כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

שחר ליבנה. צילום: שרלוט קין

פנטזיה מפלסטיק: שחר ליבנה הופכת פלסטיק למחצב יקר ערך

שחר ליבנה הבינה שהפלסטיק לא ייעלם מחיינו ומתייחסת אליו כמחצב טבעי שאפשר להפוך לאובייקטים אמנותיים. בחודש הבא היא תציג את המשך המחקר שלה במוזיאון הקופר־יואיט, מיד אחרי שתציג במילאנו סניקרס צבועות בדם

כששחר ליבנה החלה לעבוד על פרויקט הגמר שלה באקדמיה לעיצוב באיינדהובן שבהולנד, היא נתקלה בקבוצת מחקר שגילתה בהוואי תופעה גיאולוגית מוזרה: חתיכות פלסטיק שנפלטו מהאוקיינוס נמסו עקב קומזיצים שערכו המבקרים בחוף, ונהפכו למעין דבק שמחבר בין הסלעים לפסולת נוספת. התוצאה היתה סוג של סלע חדש, שלא היה קיים בעבר, הן בהרכב הגיאולוגי שלו והן במראהו. הסיפור הסעיר את דמיונה של ליבנה, והוביל אותה למחקר שהוליד את הפרויקט ״מטמורפיזם״, שהוצג באוקטובר 2017 בתערוכת הבוגרים שהתקיימה במסגרת שבוע העיצוב ההולנדי.

הפרויקט של ליבנה הוא מחקר ספקולטיבי העוסק בחומר, ונקודת המוצא שלו היא מה שגיאולוגים ומדענים מעריכים שיקרה לפלסטיק בכדור הארץ בהשראת המטמורפיזם – תהליך גיאולוגי שמשפיע על היווצרותם של מינרלים ומאובנים. ליבנה מדמה מציאות שבה את שאיבת הנפט מבטן האדמה מחליפה כריית מצבורי פלסטיק, ומדגימה כיצד אפשר ליצור מהחומר מוצרים דקורטיביים.

בכך היא מאתגרת תפיסות שגורסות שהפלסטיק הוא איום סביבתי, ומציגה תרחיש אלטרנטיבי שבו בעוד אלפי שנים ייהפך הפלסטיק לחומר יקר ערך, שהמקום היחיד להשיגו יהיה הטבע. החומר החדש שפיתחה מבוסס על חומרים המיועדים למטמנות או לשריפה משלוש תעשיות: מיחזור, חיתוך אבן וכרייה. ממנו היא יצרה אובייקט וכלים במראה ספק פרהיסטורי ספק עתידני, שנראו כאילו נוצרו על ידי אומן שהשתמש ב״אבן החדשה״ ביצירתו.

מטמורפיזם. צילום: אלן בום

״התחלתי את הפרויקט בעבודת מחקר כתובה, שהובילה להבנה של תהליכים שמתרחשים בזמננו ויכולים להצביע על נרטיב אפשרי״, מספרת ליבנה בעת ביקור בתל אביב. ״במהלך הלימודים הבנתי שאני מעצבת שנוטה לעבוד גם עם מחקר כתוב מקיף מתחומים שונים, מפילוסופיה עד מדע — וגם עם חומרים, אבל לא רק במובן הפיזי של תכונות החומר אלא במובן שחומר יכול לשמש מדיום להעברת מסרים.

״לאורך התהליך ידעתי שכדי להבין תהליכים ולראות מה יכולה להיות השפעתם אצטרך לעבוד עם פלסטיק שנמצא בסביבה ועם החומרים שאיתם הוא בא במגע. יצא שבמשך המחקר ׳כריתי׳ פלסטיק שנפלט מן הים בחופים בהולנד ובישראל, והיה מעניין לראות כיצד עונות השנה ומיקומם של החופים משפיעים על כמות החומר ה׳גולמי׳ שיכולתי למצוא״.

המחשבה נגמרת במיחזור

מאז הוצג הפרויקט של ליבנה בתערוכת הבוגרים באיינדהובן הוא זכה לעניין רב, והיה מועמד לכמה פרסים בינלאומיים חשובים במגוון קטגוריות, בהן קטגוריית המוצר בתערוכת העיצוב השנתית של מוזיאון העיצוב בלונדון, וקטגוריית החומר החדש (new material award) בשבוע העיצוב בהולנד בשנה שעברה. בשבוע הבא היא תציג אותו בשבוע העיצוב של מילאנו, ובחודש הבא היא תציג את המשך הפרויקט בטריאנלה לעיצוב של הקופר־יואיט — המוזיאון הלאומי לעיצוב של ארצות הברית. התערוכה היא אחת מתערוכות הדגל של עולם העיצוב ושל המוזיאון, שהוא אחד החשובים בעולם בתחום.

כשהתחלת לעבוד על הפרויקט חשבת שהוא יעניין כל כך הרבה אנשים?

״קיוויתי, אבל כמובן לא ידעתי שזה מה שיקרה. אני חושבת שאחת הסיבות לחיבור של אנשים אליו היא שאני מגיבה לנושא באופן ניטרלי, לא חיובי או שלילי. אתה מכיר את כל הסרטונים שמראים את זיהום הפלסטיק בחופים ואומרים שחייבים לנקות את האוקיינוסים? נמאס לי מהם. זה בסדר וחשוב, אבל הייתי סקפטית אם אפשר למצוא לזה פתרון כי אני לא חושבת שאפשר. זה כל כך בתוך הטבע.

״ואנשים מגיבים לזה, אומרים שנמאס להם שאומרים להם שהם בני אדם מזהמים ושזה לא בסדר. נקודת המבט הניטרלית היא משהו שאנשים לא רגילים אליו. אני מנסה לדחוף משהו חדש יחסית בעולם העיצוב, לומר שלחומרים יש תכונות מעבר לפיזיות שלהם. אני מתעסקת בפילוסופיה של האקולוגיה, במוסר של החפץ. ויש בזה ביקורת על לימודי עיצוב״.

מטמורפיזם. צילום: רונלד סמית׳ס

באיזה מובן?

״בדרך כלל המחשבה על זה נגמרת במיחזור, במיחדוש. ואני תמיד שואלת: ׳מה עוד? מה ההשלכות של זה?׳ הייתי לא מזמן בהרצאת אורח באקדמיה והתעצבנתי. היו שם סטודנטים שלא הסתכלו מעבר, הם לקחו חומר והסתכלו עליו רק בנרטיב אחד: התכונות הפיזיות שלו. אוקיי, אני יכול לעשות כיסא, אבל מה ההשלכות הפילוסופיות של הפעולה העיצובית? האנתרופולוגיות? אני מרגישה שחסרה התמונה השלמה.

״כאדם עם סקרנות שלא באמת יודעת שובע, תמיד נמשכתי לתהליכים בטבע, הייתי סקרנית לדעת איך דברים נוצרים ומשתנים. כמעצבת, אני מטמיעה את הסקרנות הזו בכל פרויקט. מטרת העל שלי היא ליצור מחשבות ביקורתיות על הדרך שבה בני אדם מתקשרים עם הטבע וכיצד הטבע מתקשר איתנו, לשאול מתי דברים הם מלאכותיים (man made), מתי הם טבעיים (nature born) ומתי הגבול ביניהם מיטשטש״.

אם קירות בית המטבחיים היו שקופים כולנו היינו צמחונים

ליבנה (29) נולדה וחייתה בתל אביב. היא מספרת שתמיד נמשכה לאמנות, אף על פי שרצתה להיות וטרינרית (״אני רוכבת על סוסים, עד היום״). היא בחרה ללמוד באקדמיה באיינדהובן כי ״אני לא מסוגלת לעשות עיצוב תעשייתי־סדרתי. אני קונספטואלית מאוד. נוסף על כך, רציתי לחוות מגורים בארץ אחרת, וללמוד בסביבה שמשלבת אנשים מתרבויות שונות״.

איך היו הלימודים?

״לא הבינו אותי, היה לי קצת קשה. אתה מגיע כישראלי, בלי ידע קודם, לא למדת עיצוב, בלי ידע בעבודת ידיים. התעסקתי הרבה בכמה להישאר ישראלית ובכמה להתגמש ולהיות אירופאית. להולנדים יש פתגם שאומר: ׳אם אתה מרים את הראש מעל הדשא, יחתכו לך אותו׳. זה היה מבלבל, כי מצד אחד הם מובילים בתחומם, סופרסטארים בעיצוב, אבל מצד אחר אתה חייב להיות צנוע. אם אתה מתאמץ זה לא טוב. ובאקדמיה אתה מנסה להיות הכי טוב, במיוחד אנחנו הישראלים תחרותיים — אנחנו נכנסים לחדר ושמים לב אלינו. אני חברותית מאוד, ולפעמים זה התקבל לא נכון אצלם. זה אולי היה דומיננטי מדי, ה׳חוצפה׳. אבל בסוף היא יתרון, לא חיסרון״.

ואחרי הלימודים?

״השנה וחצי האחרונות היו עמוסות מאוד מאוד. אנשים הגיבו לפרויקט, כמעט כל שבוע הייתי צריכה לענות לעיתונאים, היה הרבה עניין. נוסף על כך, התחלתי לעבוד עם ׳עור ביולוגי׳ (bio leather), ואני מפתחת נעלי סניקרס שהעור שלהן עשוי מג׳לטין (עור ועצמות) ושהן צבועות בדם (שיוצגו אף הן במילאנו כחלק מפרויקט Ventura Future). אף על פי שאני צמחונית כבר 14 שנה — אני עדיין רוצה לאכול בשר, אני לא לובשת עור — רציתי לעבוד עם הפסולת של תעשיית הבשר. גיליתי שאת הבשר שקונים בסופרמרקט צובעים עם דם כדי שהוא יהיה אדום ומושך (כששוחטים בקר מרוקנים את הדם, מנקזים אותו, ואז הבשר מאפיר די מהר)״.

צילומים: NAT-2

״בהתחלה יצרתי פיגמנט מהדם שהשתמשתי בו בפוסטרים. אנשים לא הבינו מה זה ואמרו שזה יפה מאוד, אבל אחרי שסיפרתי להם על מקור הצבע פתאום הם נגעלו מזה אף על פי שהם אוכלים בשר. זה ריתק אותי, יש פה אלמנט פסיכולוגי נורא מוזר. כמו שאומרים שאם קירות בית המטבחיים היו שקופים, כולנו היינו צמחונים. וזה מה שאני רוצה ליצור: את הרגע של המחשבה, את הסיפור, את החשיבה מעבר״.

מה התוכניות לעתיד?

״אני מקווה למצוא גלריה שתאמץ אותי ומתחילה שיתופי פעולה עם חברות, אבל הכיוון הוא גלריות, מוזיאונים, עיצוב אוטונומי, יחידני״.

גלריות של עיצוב או אמנות?

״עיצוב. כשהצגתי את פרויקט הגמר אחד המבקרים ביום הפתוח שאל אותי, ׳אבל מה עושים עם זה?׳ עניתי לו שאני מאמינה ששימוש לא חייב להיות פיזי, שהוא יכול להיות גם פסיכולוגי וגם מחשבתי. זה המקום של המחקר: עד כמה הקונספטואלי יכול להיות פונקציונלי.

״בסוף אנשים מבינים את זה. אם חוזרים לשאלה למה הפרויקט הצליח, אני חושבת שזה מכיוון שהוא מדבר לאנשים ברמות שונות. לכולם יש קשר לפלסטיק: סבתות, פילוסופים, משפחות, מעצבים — כולם מוצאים דרך לדבר עליו. זה חומר טעון מאוד, והעובדה שהפרויקט הוא ספקולטיבי, שזו פנטזיה, משהו שאתה מדמיין — רק מוסיפה לכך״.


טבע פורץ גבולות: הטריאנלה של הקופר־יואיט

שלוש שנים לאחר שעסקה ביופי ובמופעיו השונים, הטריאנלה – שתתקיים בחודש הבא במוזיאון העיצוב קופר־יואיט שבניו יורק – תישא את הכותרת ״טבע״. יוצגו בה פרויקטים משלוש השנים האחרונות, שמדגישים את הדרכים שבהן מעצבים משתפים פעולה עם מדענים, מהנדסים, חקלאים, אנשי איכות סביבה והטבע עצמו — כדי לעצב עתיד הרמוני יותר. התערוכה תכלול יותר מ־60 עבודות פורצות דרך בתחומי עיצוב שונים, בהם אדריכלות, עיצוב מוצר, עיצוב נוף, עיצוב אופנה ותקשורת חזותית, שמשפרות ובוחנות מחדש את היחסים שבין בני האדם לעולם הטבע.

ככזו, הטריאנלה תבקש לעורר וליצור רעיונות, שיתופי פעולה ודו־שיח כדי להתמודד עם נושאים סביבתיים והומניטריים. ״קיבלתי מייל שרוצים להציג את הפרויקט וכמעט קיבלתי התקף לב״, נזכרת ליבנה בחיוך, ומספרת שכהמשך לפרויקט היא תשתף פעולה עם החנות של המוזיאון בקולקציה מוגבלת של תכשיטים, ״שמציגים את המעבר של הזמן ולא את הזמן עצמו״.


הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף כלכליסט

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden