כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

״אחרי עשרים שנה: עיצוב זיכרון רבין״, מכון טכנולוגי חולון. צילומים: עומר ביטס

מגלים אוצרות // דנה אריאלי

התערוכה הראשונה של דנה אריאלי עסקה ברצח רבין, ואילו זו הנוכחית במוזיאון ראשון לציון עוסקת בתשובות של מעצבים לשאלה, מה הם המקומות שמהם אנו שואבים תקווה

הפעם הראשונה

בשנת 2005 צויין בישראל עשור לרצח רבין. ארבע שנים קודם לכן, התחלתי לראיין אמנים על אמנות ופוליטיקה במסגרת עבודה על ספר ונדהמתי מכמות היצירות שעסקו ברצח רבין. בימים של שינוי רדיקלי בדפוסי הייצוג של עמדות קולקטיביות, בימים שבהם חשבתי שאמצא אמנות שאין לה כמעט כל נגיעה לחברתי ולפוליטי, הופתעתי לגלות את המספר הגדול של יוצרים שעסקו ברצח רבין. מהר מאוד גמלה בי ההחלטה שכשהספר ייצא לאור תהייה גם תערוכה.

אבל לא היה לי שום מושג איך עושים את הדבר הזה. בתהליך החיפוש אחר האתר שבו תתקיים התערוכה עברתי בין השאר במוזיאון תל אביב ונפגשתי עם מוטי עומר ז״ל. המפגש הזה היה לא פשוט בעבורי ומנכ״ל מוזאון תל אביב דאז לא ממש שש להזדמנות להציג תערוכת אמנות על רצח פוליטי. שנה או שנתיים לאחר מכן, בשנת 2004, התמניתי לשמש כראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל. אז נוצרה הזדמנות להציג את התערוכה בגלריה סלמה של בצלאל בתל אביב, ואז גם הבנתי שתהליך תרגום של מחקר לתערוכה הוא אופרה אחרת לגמרי, והעניין הזה ריתק אותי. מאחר שלא היה לי אז כל רקע באוצרות ביקשתי מדליה מנור, חודשים ספורים לפני הפתיחה, לחבור אליי בתהליך האוצרות.

דנה אריאלי. צילום: איליה מלניקוב‎

תערוכת רבין 2005, גלריה סלמה 60. צילום: גיא רז

בתהליך העבודה על הספר קיימתי מעל 60 ראיונות עומק עם יוצרים שונים שעסקו ברצח, היתה באמתחתי רשימה של מאות יצירות אמנות שהתייחסו לרצח רבין. החלום הראשון שלי היה לשלב בתערוכה בין דימוי לבין סאונד – קיוויתי למקם ליד כל יצירה הקלטה בקולו של האמן שמתאר היכן היה ב־4 בנובמבר 1995. זה יכול היה להיות מסמך מרתק המעיד על העניין הרב שיש לי בחיבור בין פוליטיקה וסוציולוגיה לבין התרבות והאמנות בישראל. 

כעבור עשר שנים בדיוק חזרתי על המהלך הזה עם התערוכה ״אחרי עשרים שנה: עיצוב זיכרון רבין״. הפעם ביקשתי להתמקד בתגובות של מעצבים ישראלים לרצח. הזווית של יצירות עיצוב פוליטיות לא היתה אז, ואני סבורה שגם היום, מטופלת מספיק. התערוכה נפתחה בגלריה ויטרינה בפקולטה לעיצוב של המכון טכנולוגי חולון, לאחר שזו עברה שיפוץ משמעותי. בעשר השנים שחלפו בין התערוכה הראשונה לשנייה צברתי לא מעט ניסיון בהפקה של תערוכות בפקולטה לעיצוב, ולכן אני מרגישה שיש פער עצום בין השתיים. ההתנסות הזו, שהתאפשרה לי, לעבוד על אותו הנושא פעמיים, בפער זמן, ועם יוצרים אחרים, היא מאוד ייחודית בעיניי.

״אחרי עשרים שנה: עיצוב זיכרון רבין״, מכון טכנולוגי חולון. צילומים: עומר ביטס

התחנה האחרונה

בשבוע שעבר נפתחה במוזאון ראשון לציון התערוכה ״תקווה, امل, HOPE״. ביקשתי להציג בה ששה מבטים על המקומות שמהם אנשים שואבים תקווה. זו תערוכה אינטימית יחסית מבחינת מספר המשתתפים וזה היה תענוג צרוף לעבוד עליה שכן לכל אחד מהיוצרים המשתתפים בה היה תקציב תודות לגיוס תקציבים שבוצע על ידי מנהלת המוזאון, יו״ר איקום ישראל, נאווה קסלר. כידוע לנו זה לא דבר מובן מאליו בעולם האמנות הישראלי. בנוסף, לכל אחד מן המשתתפים יש חלל משל עצמו במבנה היפהפה הזה שהציב אתגר עצום, שכן זהו מבנה לשימור ואסור לבצע בו הצבה אלא בהתאם לכללים ספציפיים. 

העיסוק בנושא תקווה דווקא בתקופה הנוכחית, שיש בה איום בלתי פוסק על חופש היצירה מכל מיני כיוונים, הציב אתגר משמעותי לכל אחד מהמשתתפים: רמי טריף, תמיר שפר, סטודיו רדיש (נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן), נעה ארד־יאירי, שי זילברמן ועזרי טרזי, שמציג קבוצה מופלאה של עבודות שנעשו בשיתוף עם סטודנטים מהפקולטה לארכיטקטורה בטכניון.

נועה ארד־יאירי, תקווה. צילום: שי בן אפרים

שי זילברמן, גן תקווה. צילום: שי בן אפרים

סטודיו רדיש, תקווה. צילום: שי בן אפרים

מוזיאון ראשון לציון לא עוסק בדרך כלל בעיצוב ובאמנות עכשוויים כך שהיה כאן אתגר משמעותי, ויותר מכך, התערוכה הזו הבהירה לי שעיסוק בעיצוב פשוט מרתק אותי. מאז שיפוצה של גלריה ויטרינה בפקולטה לעיצוב בשנת 2015 אצרתי ויזמתי לא מעט תערוכות בתחומים האלו, אחת המרגשות שבהן ״תורת המחברים״, שהיתה תערוכת מחווה לפרופ׳ עמי דרך ז״ל. בכל פעם שהגלריה הציגה סוגייה בעולם העיצוב התחוור לי כמה רבה עדיין העבודה שלפנינו. אני מרגישה שיש עוד המון מה לעשות בנושא הזה, ויש תחומים כמו עיצוב רפואי, עיצוב צבאי, עיצוב אינטראקטיבי ועוד ועוד שנמצאים ממש בחיתולים מבחינת החשיפה שלהם באמצעות תערוכות.

מכל מלמדיי השכלתי

מקורות ההשראה שלי כשמדובר באוצרים מיתולוגיים הם רבים ומגוונים מכדי שאוכל לציינם כאן, ובכל זאת אזכיר כמה שמות. התבוננתי לא פעם על יצירותיה של בתיה דונר כאוצרת, וגם על יגאל צלמונה שריתק אותי פעם אחר פעם. אצל שרית שפירא היו תמיד ניצוצות של גאונות. אותי באופן אישי תמיד רתקה השאלה של עיצוב התערוכה: ההצבה, התאורה, כמובן הגרפיקה, ועוד. אני לא מפסיקה ללמוד ולהשתאות לנוכח הפעולות של חנן דה לנגה שעושה דברים מופלאים. ברמת התכנים אני מאוד מתחברת אל התערוכות של יהודית ענבר וכעת של אליעד מורה – שתיהן עושות דברים יוצאי דופן ביד ושם. 

למדתי לעומק הרבה תערוכות שהוצגו בלונדון, במוזאון ויקטוריה ואלברט שמתרחשים בו דברים גאוניים, וכמובן גם בטייט מודרן. זה לא שלא ראיתי לאורך השנים תערוכות אדירות בשבועות העיצוב וכד׳, אבל העיגון ההיסטורי והתיאורטי בשני המוסדות הללו תמיד מופלא בעיני. אם אפשר לציין שתיים־שלוש דוגמאות ממקומות אחרים הרי שהאוצרת סטפני בארון (Stephanie Barron) מה־LACMA היא דמות ראויה להערצה, בוודאי בהקשר של התערוכה המיתולגית שלה Exiles and ,Emigre וכמובן גם השחזור של תערוכת האמנות המנוונת שעשתה בלוס אנג׳לס בשנת 1991.

אם הייתי חייבת לבחור ככל הנראה הייתי מצביעה על האוצר נורמן קליברט שהתערוכה המיתולוגית שלו Mirroring Evil: Nazi Images/Contemporary Art, עד היום משמשת נר לרגליי על שום השילוב הבלתי אפשרי המתקיים בה בין אמנות, פוליטיקה, פרובוקציה וכמובן נאציזם. אני לא מסוגלת בלי… 🙂

תערוכת החלומות

וואוו, יש לי מלא חלומות, אבל משהו בכיוון כבר הגשמתי עם התערוכה ״אמנות שעת מלחמה: 50 ל־1967״ שעשיתי במשכן לאמנות בעין חרוד ב־2017. אני מרגישה שהכיוון הזה עדיין ממש לא מוצה. יש לי בראש טרילוגיה שבוחנת את הסוגייה הזו גם בהבט של יצירות עיצוב כמובן, ונחלקת בין התקופה שעד 1967, עד 1995 ומאז ועד היום. כלומר, תערוכה מקיפה ומעמיקה שתעסוק בנושא של אמנות ומלחמה בישראל. נושא קשה, מרתק, שעדיין לא טופל מספיק, למרות לא מעט נגיעות.

אמנות שעת מלחמה: 50 ל־1967, המשכן לאמנות עין חרוד. צילום: דנה אריאלי

תורת המחברים: מחווה לעמי דרך, גלריה ויטרינה. צילום: עומר ביטס

 

בנוסף אני כמובן עסוקה מאוד בדרכים להצגת הפרויקט שלי – פנטומים: מסעות בעקבות שרידי דיקטטורות. השנה האחרונה היא בסימן קפיצות גדולות בהצגת הפרויקט הזה בעולם, ומאוד מאוד מעניין לי לשוחח עם אוצרים שונים ברחבי העולם על הדרכים השונות להציג את העבודה שלי. זהו שיח מפרה ומעמיק שמתקיים בתנאים שונים מאלו שיש לנו כאן, בין השאר מכיוון שבעולם ישנם תקציבים להפקה של תערוכות שאנחנו כמובן לא מכירים.

בקרוב אצלך

החודשים האחרונים הם בסימן הפסקה מניהול וסוף סוף שבתון, וזה פשוט תענוג להיות מסוגלת להקדיש את הזמן ליצירה ולאוצרות. בימים אלו אני עובדת על תערוכת 50 לפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון וגם על תערוכת קומיקס חרדי. כל אחת מהן מרתקת אותי ומציבה אתגרים שונים, אך שתיהן מתמקדות בעולמות העיצוב הישראלי. תערוכת הקומיקס החרדי נמצאת בשלבים של איתור שותפים לדרך וכמובן תקציבים ואתר תצוגה משמעותי. וזה כמובן עוד ייקח זמן ודורש הרבה מאוד אורך רוח.

x סגירה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אריאלי ויטה

    דנה בתי המקסימה והגאונה אחרי עשרות שנות מחקר בפוליקה ואומנות ו10 ספרים שמחה שאת חונה קצת בשדות הצילום והאוצרות עושה זאת נהדר ואני מתה עליך

  2. חנה תדהר

    את שופעת ידע ומרתקת ותענוג להגשיב ולקרא אותך. הסטת וילונות עבורי ומוצאת אצמי מתבוננת בסובב אותי באופן שונה. תודה.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden