ספינת הבנות

לא בכל יום זוכה ספר שיהיו לו שתי עטיפות, גם אם בנסיבות לא כל כך נעימות כמו במקרה של ספינת הבנות מאת מיכל זמיר שיצא לאחרונה בהוצאת חרגול. זמיר מספרת את סיפורה של חיילת המשרתת כפקידה בפו”ם, המכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה של צה”ל, ומתארת עולם לא סימפטי (בלשון המעטה) בו חיילות נדרשות לשני כישורים בלבד: שמירה על נקיון עמדת הקפה במשרד וסיפוק מאוויהם המיניים של הקצינים בבסיס. “העולם הזה כה סגור ומבודד” נכתב בגב הספר, “כה רווי בסודות, שאפשר לדמות אותו לספינה – המשייטת בביטחה מדומה במים סוערים במיוחד, וכעבור שנתיים פולטת לחוף נשים שהיו פעם נערות”. זהו ספר מטריד, שאינו נותן מנוחה בזמן קריאתו למרות ואולי בגלל שאפשר לקרוא אותו בנשימה אחת מבלי לעצור ולהרהר לרגע במציאות שהוא מתאר.

אולם לא לשם כך התכנסנו כאן. את שתי העטיפות עיצב המעצב הקבוע של הוצאת חרגול, תמיר להב-רדלמסר, שבדרך כלל אני אוהב את מה שהוא עושה בעטיפות. את העטיפה הראשונה לא כל כך הבנתי. מה הקשר של צילום מתוך יוסי וג’אגר לעלילת הספר? מה לאסי כהן, שמגלם חייל שהוא ההפך ממה שמתואר בספינת הבנות, עם כל הקצינים שמנצלים את הפקידות שלהן?  נכון, העלילות של ספינת הבנות ושל יוסי וג’אגר מתרחשות בצבא, עוסקות במערכות יחסים בצבא, אבל כאן נגמר הדמיון. המערכת הצבאית היא האתר בו הדמויות פועלות אבל בין הדמויות של שני הסיפורים אין קשר. הבחירה בצילום מתוך הסרט מביאה עימה את המטען ההסטורי והרגשי של יוסי וג’אגר שמספר סיפור אחר לחלוטין בעיני, ולא ברורה לי ההחלטה להעמיס על ספינת הבנות את המטען הזה. בכתבה בווינט נשאל הבעלים של הוצאת חרגול האם מאחורי השימוש בדיוקנו של כהן על הכריכה עמדו כוונות שיווקיות, והוא עונה (מתוך ווינט): “ממש לא. חיפשנו ויז’ואל לעטיפה וחשבנו שהגיוני להשתמש בדמויות של חייל וחיילת. אני אפילו לא ידעתי שמדובר בתמונה של אסי כהן. אם הרעיון מאחורי זה היה יחסי ציבור, היינו משתמשים בתמונה בהירה ולא בתמונה מטושטשת. בסך הכל לא הבלטנו את הדמות כמקדם של משהו”. גם את התשובה הזו לא הבנתי. “חשבנו שהגיוני להשתמש בדמויות של חייל וחיילת”? האם כל תמונה של חייל וחיילת היו מספיקים? נדמה לי שמישהו כאן, אם להשתמש במונח צה”לי, נרדם בשמירה.

ואז הגיעה העטיפה השנייה, יפה מאד אם יורשה לי, אבל גם אותה לא הבנתי עד הסוף. לא התעצלתי וקראתי את הספר, לראות אולי אני מפספס משהו. אז זה לא שהבחירה בחייל צעצוע על רקע חולצת תחרה לבנה עם עיטור של פרח צבעוני לא ברורה (כולם משחקים במשחקי מלחמה, גם זו שבין המינים?), אבל נדמה לי שהויז’ואל מאופק ורומנטי מדי לעומת אי הנוחות שנוצרת תוך כדי הקריאה בספר. די ברור שהעטיפה נעשתה בלחץ של זמן, ואולי היא סקיצה מוקדמת שנשלפה כדי להציל את הסבך המשפטי שנוצר, ולכן לא ניתן לשפוט אותה כעטיפה “רגילה”. יחד עם זאת אני מקווה שבהוצאת חרגול, שבאמת מגיע להם כל הכבוד על הספרים שהם מוציאים, יעשו קצת יותר שיעורי בית לפני העטיפות הבאות שלהם.

נקודה נוספת לסיום: עוד מישהו שנרדם בשמירה זה אתר אנארג’י של מעריב שהחליף את התמונה אבל את הכיתוב השאיר, עדות לדרמה שהתחוללה רק לפני רגע: