רוני חדש לאנסמבל בת שבע: האלימות של מילים אל מול איברי הגוף

״כיוצרת עצמאית העליתי הרבה עבודות בחו״ל, ופתאום אחרי 7.10 היו לי כל מיני מפגשים עם ביטולים, עם הפגנות; פתאום הרגשתי כמה הגוף שלי נתפס בחוץ כישראלי. לפני כן ממש לא תפסתי את עצמי בזהות הלאומית, לא הרגשתי שאני מייצגת את מדינת ישראל או שהיא מייצגת אותי. הרגשתי שאני גוף בעולם, שבמקרה הוא מישראל. 

״זה שמותגתי ככה מבחוץ בזירה הבינלאומית, נכנס מאוד לעבודה שלי עם האנסמבל. המחשבה איך גוף מזוהה מבחוץ ואיזה תיוגים שמים על הגוף – אל מול זה שכולנו אותו דבר: לכולנו יש מרפקים, אנחנו הולכים אותו דבר. בגלל זה קוראים לעבודה – הַפְרָדוֹת. לא היפרדות״.

בעבודה החדשה שיצרה לאנסמבל בת שבע, רוני חדש בוחנת פעולה פשוטה לכאורה: הפרדה. מתוך שפה פיזית המזוהה עמה – כזו שמפרקת את הגוף ומאפשרת לכל חלק לפעול באופן עצמאי – היא מפנה את המבט למנגנוני הפרדה הפועלים גם במרחב החברתי; אל האופן שבו הגדרות, קטלוגים ותגיות מבקשים לארגן את המציאות, אך בה בעת מצמצמים ומפרידים אותה. 

כך, בשלב מסוים בעבודה, אחת הרקדניות מתחילה להקריא למיקרופון שמות של אברי גוף – אגן ירכיים, כף רגל, מרפק, ראש, כתפיים וכן הלאה – והרקדנים מגיבים אליהם בתנועה מדודה. אבל אז לרשימה מצטרפות הגדרות לכאורה פחות ניטרליות: אמריקאים, נשים, עיניים כחולות, בלונדיניים; מספרים שמבטאים גיל: 23, 22, 19; וגם מאפיינים אחרים כמו מעשנים, מקועקעים, גייז; או שמות: עמית, לריסה, אורי ועוד.

לאחר מכן אחד הרקדנים מתחיל להשמיע בעצמו את המילים/הגדרות הרלוונטיות (או לא?) לגביו, ושאר האנסמבל מצטרף אליו, כל אחת מרכיבה משפט משלה. ״לסבית סטרייטית ערביה מרפק אגן ברך גבר אישה 18 רווקה״, ״חייל עמית הומו כתף״ – והכל מלווה בתנועה הווירטואוזית והמהפנטת של הרקדנים והרקדניות הצעירים.

״השם ׳הפרדות׳ הוא המהות של העבודה״, אומרת חדש: ״שפה פיזית של הפרדות בתוך הגוף, וירטואוזיות של איברים שמובילים את התנועה. אני עושה איזו הפרדה בתוך קבוצה – איך אנחנו מחלקים את הגוף שלנו, ואיך מחלקים קבוצה לגברים, נשים, הומואים, סטרייטים – לכאורה דברים ׳קרים׳ כמו שהמדינה מסתכלת עליהם. גוף שחור או לבן, שמאלני ימני, אמריקאי ישראלי. מה מפריד אותנו, ביננו, ומצד שני גם מחבר״.

איך הרקדניות והרקדנים הגיבו להגדרות?

״הם היו חלק מזה. במהלך העבודה ביקשתי מהם לתת הגדרות שהם עונים עליהן. מתוך התשובות איחדנו מה שחזר הכי הרבה, ובכל מקרה זו בחירה שלהם למה להגיב. הייתה לדוגמה רקדנית שאמרה שהיא לא בטוחה שהיא רוצה ׳לצאת מהארון׳ בשאלה ספציפית, ושבחלק מההופעות היא תגיב ובחלק לא. זה שם אותם במצב חשוף, ומעניין אותי לראות את האנשים שמאחורי הרקדנים; לראות אותם מתמודדים עם ההכרות עם הקהל. 

״אני יוצרת, אני סטרייטית, אתם רואים אותי מביטה אליכם, יש שם משהו אינטימי במקום שתמיד מעניין אותי במפגש עם הקהל, להכיר את האדם מאחורי הגוף, ולא רק את הגוף״.

בהמשך, לאט לאט, הגוף נחשף במלוא תפארתו, כשהרקדנים מסמנים בטושים אחד על השניה (ועל עצמם) את אותן ההגדרות. ״חזה״ על חזה, ״עמוד שדרה״ על עמוד שדרה, אבל גם שמות, שמאל שהופך לשמאלני, וכן הלאה. 

זה התחיל מהניסיון למצוא את הקונטרסט בין מילים והגדרות לבין גוף אבסטרקטי. מבחינת השפה הפיזית, ניסיתי לחפש איך האיברים מובילים אותי ולא אני זו שמייצרת תנועות

״זה התחיל מהניסיון למצוא את הקונטרסט בין מילים והגדרות לבין גוף אבסטרקטי. מבחינת השפה הפיזית, ניסיתי לחפש איך האיברים מובילים אותי ולא אני זו שמייצרת תנועות. 

״הנה אני כותבת על העור שלי ׳רוני׳. משהו בקונטרסט הזה, הגוף שלי, העור שלי, החומר, כשאני שמה עליו טייטלים – זו ברך. זה ישראלי – משהו באלימות של המילים אל מול הגוף, זה הלב של העבודה. המילים המצמצמות אל מול משהו שהוא הרבה יותר פראי וחסר שפה וחושי שהוא טבע מבחינתי. 

״זה כמו לרשום על אבן במדבר ׳אבן׳. זה מקטין. השפה מתייגת, מחלקת, מסמנת – זה משהו שאני רוצה להפנות אליו ביקורת. בסוף העבודה אני מקווה שזה קצת נפתר״.

יש רגעים שהרקדנים מתחילים ״לשקר״, קוראים בקול הגדרות של אחרים.

״זה לשים את ההגדרות בסימן שאלה: מה אני? אני ישראלית? אני יהודיה? אני יכולה לתהות על הכותרות שאתה שם על עצמך״.

שזה משהו שמאוד מאפיין את הדור הזה, שלא מאמינים בתוויות, פלואידים. 

״נכון, במיוחד כשהזהות עוד מתעצבת. כמו בעבודה של מגריט, ׳זו לא מקטרת׳: תמיד מעסיק אותי משהו בהגדרה של הדימוי אל מול מה שבתוכו״.

הצעירות כאיזה כוח, של אש נעורים 

חדש היא כוריאוגרפית עצמאית בעלת שפת גוף ייחודית. באמצעות פרקטיקה של פירוק היא מציגה ביצירותיה ״הווה עירום״, לדבריה, ומערערת על דימויים ארכיטיפיים שמציגים יחסים קבועים בין גוף, זהות ומופע. יצירותיה זכו להכרה בינלאומית וקטפו פרסים בארץ ומחוצה לה.

את ההזמנה ליצור לאנסמבל קיבלה ביחד עם בשמת נוסן מליאור אביצור, המנהלת האמנותית של להקת מחול בת־שבע. ״בכל פעם שיוצרות ויוצרים אורחים נכנסים לסטודיו של להקת מחול בת־שבע, נפתח בו מרחב חדש של מחקר וגילוי״, אומרת אביצור. ״הזמנה להתארח בלהקה היא פעולה של פתיחה והתרחבות – הרקדנים והרקדניות זוכים לעבוד עם יוצרים שונים, והצופים פוגשים שפות וטכניקות פרפורמטיביות מגוונות ומסקרנות.

״הזמנתי את בשמת ואת רוני – כל אחת בעלת שפה תנועתית ייחודית – לעבוד עם רקדני האנסמבל על השאלות היצירתיות שמעסיקות אותן. המפגש בין הגישות הגופניות והאסתטיות השונות יוצר מבט עכשווי, כן ומחוספס על החוויה האנושית״.

״זה מאוד החמיא לי, הלחיץ אותי״, אומרת חדש, ״להיכנס למקום הזה של עבודה חדשה לבת שבע זה צעד משמעותי שמלווה בהתרגשות. אני צריכה להוכיח את עצמי, חייבת לעשות משהו ממש ממש טוב. נורא פחדתי שכשאתחיל לעבוד יהיה את ׳המפעל׳ הזה שהוא בת שבע, שילחיץ אותי במקום שיאפשר לי. לשמחתי זה התפוגג איך שהתחיל התהליך. 

״אני זוכרת שנכנסתי לבניין, זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לסטודיואים. אני הכי לא מכירה את השפה שלהם, איך שהם מדברים, את הגאגא, את האנשים שפועלים שם. אבך יש משהו בשכלול הגופני של הרקדנים והמקום הפיזי הטהור, על טהרת הגוף, שממש מפתה להיכנס לשם. 

״אלו רקדנים מאוד וירטואוזים, יש שם חופש לגוף, והעסיק אותי שאלו רקדנים מאוד צעירים יחסית; עניינה אותי הצעירות כאיזה כוח, של אש נעורים״. 

היופי של הגיל הזה, כשאתה בשיא שלך, הגופים יפים עם הביקורת או התחושות שזה מציף. השלמות הזו יכולה לעורר בי קנאה: היא מושכת אותי גם כיוצרת וגם כרקדנית, למרות שאני תוהה אם אני מספיק שמה על זה סימן שאלה

מה מעניין אותך בגיל הזה?

״אין כמעט רקדנים, גם עצמאים וגם בלהקות, שהם יותר בוגרים. זה משהו שנעלם מהעולם, הם לרוב מפסיקים לרקוד אחרי גיל 30 וקצת כי כלכלית אולי זה לא מתגמל, הגוף נשחק, אין מספיק מסגרות. גם את העבודה האחרונה שלי, ׳פרפורמינג לאב׳, הייתי שמחה לראות עם קאסט יותר בוגר, אבל זה פשוט לא כל כך בנמצא.

״דבר שני, יש משהו ביופי של הגיל הזה, במשיכה הזו, במקום הזה שאתה בשיא שלך, בגופים יפים עם הביקורת או התחושות שזה מציף. השלמות הזו יכולה לעורר בי קנאה: היא מושכת אותי גם כיוצרת וגם כרקדנית, למרות שאני תוהה אם אני מספיק שמה על זה סימן שאלה.

״אני כן רוצה את זה אבל אני רוצה גם גופים אחרים. עדיין, בסוף, נשארת השטיחות הוויזואלית של עולם המחול. זה עדיין קורה. יש לי דיאלוג עם זה אני נמשכת לזה, זה יפה, ובמקביל אני צמאה למשהו יותר מחוספס״.

מה הבנת על עצמך בתהליך?

״כמה זה שונה לעבוד עם כל כך הרבה רקדנים, ממש רכשתי כלים איך לעבוד עם מסה של אנשים, כלים שלא היו לי לפני. זה איפשר לי להגיע למקומות שהפתיעו אותי.

״בהתחלה חשבנו אולי להפריד לשני קאסטים, רציתי את רשת הביטחון, עבדתי עם שמונה רקדנים בעבר, אבל בסוף כשנכנסתי לסטודיו מאוד נהניתי מהמגוון, זה פתח לי מלא דברים חדשים שלא עשיתי קודם, איך ליצור קומפוזיציות עם 18 רקדנים לדוגמה.

״וזו גם פעם ראשונה שאני אמא שיוצרת. חששתי איך יהיה לי את הזמן שהיה לי פעם עם תינוק בן כמעט שנה; 11 חודשים. זו הייתה הפעם הראשונה שממש יצאתי לעבוד מאז הלידה, וגם למדתי את זה: שאני מסוגלת״.

---

הַפְרָדוֹת / דוֹם
רוני חדש ובשמת נוסן לאנסמבל בת־שבע
מרכז סוזן דלל, תל אביב
23-26.4