כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מתוך התערוכה טכנוקאפט. צילום: מיכל רביבו

נכון לעכשיו: בת דזבלי, המחלקה לאמנות מדיה־חדשה במוסררה

קוד פתוח, לחתור תחת רווח כלכלי, עבודה בצוותים ובקולקטיבים, לבטל את הניכור של התהליך היצירתי. בת דזבלי מסכמת שנה בראשות המחלקה לאמנות מדיה־חדשה במוסררה

15 שנה לאחר שסיימה את לימודי אמנות הניו־מדיה במכללת קלישר, ואחרי שעסקה בעיקר באמנות רשת – או במה שהיא קוראת לו non material art – בת דזבלי מספרת שבזמן האחרון מתחשק לה לחזור דווקא לחומר. ״התחלתי להתעניין בשילוב בין מלאכות יד ומלאכות עתיקות לטכנולוגיה״, היא אומרת.

״התחלתי רזידנסי במעבדה ההיברידית של ד״ר עמית צורן, שם אני מחברת בין סריגת קרושה לטכנולוגיה מתקדמת. אני מתעסקת ב־e-textile, תחום שמשלב מלאכות וטקסטיל עם אלקטרוניקה, למרות שהתוצאה לא צריכה להיות בהכרח לבישה. במקביל התחלתי להתעסק בתחפושות חכמות, שמגיבות לסביבה, לתנועות שלך. זה כיף תחפושות, ואני עושה המון מסיבות גדולות בבית״. 

לחתור תחת ההגמוניה

דזבלי, בת 43, החלה את דרכה כמעצבת בשוק ההיי־טק המקומי, אולם מהר מאוד הבינה שאור הניאונים והקיוביקלס התאגידיים הם לא מה שהיא חיפשה. מתחילת הקריירה האמנותית שלה היא פועלת בקולקטיבים ובשיתופי פעולה רבים ומאמינה בחיבור רב־תחומי מפרה: שותפה מייסדת ב־medialove.studio, מעבדת אמנות דיגיטלית יחד עם אלון ואייל גרוס; חברה מייסדת בהרכב בנות טיורינג יחד עם דגנית אלייקים וערן הדס; חברה מייסדת בלאשכ״ית (lashk.it) עם אייל גרוס; ועוד.

בת דזבלי. צילום: מ״ל

בשש השנים האחרונות היא מלמדת במחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה, ובשנה שעברה החלה את תפקידה כראש המחלקה לאמנות מדיה־חדשה במוסררה, בית הספר לאמנות, מדיה ומוזיקה חדשה. ״מוסררה הוא בית ספר חברתי בתפיסה שלו, שמנסה להשתלב בתוך הקהילה. כשכונה היא מקום קשה, עם פילוג בין חלקים שונים של התושבים, ובתוך כל זה יושב בית הספר ומתעסק באמנות. והוא חלק מהמרקם השכונתי: הרבה מהסטודנטים שלנו גרים שם״.

בוויצו היא מלמדת קורס עיצוב אינטראקטיבי במרחב הציבורי, שמשלב עיצוב, אינטראקציה, יזמות ואקולוגיה, לצד קורס שבמרכזו הניסיון להמציא את בית הספר של העתיד. ״המורה של העתיד הוא מייקר, האתגר הוא ללמד איך למצוא מידע ולחבר אותו בצורה יצירתית. איך להפוך מעצבים שלומדים הוראה למורים, מעצבים ומייקרים, איך להשאיר מרחב יצירתי גם למורה וגם לתלמיד״. 

 לעומת זאת, במוסררה, ״בתוך המסורת של הצילום והמוזיקה, היתרון שלנו הוא שאנחנו לא כפופים למל״ג, ולכן אנחנו יכולים להיות מאוד נסיוניים. אין תואר, יש תעודה: מי שמגיע מראש יש בו משהו שחותר תחת ההגמוניה; לא מעניין אותם התואר. באופיים הם לא מיינסטרים, פתוחים לדברים נסיוניים. הם מקבלים הכשרה על כל הספקטרום של ניו־מדיה, של מה זה להיות אמן ואיך לעבוד בשדה, ובסוף נבנית קהילה שמאפשרת להמשיך לעבוד ביחד. במשך שלוש שנים נכנסים לעניינים ואז ממשיכים הלאה״.

איך זה בא לידי ביטוי בתכנית הלימודים?

״תכנית הלימודים מתבססת על קורסים תיאורטים בתרבות דיגיטלית, באתיקה חדשה, בתכני ניו־מדיה. לפני שמתחילים לעבוד מבחינה מעשית כולם צריכים להבין את השדה. על זה יושבות התמחויות של מוזיקה חדשה, צילום, תקשורת חזותית, מעבדה; אתה יכול לעבוד עם מרצים, עם סטודנטים, עם אנשים מבחוץ. זה מכוון ליצירה משותפת, מתחילים לעבוד בקבוצות, פר פרויקטים, עם אירועים כמו מוסררה מיקס, תערוכות ביניים, ובראש הפירמידה נמצאת הקהילה: מרצים, בוגרים, סטודנטים – ומאגר מידע של ניו מדיה בטקסטים ובפרקטיקה.

״שני עקרונות מנחים אותנו: מעצבים ויוצרים עם ביקורת וכלים של קוד פתוח, שחותרים תחת רווח כלכלי; ועבודה בצוותים, בקולקטיבים: אתה לא לבד. השאיפה היא לבטל את הניכור של התהליך היצירתי: לעבוד ביחד, להתיעץ, לעזור, לפתח ערבות הדדית. יש משהו מאוד בודד בלהיות אמן, ואז עולות שאלות של מודלים כלכליים, איך מתפרנסים בתוך היצירה, איך אפשר לייצר מודלים כלכליים חדשים ולפרק את ההיררכיות של בעלי הידע בתוך העשייה האמנותית״. 

מה היה פה עכשיו

דזבלי מספרת שהאתגר הכי גדול שלה בתפקיד הוא איך לקחת אנשים שלא מגיעים מרקע מדעי ולהכשיר אותם לעבוד עם טכנולוגיה בתוך העבודה האמנותית שלהם. ״התחלנו ללמד קוד כבר בשנה הראשונה, במחשבה על מציאות רבודה ואינטלגנציה מלאכותית. אנחנו רוצים לקחת את המסורות של יצירה ומלאכה עם הגישה החברתית והקהילתית, לשלב אותן עם חדשנות, ולייצר היבריד חדש שהמטרה שלו לא כלכלית אלא לשפר את חיינו ולמצוא בה משמעות קיומית״. 

מתוך עניין בטקסטיל היא פותחת קורס e-textile, שבו הסטודנטים לומדים סריגה, תפירה, תדמיתנות, אריגה ורקמה, בשילוב כלים טכנולוגיים ועבודה של חיישנים ואינטראקציה. לקראת פורים הכינו הסטודנטים מסיכות חכמות בליבוד ותחפושות מנגנות. הבטים תיאורטים של האתיקה החדשה בעידן הדיגיטלי עוברים בקורס של יואב ליפשיץ (״הכל משתנה ואנחנו שואלים איך מתייחסים למשהו חדש בעיניים ביקורתיות של היום״) ואילו טל הרינג מתמקד במציאות מדומהבסביבה המרחבית של בית הספר.

״אני כבר מרגישה שהסטודנטים יותר ויותר עצמאיים במעבדה ובכלים שהם לומדים, אני מרגישה את השיפור באוריינות הטכנולוגית שלהם. אתה רואה איך הם לומדים מיפוי וידאו, מביאים אותו לאינטראקטיב ומפתחים כלים פיזיים לשלוט בזה״.

Down The ASCII Hole, 2010-2013

״הדבר שאני הכי מקווה שיקרה הוא שתתפתח קהילה של ניו מדיה שתשפיע על הסצינה בארץ, שלא תצטרך אותי כדי לעבוד. גם בבנות טיורינג עשינו דברים שאף אחד לא עשה, דברים שלא הבינו. אנשים הרבה פעמים הסתכלו ושאלו ׳מה היה פה עכשיו׳, וכשאתה מסתכל על זה במבט לאחור, אתה רואה שאלו היו פעולות רלוונטיות שהצליחו לייצר היתכנות, גם אם ממש קטנה״.

הרבה פעמים אלו באמת עבודות שקשה להבין גם אם מסבירים לך.

״עשינו תערוכה של המחלקה בכולי עלמא, ואצרתי בגלריה בנימין תערוכת בוגרות שקראנו לה טכנו־קראפט, והיה לי חשוב בשני המקרים להסביר ולתת הקשר. היה לי ברור שהצופה לא יכול לבוא ולהבין אפילו עשירית מהסיפור בלי שנסביר לו מה הוא רואה. ניסיתי לשמור על המינון הנכון בין גימיק טכנולוגי לבין רגש, חתרנות ואמירה; מה קורה כשהטכנלוגיה לא בפרונט אבל בכל זאת משתמשים בה. ושמחתי כשהיו אנשים שסיפרו לי שהעבודות נגעו בהם, שהם למדו משהו חדש״.

ועדיין הרבה פעמים שואלים מה זה הדבר הזה שנקרא ניו מדיה או אמנות רשת?

״גם אני לא נעצרת מול כל עבודה בכל תערוכה. כיום הצופים קהים, הפרצוף שלהם שקוע בתוך מסך, הם רואים וראו הכל, והאתגר הוא להצליח בתור התחלה לגרום להם להתעכב על העבודה. בהקשר של ניו מדיה אני חושבת שזה חייב להיות ביקורתי ואקטיביסטי, לחתור תחת המשהו הברור מאליו. בנט־ארט, אם אתה לא מבין איך הרשת פועלת, יש עבודות שלא תבין. ואז איך נתקשר את זה? איך נתווך את זה?

״חשוב שהעבודה תערער על הקיום של הצופה ולפעמים אין ברירה ובגלל זה חזרתי לחומר. הרגשתי שהעולם הדיגיטלי לא תמיד מספיק, שחסרה המסורת. מצד שני איך אתה יכול לדבר על דברים מופשטים לגמרי כמו רשת שיש בה חומר? זה משהו שאני עדיין מנסה להתמודד איתו״.

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden