כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

חיימי פניכל בתערוכה תל במוזיאון הרצליה. צילומים: אברהם חי

חיימי פניכל: אי־שקט יפה להפליא

פורטפוליו Promotion: בתערוכת היחיד ״תל״ במוזיאון הרצליה חיימי פניכל, זוכה פרס דיסקונט לאמנות ישראלית, מרכיב מציאות מתעתעת בפיסול וירטואוזי. בשבוע הבא תיפתח תערוכת יחיד לפניכל בגלריה בסיס בהרצליה

איך יוצרים 12 אלף קונכיות של חלזונות ״דרחול ארץ ישראלי״, וכמה זמן זה לוקח? התשובה לשאלה נעה בין 12 שנה (העבודה החלה ב־2007) לבין הרגע, היום או השבוע, שבו הוצבו בחלל התערוכה במוזיאון הרצליה. מרגע שתפסו את מקומן במוזיאון העבודות של חיימי פניכל נראות כאילו נולדו שם, כאילו התגבשו על פני המקום, וגם אם לא היו שם תמיד, אין מהן דרך חזרה. החלון שנסתם בסופת חול; מוט הברזל החלוד הנטוי, כאילו נעקר משורש; הקיר החוסם את המבט בכניסה – כל אלה מייצרים מציאות חדשה, אסתטית להפליא אך מעוררת אי־שקט.

פניכל, הזוכה הראשון בפרס דיסקונט לאמנות ישראלית, מציג בתערוכת היחיד ״תל״ במוזיאון הרצליה עבודה יוצאת דופן בכל מובן: בחומר, בסגנון הריאליסטי, בנושאים שהוא בוחר ובקנה המידה. לכאורה יש פה מפרט מינימלי למדי: קיר לבנים, סולם, חלון חסום בחול, מריצה הפוכה על פיה, מסמר חלוד ו־12 אלף(!) חלזונות מטפסים על גבי בזנ״ט מאורך. הדרמה האצורה במיצב של פניכל נובעת קודם כל מהתגלית שלא מדובר בחומרים מן המוכן (רדי־מייד) אלא להיפך, בעבודת יד וירטואוזית ובחומרים שבריריים ופריכים.

פניכל, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל ואמן שכבר צבר רקורד מרשים של עשייה והצגה בתערוכות, בולט בייחודו בנוף האמנות המקומי. הוא מפסל בחומרים כמו חמר, מלט, חול ופירורי חלודה. העבודה כולה עשויה בטכניקות מסורתיות, שמרניות (במובן החיובי) של עבודת האמן/אומן. הפיסול הריאליסטי שלו מפנה מבט אל היום־יומי והנחות, ומעלה אותו למעמד של פסל מוזיאלי. הוא קורא לצופה להשתהות רגע ולחשוב האם הדברים הם כפי שהם נראים?

תערוכת יחיד נוספת של פניכל, מיצב מיוחד למקום תחת הכותרת ״בבל״, תיפתח ב-15.3 בגלריה של בית הספר בסיס לאמנות בהרצליה, לא רחוק מהמוזיאון.

בין אתר הבנייה לחפירה הארכיאולוגית

בתערוכה ״תל״, המוצגת כחלק מאשכול התערוכות ״זירת האירוע״, פניכל רותם לעבודתו את עולם המושגים החזותי והאסוציאטיבי של אתר בנייה, ומשכנע את העין תחילה באמיתות החומר, ביכולת לבנות ולהקים משהו יציב ושריר. לתוך המושגים האיתנים הללו הוא טווה סיפור חלופי, מובלע, שעולה ממנו תחושת עזובה מזדחלת, הרס כבוש מתחת לפני השטח. אותם החומרים יכולים לשמש לבנייה או לספק עדות אילמת לנטישה, לחורבן.

הסוד הדורש פענוח והרמז לכאוס שעולים מהעבודות אינם מקריים. ״אני אוהב לעבוד תמיד על המתח בין פוזיטיב לנגטיב, בין אתר הבנייה והחפירה הארכיאולוגית״, אומר פניכל. מכאן גם כותרת התערוכה ״תל״, שמדברת על מה שכיסה הזמן, אתר חפירות פנימה ומטה, מקום להשערות על אירועים שקרו וחיים שקדמו לנו, ולעומתה הרמז לבנייה של עתיד, של צמיחה כלפי מעלה.

את קונכיות החילזון, שנראות כאילו נאספו ביד ילדותית מעל לגבעולים יבשים בשדות, הוא יצר בפיסול קרמי, ״עבודה שהתחילה במחלקה לקרמיקה בבצלאל ב־2007. הקונכיות עשויות יציקות קרמיקה ומצויירות ביד״. הצטברותן בדבוקות על פני המוט, והכמות אדירה, היא חלק מהרושם העז של העבודה. על מסגרת חלון קיים בחדר הוא לוכד בין שתי זגוגיות דימוי מופשט בחול. לא סתם ערימה, אלא נוף שיש בו נתיבים והתגבשויות, ״מעין תוך של קן נמלים. כשמתבוננים בקן נמלים אנחנו רואים רק את פני השטח. הערימה שרואים בחוץ היא מעין נגטיב של החפירה פנימה״, אומר פניכל.

מערום או מפולת חול נוספת זולגת לתוך החדר מתוך חלון קטן בצד השני. אף זו עבודה סייט־ספסיפיק, פיסול רך למחצה, שברירי. היא עשויה מחול ודבק שייאפשר לה לשרוד בתקופת התערוכה. בכניסה ניצב קיר החוסם את המבט ודורש מהבאים לצעוד פנימה בזהירות. מה שנראה כמו בלוקים של בנייה (חומר שפניכל השתמש בו בעבר בעבודותיו), הפעם הוא יציקת בטון דקיקה בדמות בלוקים.

הסולם – שנראה כמו סולם מאולתר, שבנאים מרכיבים בשטח מכמה קרשים – כאן הוא מפוסל בחול. המסמר הבודד הנעוץ בקיר – ״מסמר 10״ חלוד, שקל לחלוף על פניו מבלי להבחין בו – הוא פסל מיניאטורי, עשוי מחלודה שנאספה ממסמרים חלודים ונוצקה מחדש בתבנית בדמות מסמר.

עוף החול

יש מי שישאלו למה, בעצם? הרי לא חסרים חומרי גלם לעבודה. אבל הסקרנות החומרית של פניכל היא חלק בלתי נפרד מהקסם של עבודתו. אולי משהו מזה טמון בסיפורו האישי, כפי שכתבה טלי תמיר בטקסט התערוכה: ״קוצו של יוֹד מבדיל בין הדוד חיים פניכל ז״ל, שנהרג במלחמת ששת הימים וקיבל לאחר מותו את עיטור העוז של הרמטכ״ל, לבין אחיינו, הפסל חיימי פניכל, יליד 1972, הקרוי על שמו.

״תמונת הדוד המת עם הכתובת ׳חיים פניכל ז״ל׳ השקיפה אל חיימי הילד מדי שבוע, בביקוריו בבית סבו וסבתו. משם יצא למסע נמלים איטי, שנועד לגעת בילדות ההיא ובישראליות ההיא ולהחיל עליהם מטמורפוזה פנימית״. תמיר מפרשת את הדימוי של תל חפירות ושל אתר בנייה כ״שני אתרים רוויים בסימבוליקה ציונית־ישראלית״.

ופניכל מסביר: ״העבודות נובעות כולן מרעיון מרכזי של ׳עוף החול׳, של משהו שנשרף לאפר או התפורר עם הזמן וקם לתחייה בכל פעם מחדש״. כוחות טמירים נדרשים למי שיכול לקום מאפרו, וכוחות כאלה מרומזים ביכולת הפיסולית המדוייקת כל־כך. בזירת האמנות הישראלית דיוק ופיגורטיביות נתקלים לא פעם בפקפוק, כאילו המבט נחסם בצורניות ולא יורד לרובד המשמעות. במקרה זה העבודות נטענות במשמעות ״הרת אסון״ גם בשל ההקשר שבו הן נתונות.

האוצרת איה לוריא ״שתלה״ את תערוכת המיצב הפיסולי פניכל בין תערוכות שמנהלות דיאלוג עם התמות שלו. קיר הבלוקים נראה כהמשך טבעי למעקב הבנייה בצילומים של אברהם חי. מצידו האחד הדר סייפן, המצלמת תוכנית חירום לפינוי אוכלוסייה, מצידו האחר עודד בלילטי – החוזר ומביים צילום באתרים טראומטיים שצילם בהם בעבר. נורית ירדן ושרון פוליאקין, המלקטות כל אחת בדרכה שאריות מאתרי שוליים. אלדד רפאלי וגסטון צבי איצקוביץ עוסקים בכאוס, בהרס וחורבן, כמצב בלתי פוסק במתח הישראלי־פלסטיני (שתי התערוכות מתמקדות בגבול עזה).

אבל יותר מכל מתכתבת עבודתו של פניכל עם עבודתו של מיכה אולמן, ״דו משפחתי״, שהעבירה לאולם המוזיאון את שרטוט ביתו ובית שכניו של האמן ברמת השרון, באדמת חמרה רכה ואדומה. אולמן, חתן פרס ישראל, בשנות ה־80 לחייו, נראה כמי שמניח יסודות לעבודת הבנייה והחפירה של פניכל, הצעיר ממנו בשנות דור. כמי שמתבוננים במציאות כל אחד מהם מנקודת המוצא שלו, הם מציגים תמצית של מציאות ישראלית. כזו שיכולה להיות נכונה גם למקומות נוספים בעולם, אבל שורשיה בסבך ההוויה המקומית.


פרס דיסקונט לאמנות ישראלית לשנת 2019 יוענק לאמנית נטליה זורבובה, מקבוצת הברביזון החדש, באירוע פרטי במוזיאון הרצליה ב־24.3. באירוע תרצה טלי תמיר על עבודתו של חיימי פניכל.

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden