כל מה שחשוב ויפה
טליה מנשה, ארנון רוזנטל ואסתי זקהיים. צילומים: איל בן משה, נילי ממן

אנסמבל כאן נכנס למוזיאון ישראל עם כפפות של משי

אנסמבל כאן יעלה ביום שישי (1.3) במוזיאון ישראל את ״מבצע כפפות משי״, ״אירוע תיאטרוני״ שנכתב במיוחד לחלל המוזיאון: ״כמו במחלקות שבהן נוגעים בעבודות עם כפפות״, מסביר המחזאי והבמאי עידו ברנשטיין, ״בתוך מציאות שחובבת מבצעים צבאיים״

אנשי ״אנסמבל כאן״ אוהבים להציג את עבודות התיאטרון שלהם בחללים בלתי שגרתיים, כאלה שאין בהם חלוקה ברורה בין במה לקהל. אבל להצעה להציג את מבצע כפפות משי בכל מקום אחר הם לא יכלו להיענות בחיוב מאחר שזו לא הצגה רגילה, אלא ״אירוע תיאטרוני״ שנכתב במיוחד לחלל מוזיאון ישראל ושהתרחשותו מתפרשת על פני כמה מאגפי המוזיאון. שלוש דמויות – מאבטחת (אסתי זקהיים), רשם במוזיאון (ארנון רוזנטל) ומש״קית חוי״ה (טליה מנשה) – מוליכות את הקהל אל עומק המוזיאון ומתייחסות ליצירות האמנות שמוצגות בו כנקודות מוצא לדברים שהן משמיעות לקהל.

המסע של הקהל מתחיל באולם הכניסה של המוזיאון, שם מחולקות לו אוזניות. הוא מתחיל לעלות דרך המעבר המקורה אל הגלריות, שבהן הוא מתחלק לשלוש קבוצות. כל קבוצה מתלווה לאחד השחקנים, ובהמשך עוברת לשחקן אחר, כך שכל קבוצה פוגשת את כל הדמויות. כמו בליווי מודרך הקהל שומע מתוך האוזניות קטעי נאומים, קריינות, מוזיקה מקורית שכתב למחזה קובי ויטמן, ואת דבריהן של שלוש הדמויות המלוות ומוליכות אותו דרך שלושה אגפים במוזיאון.

מש״קית החוי״ה מסיירת באגף לאמנות יהודית, רשם המוזיאון מסייר באגף לאמנות אפריקאית, המאבטחת לוקחת את הקהל לאגף לאמנות מודרנית. משלושת האגפים שלוש הקבוצות מתנקזות בבת אחת אל החלל המרכזי בגלריה הישראלית. ״זוהי גולת הכותרת, שהרי הגענו מכל העולם כדי לייצר פה אמנות״, אומר המחזאי והבמאי עידו בורנשטיין. ״המסע מסתיים אל מול הכנסת שם נמצאים המושכים בחוטים, אלה שמכוונים את האמנות ובראשם מי שמוביל אותנו, המנהיג״.

תרבות יום א׳

המחזה הוצג לראשונה במסגרת פסטיבל ישראל לפני שנתיים והוא עוסק בנקודות המגע שבין האמנות למוזיאון, ובפרט מוזיאון ישראל – מוסד התרבות הגדול במדינה. ״מזמן רציתי לעשות עבודה במוזיאון״, מספר בורנשטיין: ״משהו בחללים האלה מושך. החללים הכי יפים שיש, הכי גדולים… ואיך שהמוזיאון מזמין את המבקר, ומה שהוא תובע ממנו, שזו דממה, הליכה שקטה בחללים אין־סופיים, ולצד זה ההתעסקות במהי אמנות, איך מביטים באמנות ואיזו חוויה המפגש הזה מייצר״.

נושא מרכזי שהעסיק את בורנשטיין במהלך הכתיבה הוא האופן שבו הממסד משתמש באמנות כדי לכונן זהות. ״העבודה קורית על הגבעה שעליה ממוקם המוזיאון, ועל הגבעה שממולה נמצא משכן הכנסת. בתוכנית הבנייה של המוזיאון נקבע שאלה יהיו שני מבנים שישקיפו זה על זה הכנסת ומוזיאון ישראל; אתה מבין שאתה נמצא באותו גובה, וכאילו המטרה היא להראות שבשביל זה הקמנו את המפעל הציוני, שהאמנות היא הדבר שאליו אנחנו נושאים עיניים״.

תהליך הכתיבה הארוך התחיל בדיאלוג של בורנשטיין עם האוצרת והדרמטורגית טל יחס. השניים ערכו ראיונות עם האוצרות והאוצרים של תצוגות הקבע, ובעקבות השהות בחלל המוזיאון התבררה מהות העבודה. בסופו של תהליך, המחזה עוסק בשלושה נושאים שקשורים למגע בין האמנות למוזיאון. מש״קית החוי״ה מגלמת את האופן שבו האמנות מגויסת לשם הכשרה לציונות.

הרשם מצביע על כך שפריטי האמנות שאינה מערבית המוצגים במוזיאונים הגדולים בעולם, הם גנובים: מצד אחד המוזיאון משמר פריטי אמנות ומאפשר לראות אותם וללמוד אותם, ומצד שני הוא גוזל אותם מהתרבויות שיצרו אותם. המאבטחת – ״אני מסתכלת על הציור הזה יותר משפיסארו הסתכל עליו״ – מעלה את נושא ההתנהלות הכלכלית הבלתי מאוזנת של המוזיאון.

אסתי זקהיים, המאבטחת

טליה מנשה, מש״קית החוי״ה

בורנשטיין נזכר בפעמים שבהן הקשיב להדרכות שעוברות קבוצות של חיילים במסגרת תרבות יום א׳: ״זה מדהים להגיע למוזיאון ביום ראשון ולשמוע את מה שמש״קיות החוי״ה מספרות. יש פער גדול בין מה שהאוצרות כותבות ואומרות למסרים שעוברים לחיילים. לדוגמה, באגף לתרבות יהודית המסר המרכזי שהאוצרות מנסות להעביר בתצוגה הוא של מגוון. התרבות היהודית באלפיים שנות גלות הלכה וספגה רכיבים מתוך תרבויות מקומיות, ונוצרו פרשנויות אחרות, חתרניות ונועזות ליהדות. ארבעת הדגמים של בתי הכנסת שיש במוזיאון מנסים להראות כמה היהדות פתוחה לפרשנויות.

״אבל כשזה נכנס לתוך הקשר יהודי והצבא מנסה לייצר את הדוקטרינציה שלו, פתאום הפרשנות היא שכולנו עם אחד והמטרה הכי חשובה היא להיות חזקים, כי רק כך נשמור על היהדות שלנו. לכאורה הצבא עורך סיורים במוזיאון כדי שחיילים יספגו אמנות, אבל בפועל לוקחים את החיילים בעיקר לאגף לתרבות יהודית או להיכל הספר״.

כמו מקרר שהכול חנוט בו

בעקבות שיחות עם עובדים, אלה הנמצאים בדרך כלל ברקע או מאחורי הקלעים, נוצרה דמותה של המאבטחת. ״בגלריה המודרנית אף אחד לא מוכן לדבר על מחירי העבודות ששוות מיליוני דולרים״, אומר בורנשטיין. ״לעומת זאת, מי ששומר על הנכסים האלה הם מאבטחים שכל חייהם לא ירוויחו את מה ששווה משיחת מכחול אחת. זה מעלה שאלות בנוגע לפער בין האמנות, שמפארת את התרבות, להשתקפות התרבות בהתנהלות הכלכלית של גוף כמו מוזיאון״.

ארנון רוזנטל, הרשם

בנוסף, במהלך העבודה על המחזה, בורשטיין ויחס ביקשו לסייר במחסנים שבהם שמורות יצירות האמנות. ״הביקור במחסנים העלה הרבה שאלות״, הוא מציין. ״המקום המרהיב הזה מבחינת מה שיש בו, אבל כל כך מדכא מהבחינה הזו שהוא כמו מקרר שהכול חנוט בו. במיוחד בנוגע לאמנות לא מערבית, אמנות אפריקאית. אתה רואה את הדברים שנועדו להיות חלק מפולחן לאור מדורות, ושאחרי השימוש בהם היו אמורים להתכלות, והנה הם יושבים כאן בתוך מקלטים, מקוטלגים ומשומרים בכל מני חומרים.

״בובות וודו וצלמיות שקשורות לקדושה נמצאות במרתף עם וסת טמפרטורה, הכול סטרילי, איפה זה ואיפה חוויית החיים שבה הם נוצרו, והתרבות שאליה הם קשורים. זה שייך לתרבות אחרת, זה אמור להיות מוצג באופן אחר. יש שבט באפריקה שבו מסתכלים בקטלוגים של סותביס כשרוצים לפסל את דגמי הצלמיות שאליהן מתפללים, כי אין להם, כי הכול נגנב ונלקח. כשאוצרת מסיירת עם אורח מקמרון הוא רואה בוויטרינות את החומרים של העם שלו, כל עניין הקולוניאליזם צף במחסנים הענקיים האלה״.

מכאן הקשר גם לשם המחזה, שאולי מצלצל מוכר. ״חיפשנו שם שמחבר בין העדינות שבה צריך להביט ולגעת ולהתעסק באמנות, לבין משהו צבאי, ואז גילינו שהיה מבצע כזה שקראו לו ׳מבצע כפפות משי׳ – פעולת תגמול של צה״ל בחברון הירדנית בשנת 1953. ובשם יש את שני הצדדים, כפפות משי, כמו במחלקות שבהן נוגעים בעבודות עם כפפות, בתוך מציאות שחובבת מבצעים צבאיים״.


את ״אנסמבל כאן״ הקימו בשנת 2009 הבמאי שלמה פלסנר והמחזאי עידו בורנשטיין כדי לחקור באמצעותו פורמטים תיאטרליים ופרפורמטיביים. ״מבצע כפפות משי״ היא יצירה שלישית של האנסמבל שהיא ״סייט־ספסיפיק״, כלומר אירוע תיאטרוני שמותאם למקום מסוים. מלבד ״מבצע כפפות משי״ שיעלה בפעם האחרונה ביום שישי 1.3, מציג האנסמבל בימים אלה את ״אני, אנג׳לינה ג׳ולי״ עבודה הבוחנת את בעיית הפליטים בעולם דרך עיני אזרחי המדינות המארחות, ואת ״מדיאה״ עיבוד עכשווי, משולב בשירי רוק ולייב וידאו, הבוחן עד כמה התרחק רעיון הזוגיות המודרנית מהמיתולוגיה שעיצבה אותו. קבוצת ״אנסמבל כאן״ מעבירה גם סדנאות כתיבה ומשחק המיועדות לחובבים ולשחקנים מקצועיים.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. מיכאל

    כמה מאכזב. המחזאי מדבר על אינדוקטרינציה מוסדית כאשר כל האמירות המופיעות פה כולן מדובבות את אותו שיח חוזר על עצמו (לעייפה) של ביצת האומנות (ובתוכה התאטרון) הישראלית. המיעוטים המקופחים והנגזלים, הציונות כאם כל חטאת וסוצייאליזים בגרוש. אפילו אנטי קולוניאליזם שורבב פה. ממש "משא האדם הלבן" גירסת גבעת רם. מה יש פה שאין בעוד מאות מחזות, עבודות ו"אירועים תיאטרלים" שהועלו פה מאז שנות השבעים. אותם מסרים לעוסים של אותה קבוצה בחברה הישראלית המתנכרת לכל מה שסביבה על מנת לחוות ניחוח משכר של עליונות מוסרית. שלא לדבר על הצגת ה"עוולות" תוך שיתוף פעולה עם ה"מעוול". האחד מקבל הכשר לנאורותו בשל הצגת הביקורת ה"נועזת" והשני נהנה מיתרונותיו של מימון תקציבי ממסדי להצגתו ה"חתרנית". פירכוס הדדי – זה נהנה וזה לא חסר במה שהוא קריקטורה של יורים ובוכים. והערה לכותבת – חבל שחוץ משיחה אינפורמטיבית אין אתגור של היוצרים בשאלות קצת יותר ביקורתיות. מותר לבקר את המבקרים.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden