כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

תמר הירשפלד, ארץ חדשה. צילומים: מ״ל

ארץ חדשה // ״המטריקס״ גרסת הירשפלד, 2019

״ארץ חדשה״, תערוכת היחיד של תמר הירשפלד, תיפתח ביום רביעי בביתן הלנה רובינשטיין שחונך שעות פתיחה ליליות חדשות, עם ״קריצה לשלמה ארצי ולאלטנוילנד של הרצל״, אומרת האוצרת ענת דנון סיון. כתבה שנייה בסדרה

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון תל אביב


שבוע לפני פתיחת התערוכה ״ארץ חדשה״, אני נכנס לביתן הלנה רובינשטיין ובמבט ראשון נדמה שהכאוס של תקופת ההקמה התמתן, ושכעת הכל מוכן לפתיחה החגיגית ביום רביעי (12.6). כרזת התערוכה שעיצב אבי בוחבוט, כטייק־אוף על סרטי מדע בדיוני ופנטזיה הוליוודיים, נתלית ברגעים אלו על חזית הביתן. היא מציגה את הירשפלד מעורטלת, לראשה משקפי מציאות וירטואלית שעליהם מצוייר המבט שלה, מה שיוצר תחושה מטרידה.

אני מביט בהירשפלד שעל הכרזה ותוהה על הפער בין האסתטיקה העתידנית והמוקפדת שמוצגת בה לעומת הגודש האין־סופי שבתוך הביתן. ״האסתטיקה הזו יוצרת הזרה למה שאנחנו הולכים לראות בחלל״, אומרת אוצרת התערוכה, ענת דנון סיון: ״מציאות מאובנת ששקעה וקרסה לתוך עצמה. הווה שהפך להיות עבר. בדיוק המקום בין הציפייה שלנו לפגוש ארץ חדשה, פנטזיה עתידנית, לבין הגילוי של השקיעה של אותה ארץ. זה בדיוק זה. הישן־חדש הזה, עבר־עתיד־הווה. המבט הכפול של איך האמנית מסתכלת עלינו ועל המציאות עצמה״.

״לא סתם התערוכה נקראת ארץ חדשה. היא מדברת על האופן שבו אנחנו תופסים את המקום, חושבים עליו, מדמיינים אותו, חווים אותו: בין הנוכח והממשי למדומיין והאוטופי, עם קריצה לשיר של שלמה ארצי ולאלטנוילנד של הרצל. היא מדברת על המורכבות של החברה הישראלית וגם על המקום שבו זהות היא מצד אחד מאוד לאומית ופטריוטית, שורשית, מחוברת, ומצד שני גלובלית. והמתח הזה נמצא בתערוכה: הדברים אף פעם לא חד משמעיים, תמיד אירוניים, פועלים כנגד עצמם״.

if you can't beat them, join them

השיחה עם דנון סיון מתקיימת רגע לפני שמתחילים לתלות את כיתובי העבודות על הקירות, נקודת זמן חשובה בכל תערוכה, שקובעת במידה רבה את מידת התיווך של האמנות לקהל המבקרים. המחשבה הראשונה שעולה לי לראש היא איך לעזאזל עושים לתערוכה כזו כיתובים. ״שאלה טובה״, היא אומרת בחיוך.

״הכנו לייבלים בודדים, את אלה שאפשר לייחס לאובייקטים סגורים כמו עבודות הווידאו, אבל למרחב הפיסולי עדיין לא הצלחנו לייצר את הכיתוב המדוייק. זה המקום שבו המוזיאון צריך להסביר ולתווך את חוסר הגבולות של האמנות של תמר. במובן הזה, אנחנו, כמו המבקרים בתערוכה, בסוג של דיסאוריינטציה.

״גם אם אתה מכיר את הביתן, אתה נכנס אליו ולרגע אתה לא מבין איפה אתה נמצא. זו הדרך של תמר להכניס אותנו לעולם שלה ולגרום לנו להרגיש שאנחנו אבודים. זה המר־מתוק שלה: המציאות לא מסודרת כמו שאנחנו מצפים, עם היררכיות וגבולות ואור וחושך וחי ומת. הכל פרוץ. היא שוברת את הגבולות, פותחת הכל ומרכיבה מחדש. המבקרים יכנסו לחלל וירגישו חוויה של שכרון חושים, של משיכה ודחייה, צחוק ועצב. זה המרחב הכאוטי של התערוכה״.

זה קצת ״המטריקס״ גרסת הירשפלד, 2019.

״לחלוטין. לאורך התערוכה אנחנו רואים (ושומעים) אותה מפוצלת, היא בכל מקום״.

וגם שומעים אותה. זה נורא מבלבל, כל כמה רגעים הסתובבתי כי חשבתי שהיא קוראת לי.

״כן, היא אומרת ׳בואו, תראו תראו תראו׳. אבל מה היא מבקשת מאיתנו לראות? היא אסכולה של אדם אחד. מפוארת. מרהיבה ומשתקת״.

את יודעת, מהרגע הראשון שנכנסתי לחלל תהיתי איך אוצרים כזו תערוכה?

״הרבה נשימות. דמיון מודרך״, היא צוחקת. ״if you can't beat them, join them – אני הצטרפתי לחגיגה הזו. יש תערוכות שבהן אתה מגיע עם האמן, תולה עבודות, מעלה קצת, מוריד קצת. פה זו הייתה חוויה הרבה יותר מורכבת. וככל שהתקרבתי לתמר הבנתי עד כמה היא מתמסרת ליצירה. לעצמה. לעולם שלה״.

לעשות מוניטור, כמו מיילדת

גם אני מתחקה אחר העולם שלה בחלל התערוכה, ומנסה לזהות את החפצים שזזו, שהתווספו, שנשארו במקום מהשבוע שעבר, ואני כבר מחכה לפגישה הבאה שלי עם הירשפלד שנקבעה מיד לאחר פתיחת התערוכה ב־11 בלילה. זו לא טעות: נראה לי שלא הייתה יכולה להיות תערוכה מתאימה יותר מ״ארץ חדשה״ כדי לחנוך את שעות הפעילות החדשות והמבטיחות של ביתן הלנה רובינשטיין: ימים שני-חמישי ושבת בשעות 16:00-24:00 (בשישי אין שינוי).

אני חוזר לדנון־סיון ושואל גם אותה על מה התערוכה. לרגע אני חושד בה שהיא התכוננה לשאלה הזו אחרי שקראה את הראיון שלי עם הירשפלד מהשבוע שעבר, כי היא עונה: ״קשה להגיד בשתי שורות במה התערוכה עוסקת״. האמת שהיא צודקת: גם אני לא בטוח שאני יכול לענות במשפט אחד על מה התערוכה, גם אחרי כמה ביקורים והיכרות עם העבודות של הירשפלד מהעשור האחרון.

גם לא בשני משפטים.

ובכל זאת, היא האוצרת. אם מישהי צריכה לדעת להגדיר, זאת היא: ״תמר נוגעת במורכבות של הקיום האנושי, בחיים עצמם, במציאות, באותה מידה שהיא עוסקת בחיים הפרטיים שלה״, עונה דנון סיון. ״היא לוקחת חלקים טרגיים, אלימים ואכזריים והופכת אותם ליפים, קומיים. היא כותבת טרגדיה במבנה של קומדיה, יוצרת עולם מקביל, מדברת על מציאות מדומה במובן הרחב של המילה (לא רק במובן הטכנולוגי).

״זה משאיר אותנו, הצופים, אמביוולנטיים. זה לא פתור. ככה נשמר מתח גדול ואולי גם תחושה של חוסר אונים. אנחנו צוחקים כך כל הרבה בתערוכה אבל בוכים בפנים: אנחנו רואים את החיים במערומם, את הדברים שאסור לנו לראות, את הגועל, ההפרשות, החיים, המוות, המין. הכל נמצא שם, הכל פתוח. זה היקום של תמר הירשפלד״.

אבל רוב המבקרים במוזיאון לא יודעים מי זו תמר הירשפלד, ולא בטוח שהספקטקל יגרום להם להתעניין.

״בזמן הקמת התערוכה הגיעו תיירים לביתן והרשינו להם בשקט בשקט להיכנס. הייתה לנו חוויה טובה של מפגש עם צופים שלא יודעים מי זו תמר ולמה הם נקלעו, ותוך עשר דקות הם הבינו ודיברו על זה שזה מצחיק ועצוב, שזו המציאות. אז אני חושבת שזה עובד, שהיא מצליחה לחדור ללב הקהל דרך היצירה שלה״.

מה מקור המשיכה שלך לתמר ולעבודות שלה?

״מעסיק אותי המקום שבו אמנות נמצאת בחיכוך מתמיד עם המציאות, איפה אנחנו מותחים את הגבול בין אמנות לחיים עצמם. מעניינים אותי אמנים שעוסקים בקו התפר הזה, שיש מרכיב נזיל ביצירה שלהם: איך אמן היום, בתחילת המאה ה־21, ממשיך לעסוק באמנות? מה מערכת היחסים שלו עם העולם: הוא בא להציל את העולם? לתקן אותו? לרפא את עצמו? את החברה? הפרקטיקה של שימוש בהומור חשובה גם למושגים של תיקון, של הכאה על חטא, של ריפוי. היא משאירה אותנו בחוסר ודאות, ואני אוהבת את אי הוודאות הזו״.

״כשיצאנו לדרך לפני ארבע שנים, היה רק את הסרטון עם שלדון (השלד), וחשבנו כבר אז להציג את עבודת הווידאו מפורקת בכמה חללים. היו במוזיאון מי שחשבו שאין בכך צורך ושמספיק אולי לעשות ג׳סטה פיסולית, במובן של ׳בואו נשים גבול לדבר הזה שהוא חסר גבולות׳. לשמחתי החלטנו בסוף שאם חוקי היצירה שלה הם עודפות, צריך ללכת איתם. הבנו שנחטא ליצירה אם נעדן אותה, שצריך לאפשר לה חופש. זה התבטא בכך שמבחינה אוצרותית איפשרתי לה לעבוד, התקרבתי והתרחקתי, היו ימים שממש הרגשתי שאני באה לעשות מוניטור, כמו מיילדת; שאני צריכה לתת לדבר הזה להיוולד ומדי פעם לבוא לבדוק דופק ולבדוק אם הכל בסדר״.

זו המילה שאני הכי אוהב במהות של אוצרות: לאפשר.

״יום אחד הגעתי לסטודיו שהיא עבדה בו וכבר לא היה בו מקום, אז היא עברה גם לקומת הקרקע. נכנסתי לחלל וכולו היה מכוסה בגרוטאות: צמיגים, סוודרים, אופניים, מראות, מחשבים, מאווררים, רדיאטורים, גדרות; כל מה שהיא פגשה ברחוב היא בלעה, עיכלה וכיסתה בגבס. הסתכלתי על מה שקורה שם ושאלתי איפה נכניס את כל הדבר הזה. צריך לעצור. זה פשוט היה אין־סופי. הרגשתי שאני רצה אחריה, ביקשתי להפסיק.

״אבל ברגע שהיא הפסיקה עם זה, היא מיד התחילה לעבוד על משהו חדש. היא פשוט משקפת כל הזמן את מה שקורה בחוץ: את המוזיאון, את עצמה, את העולם, והכל נחשף. יש תחושה שהיא באמת רואה הכל, וזה בדיוק המקום שהרגשתי אצלה את השוטה, את הליצן שמתבזה ולועג לעצמו, אבל אחרי שאתה יוצא מהמפגש איתו אתה מבין שיש לו מטרה נעלה יותר. זו נקודה שהייתי צריכה ללמוד להכיל, של אמן שנמצא ברגע מאוד דרמטי, וברגע שהבנתי את זה היה לי הרבה יותר קל: נתתי לכל הדברים לקרות בצורה הכי פראית, הכי טבעית, וזו הייתה חוויה אדירה״.

לקריאה נוספת

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden