבצלאל חדר דימויים. צילום: טל רוזן

התחנה האחרונה

התערוכה ״אוף־סקרין״ – תערוכת יחידה של אלה ספקטור, נפתחה לפני שבועיים בגלריה בגליל (ותוצג עד 8.3). זו התערוכה הששית שאני אוצרת בגלריה בגליל מאז שנפתחה ביוני 2017, כחלק מהמכללה האקדמית גליל מערבי בעכו. בתערוכה ספקטור מכוונת לאזור האפור שבין הפנטזיה למציאות, מנסה לבחון את התגובות שלנו ואת הצורך שלנו בקסם ובאשליה, לעומת הרצון לדעת איך הקסם מתרחש ואיך האשליה נוצרת.

כל זה קורה מתוך פרספקטיבה קולנועית. בתערוכה מוקרנת עבודת וידאו מהפנטת שמציגה חלל של מערת נטיפים – ולצידה מעין סט קולנועי שכמו חושף את ״מאחורי הקלעים״ של תהליך יצירת הוידאו. דרך ההצבה הזו, התערוכה מנסה להציע לצופים דרך שלישית, ולאפשר להם להיות מוקסמים דווקא מתהליך החשיפה והפירוק של הפנטזיה.

בתוך העולם שאנחנו חיים בו כיום, כשכולנו מוקפים כל הזמן בדימויים מאוד מהונדסים, מחושבים, פוליטיים ואידיאולוגיים, התערוכה הזאת מהווה גם הזדמנות לעצור לרגע ולחשוב על המנגנונים שמייצרים את הסביבה החזותית שלנו – ואיך ומתי אנחנו בוחרים להאמין לה.

אלה ספקטור מתוך אוף סקרין. צילום: טל ניסים

אלה ספקטור מתוך אוף סקרין. צילום: טל ניסים

מכל מלמדי השכלתי

בדצמבר 2011 ראיתי את ״All״ – הרטרוספקטיבה של מאוריציו קטלאן בגוגנהיים בניו־יורק. אוצרת התערוכה היתה ננסי ספקטור (היא זו שלפני כשנה סירבה להשאיל לבית הלבן ציור של ואן גוך, והציעה לטראמפ לקבל במקומו את אסלת הזהב של קטלאן). אני זוכרת שנעמדתי אז בכניסה למוזיאון ופשוט לא הבנתי מה אני אמורה לעשות: כל העבודות של קטלאן נתלו בחבלים מהתקרה במרכז המעלה המעוגל של המוזיאון, והתפרשו לכל הגובה. היו כמה עבודות שניצבו על הרצפה, אבל לא היה שום דבר על הקירות, ואפילו לא היו תוויות עם שמות העבודות (המוזיאון בדיוק ניסה אז להטמיע אפליקציה אינטראקטיבית שיועדה לסמארטפונים, ולי עדיין לא היה אחד כזה).

זה נראה לי כמו מפולת של פסלים, והחוויה הפיזית והמנטלית מול המסה המטורפת הזאת הייתה עוצמתית להדהים. עליתי וירדתי את הספירלה של הגוגנהיים במשך שעה וחצי לפחות, בניסיון עקשני ואובססיבי לראות את כל העבודות מכל זווית אפשרית. הרבה מההתרחשויות בתערוכה הזאת מלוות אותי עד היום בפרקטיקה שלי, ובעיקר המחשבה האוצרותית על סוגי החוויות שמרחב של תערוכה יכול להציע לצופים – גם בלי שיצטרכו לקרוא הסברים, ואפילו בלי לדעת את כותרות העבודות.

הנוכחות הפיזית של אנשים בחלל ואפשרויות התנועה בתוכו אלו נושאים שמעסיקים אותי כל הזמן, בכל תערוכה מחדש. עד היום אני גם נוטה, ברוב המקרים, להימנע מכתוביות בתערוכות שאני אוצרת, ובעיקר – אני ממש לא מפחדת מקירות ריקים.

ורד אהרונוביץ׳, אבא מביא ת׳ירח. צילום: מיכאל לירן

ורד אהרונוביץ׳, אבא מביא ת׳ירח. צילום: מיכאל לירן

תערוכת החלומות

במסגרת לימודי התואר השני שלי התעסקתי בעיקר במיצבי וידאו, דימויים נעים ומיצבי הקרנה. תוך כדי המחקר לתזה, נתקלתי בעבודות של teamLab – קולקטיב אמנים יפני שמייצר עבודות הקרנה אינטראקטיביות גדולות ממדים, שמאפשרות לצופים להיטמע בהן לחלוטין. כבר כמה שנים אני רוצה להביא אותם לארץ, ולאפשר לצופים כאן לחוות אותם ממקור ראשון ולא רק דרך התיעודים המרהיבים שלהם ביו־טיוב.

התסריט האולטימטיבי: הייתי רוצה להציג אותם באולם התחתון של מוזיאון הרצליה, עם הקרנה מותאמת לגודל ולגובה של החלל. יום אחד אגרום לחלום הזה להתגשם.

שיר לוסקי, ללא כותרת

בקרוב אצלך

בימים אלו אני עובדת על חמש(!) תערוכות שיפתחו במהלך 2019. השתיים הראשונות יהיו תערוכת יחידה של שיר לוסקי, שתציג מיצב צילומי בגלריה P8 (פתיחה ב־21.3), תעסוק ביחסי חוץ ופנים ובאפשרויות הפיסוליות והמרחביות של צילום. התערוכה השנייה היא של ורד אהרונוביץ׳, שתציג בגלריה בגליל (פתיחה ב־10.4), ותעסוק במערכות יחסים שמעוררות שאלות אודות תלות והזדקקות, בצורך שלנו לספק ולרצות את האחר ובמקומו של חטא הגאווה בתוך כל אלו.

בנוסף אני מכינה קורס חדש במסגרת היחידה ללימודי חוץ של בצלאל, שיעסוק בניהול סטודיו וקידום קריירה לאמניות/ים, ובמקביל לאוצרות אני כבר כמה שנים מייעצת לאמנים ושיתוף הפעולה עם מוסד כמו בצלאל, סביב המטרה של קידום ומתן כלים מקצועיים לאמנים צעירים, משמח ומרגש אותי באופן מיוחד.

 


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden