עבודה בעיניים // דורית פלדמן

הפרטים הטכניים

״ששפת האבנים הנני״, 2018, וידאו ארט, 5:19 דקות. מוסיקה: ציפי פליישר (״אחוזה״ שיר מס׳ 1 מתוך אלבום נערה־פרפר־נערה). עריכה ועיבודי מחשב: רחל שמש. העבודה מוצגת בתערוכה ״כמוס בשפה״, בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, אוצרת: אפי גן. התערוכה עד 24 באפריל. מחר, 27.2 יתקיים שיח גלריה עם היוצרות והאוצרת בתערוכה.

מי אני

דורית פלדמן, אמנית מושגית בין־תחומית. בוגרת המדרשה לאמנות רמת השרון (כיום בית ברל), 1979 והתוכנית לתואר MFA, בית הספר לאמנות חזותית, ניו יורק (SVA); לימודים באורבינו, איטליה, בהנחיית האמנים הבין־לאומיים אנצו קוקי ויאניס קונליס. מתמקדת בעבודתי בסוגיית ״המָקום״, תוך יצירת סינתזה בין אמנות מושגית ואמנות גוף, והרחבת גבולות השפה הוויזואלית. אני מתכתבת בעבודתי עם מחקרים עדכניים במדע ועם מקורות השראה ספרותיים ופילוסופיים.

נושא המיפוי נוכח ומשמעותי בעבודות הצילום שלי. סדרות אלו הוצגו בשנים האחרונות במוזיאון ישראל, ירושלים בתערוכת היחיד ״גיאופילוסופיה״, וכן נדדו והוצגו במוזיאונים לאמנות עכשווית במוסקבה ובטוקיו, ובמספר גלריות אוניברסיטאיות בארצות הברית.

העבודה

עבודת הווידאו ארט ״ששפת האבנים הנני״ נוצרה כמחווה והתכתבות בין־תחומית עם המוזיקה של המלחינה הקלאסית עכשווית, ציפי פליישר. במפגש מרגש בסטודיו שלי לפני כשנתיים זיהינו שקיימת השקה בינינו כיוצרות. בעיקר בעיסוק של שתינו במחקר רב־תחומי ורב־תרבותי; השקה בין היצירה המוזיקלית שלה, כמלחינה וחוקרת שפות שמיות עתיקות, לבין העבודה שלי כאמנית פלסטית, החוקרת את המקום שבו טקסט חודר לשדה הראייה, ומגלמת בעבודותיי התייחסויות היסטוריות וארכיאולוגיות רב־שכבתיות.

ציפי מצאה את מנעד הצבעוניות והטקסטורות של עבודותי נוכח במוזיקה שלה – מינוח יוצא דופן ומרגש ביחס למדיום המוזיקלי המופשט. מתוך המגוון הרחב של יצירותיה בחרתי להתכתב עם שיר מתוך הפרויקט ״נערה־פרפר־נערה״, אלבום המתחדש במהלך העשורים האחרונים, תוך גמישות ייחודית, ומתן אפשרות לנגנים ולזמרים לחדש ולעבד ולהטביע חותם מסוים ביצירתה המקורית.

הדימויים החזותיים בעבודתי מתכתבים עם הגרסאות המוזיקליות של ציפי לטקסט השיר ״אחוזה״ של המשורר פואד רפקה, יליד סוריה 1933. מניפת ההשראות ברצפים וצירופים בלתי צפויים טבועה בפואטיקה של המשורר הסורי/לבנוני, שחקר, תרגם לערבית והושפע משירתו של המשורר הגרמני רילקה, כמפגש תרבותי של מזרח־מערב הנוכח גם באופייה של המוזיקה. ציפי הלחינה מוזיקה המושרת בערבית, עברית וצרפתית וצירופי אותיות הטקסטים בשפות השונות נשזרו בדימויים החזותיים המרכיבים את עבודת הווידאו, כרצף מילים העולות ונבראות מן המים, באופן איטי ומדיטטיבי.

המטאפורות הוויזואליות המרכיבות את פסיפס הצילומים שמוקרנים בלופ בווידאו, מאפשרות לי לממש עקרונות דואליים הקיימים גם בהלחנה וגם בתפישתי האמנותית. עקרונות של חיבור בין סטטי לדינמי, ארצי־טרנסנדנטי, גברי־נשי, מזרח־מערב, קונקרטי־אבסטרקטי. כל אלו מעוררים ומחוללים דינמיקת צירופים חדשה.

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה שהעבודה תוצג במוזיאון תל אביב לאמנות, במסגרת תערוכת יחיד מקיפה. יתרה מכך, בחלל הספירלי של מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, שם מוצגת בחודשים האחרונים תערוכה נפלאה של האמנית השבדית Hilma af Klint בשם ״Paintings for the Future״ – אמנית שהייתה נסתרת מעולם האמנות במשך כ־80 שנה, אולם מבחינתי הייתה מושא למחקר, אמפתיה והשראה כבר שנים ארוכות.

פלוס אחד

צילום ״בודי ארט – דיוקן עצמי – דבש״ משנת 1978 (באוסף מכון שפילמן לצילום). עבודת האמנות הראשונה שלי מסדרת עבודות גוף, שהוצגה לראשונה בבית האמנים בתל אביב עוד בהיותי סטודנטית במדרשה לאמנות, בתערוכה ״נשים 78״. התערוכה לוותה במניפסט מחאתי, והשתתפו בה אמניות ממובילות השיח הפמיניסטי/מִגדרי.

---

רוצים להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן