כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

תמר הירשפלד, ארץ חדשה בביתן הלנה רובינשטיין. צילומים: מ״ל

ארץ חדשה // ״אם אתה רוצה להגיד משהו תגיד אותו בוואוו״

בזכות הגודש, בזכות הבלבול, ״פנטזיה אקסצנטרית של החיים עצמם ושל החיים שלי״. ״ארץ חדשה״, תערוכת היחיד של תמר הירשפלד, תיפתח בעוד שבועיים בביתן הלנה רובינשטיין. כתבה ראשונה בסדרה

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון תל אביב


שלושה שבועות לפני הפתיחה של ״ארץ חדשה״, תערוכת היחיד של תמר הירשפלד, וביתן הלנה רובינשטיין נמצא ברגע שאני אוהב במיוחד, שבו לא לגמרי ברור באיזה שלב נמצאת התערוכה: רגע אחרי הפירוק, יום לפני הפתיחה, או שעדיין מחכים להירשפלד חודשים של עבודה. החלל נראה כמו שילוב בין אתר בנייה, סופרמרקט הזוי, מתקן פסולת של עיריית תל אביב, אתר חפירות ארכיאולוגי, משתלה ולונה פארק קדמוני. הצוות עובד במקום ברוגע ובריכוז, ונדמה שבאותה מידה התערוכה הייתה יכולה להיפתח מחר, בעוד שלושה שבועות או בעוד חודשיים. כאילו רק הירשפלד יודעת אם הכל נמצא במקום ומה עוד צריך לעשות. 

״זה נכון״, היא אומרת. ״עכשיו, כשהדברים תופסים צורה באופן מובהק, האנשים בסטודיו שעובדים איתי על התערוכה, חלקם יותר מחצי שנה, אומרים ׳עוד מעט מסיימים׳, למרות שכולנו יודעים שיש עוד הרבה מה לעשות. והם גם יודעים, שגם אם התערוכה תיפתח בעוד חצי שנה עדיין יהיה מה לעשות. יש פה עומס מכוון, זה באמת less is never more״. 

זה משהו בחיים שאת מאמינה בו באופן כללי, גודש?

״אני אוהבת עודפות. אני אוהבת אקשן. דרמה. במובן הזה כל מה שקרה בתקופה האחרונה בזמן העבודה על התערוכה התאים: בום, בחירות; בום, מלחמה; בום, אירוויזיון; ליל הסדר. יש אקשן, ואז כל דבר כזה מכניס אנרגיה. אז כן, התערוכה סופר קשובה, אני סופר קשובה להלך הרוח. לצייטגייסט״.

תגידי, על מה בכלל התערוכה?

"וואוו. תלוי מי שואל: מישהו שאני רוצה לצאת איתו? מישהו מהמשפחה? מישהו שאני רוצה להרשים? סתם חברה?

תגידי את.

״תראה: לא במקרה קוראים לתערוכה ׳ארץ חדשה׳. היא אמורה להיות מיקרו־קוסמוס אוטופי שמבוסס על הארץ הישנה: העולם שבחוץ זולג פנימה והופך לפנטזיה אקסצנטרית של החיים עצמם ושל החיים שלי. זו תערוכה ביקורתית, פוליטית, יש בה קצת מהכל, וזה בכוונה. אתה נכנס לחלל ולא לגמרי יודע לשים את האצבע איזה סוג תערוכה אתה רואה, אפילו לא מבחינה מדיומלית. למרות שרשמית זה וידאו אינסטליישן אחד גדול״.

וואלה.

״כן. זו תערוכת וידאו, אני אמנית וידאו, ובמובן מסויים כל השאר הוא תפאורה״.

חתיכת תפאורה…

כן. מאז אוקטובר האחרון כל עבודות הווידאו פחות או יותר גמורות וממוקמות. כבר שנתיים אני יודעת איפה יוקרן כל וידאו, עשיתי מודל שאנחנו מציגים בתערוכה. אבל עכשיו אנחנו קצת מרמים עם כל מני אלמנטים שזזו, ואני מזיזה אותם במודל בהתאמה. אני כבר רואה איך מגיע אוצר, מסתכל על המודל וחושב לעצמו ׳איזה חזון…׳״, היא צוחקת. ״אבל המודל חשוב, המבקר יוכל לראות אותו ולהבין איפה הוא נמצא״.

מה מענין או מושך אותך בגודש, בהגזמה?

״אני אוהבת את החוויה העוטפת. כשאתה מוקף בבועה אתה שוכח את מה שבחוץ. עם כל הכבוד לעידון ולתרבות גבוהה ולקונספט, העולם גדוש. תסתכל מסביבך: אתה מותקף. זה מאוד רוח הזמן. בגלל זה יש לנו וידאו ורעש וסאונד ואור ׳קניון סטייל׳. וואוו. אם אתה רוצה להגיד משהו תגיד אותו בוואוו.

״אני אוהבת את העניין שאתה נכנס וזה נראה לך כמו לונה פארק, גן שעשועים או קניון שקצת יצא משליטה, ואז אתה מסתכל טוב יותר ומעמיק בפרטים ולא מבין למה אוזני המן ממולאות בחול חתולים שחור, ואז הרעל מחלחל, כמו בלאס וגאס״.

חול של חתולים?

״תתפלא״.

תגידי, היית בווגאס?

״כן. שנאתי. למרות שאני נמשכת להגזמה הזו כמו זבוב, כמו הילדה שגדלה בישראל בניינטיז. אני שונאת את הקפיטליזם אבל מתה עליו. אני שמחה שהייתי שם אבל זה כמו הצבא: למדתי הרבה אבל טוב, תודה, ביי״. 

זה השלב שבו אני שואל מה עשית בצבא.

״מורה חיילת לזהירות בדרכים באילת. עם שלושה גמלים וטנדר״.

לאהוב צרפתים בתוך מערה ורודה

במרכז התערוכה ״ארץ חדשה״ שתיפתח ביום רביעי 12.6 (אוצרת: ענת דנון סיון), שני מיצבי וידאו מהשנים האחרונות המוקרנים בתוך סביבות פיסוליות, שאפרופו גודש, להגיד עליהן עשירות זה יהיה אנדר־סטייטמנט. העבודה המוצגת בקומת הקרקע מתארת רומן פיקטיבי בין הירשפלד לבין שלד ש״גילתה״ בחפירות באזור ים המלח; סיפור אהבה אבסורדי הנרקם בין שני זרים על אדמת צרפת, שמוקרן בשלוש סביבות פיסוליות בדמות סופרמרקט ומערת נטיפים.

במפלס הכניסה מוצגת עבודת וידאו במשקפי מציאות מדומה, שמגולל את סיפורם של שלושה בדואים הנתקעים עם רכבם במדבר, ומעבירים את זמנם בסיפורי אלף לילה ולילה סביב המדורה עד שרכבם מתעורר לחיים באורח פלא. בסרט החותם את התערוכה מופיעה הירשפלד בסצנה קומית טרגית, תלויה על עץ תמר, בין ארץ לשמיים, מדגישה את אי שייכותה למציאות שאותה היא מייצגת, מציצנית נצחית. בקומת המרתף מוצגת עבודה מוקדמת של הירשפלד מתוך ״שוורצע״, שבה האמנית מחופשת לדמות שחורה ומשוחחת עם יובל נוח הררי על קיצור תולדות האנושות.

לא פלא שגם אחרי כמה ביקורים בהקמה אני עדיין מבולבל ושואל את הירשפלד שוב על מה התערוכה.

״עלי כמובן.

״סתם.

״על החוויות שחוויתי בשנים האחרונות, על מה שקרה לי בחיים כשעברתי לצרפת והתלהבתי מהגבינות בסופרמרקטים, ונשאתי על גבי את השלד שהבאתי מהארץ במזוודה. ועל הטרגדיה, שאני לא אוכל להיכנס לתוך הפנטזיה הזאת ולאהוב צרפתים בתוך מערה ורודה, ולהיות חלק מהעוברים והשבים בסופרמרקט. בגלל זה היא נגמרת בטרגדיה, כשאתה חוזר לקומת הכניסה ואתה לא יכול לעלות לקומה העליונה, זו דרך ללא מוצא״.

את לא חוששת שאפקט הוואוו יאפיל על מה שאת רוצה להגיד? שכל רגעי האינסטגרם הקטנים שרק מחכים פה למבקרים יעלימו את האמנות?

״אני כבר מתעצבנת על מבקרים שבאים ומתלהבים משטויות, שהופכים את הכל לעוד סטורי. עבדתי קשה על התערוכה הזו ובמובן מסוים, אם ללכת לכיוון הפסיכולוגיסטי – הספקטקל, החושניות והעושר מקלים עלי. אני לא בטוחה שאני רוצה להגיד משהו מובהק, ׳הנה הביקורת שיש לי על החברה הישראלית, על הפאשיזם, על צריכת הבשר, על תרבות השפע, על הכיבוש׳. אלה דברים שאמנם מעסיקים אותי אבל אני מרגישה שקטונתי עכשיו מלהחזיק את דגל המהפיכה, מה גם שאני אמנית, לא פוליטיקאית: כל מה שאני יכולה זה רק לדגדג לאנשים״.

אני לא בטוח שהבנתי איך הגודש משרת את העבודות.

״הוא ׳משרת׳ את הבלבול, של מה ראיתי פה עכשיו? למה יש פה גם בדואים וגם עצים וגם שלדים וגם דקלים וגם אזני המן שעשויים מחימר וחול של חתולים״.

בית הקברות וחדר הלידה של כל מה שאתה רואה בעיר

בחצי השנה האחרונה, הירשפלד מתארת את העבודה על התערוכה כ״חגיגה״. בזכות היותה ״עובדת עירייה, כי המוזיאון הוא עירוני״, היא יצרה קשרים עם מחלקות העירייה השונות שיעזרו לה בתערוכה, והיא מספרת איך כל עובדי העירייה כל כך נחמדים ומורעלים. לדקל שהגיע הבוקר לתערוכה משדרות רוטשילד היא חיכתה מספר שבועות. ״כבר שבועיים שאנחנו ישנים עם טלפון פתוח 24/7, מחכים לטלפון שיגידו לנו לבוא לקחת דקל עירוני שמסכן את הציבור כדי שנרכיב אותו מחדש בתערוכה״.

״והנה קיבלתי טלפון שאומר ׳בואי עכשיו לרוטשילד פינת הרצל, אם את לא מגיעה תוך עשר דקות אנחנו מפרקים אותו לא כמו שאת רוצה׳. ואז אני עוזבת הכל, פוגשת את הקבלן הנחמד שלא מבין את השטויות שלי, אבל אומר שאם זה מה שאני רוצה ככה הם יחתכו אותו״.

״וגם אגף שפ״ע, שסיפקו את כל הזבל שאתה רואה מסביב. רוב החומר הפיזי בתערוכה הגיע בשתי משאיות שהעמסנו ב׳בית הקברות׳ של אגף שפ״ע ברמת החייל. זה בית הקברות וחדר הלידה של כל מה שאתה רואה בעיר. הכל מגיע לשם וחוזר לשם בסוף: גדרות ברזל, שלטים, עמודי תאורה, מתקני הכושר בגנים הציבוריים שיצאו מכלל שימוש, משהו שנשבר ומסכן את הציבור, מגלשות, עציצי הגרנוליט שנראים כאילו יצאו הרגע מכיכר אתרים, שלטי הרחוב השבורים. ערימות על ערימות, זה מאוד נוגע ללב״.

מה מעניין אותך להשתמש בחומרים האלו?

״שלוש סיבות: אסתטית, אידיאולוגית ותקציבית. מבחינה אסתטית אני אוהבת דברים שאתה מזהה, וגם בלי לחטוא במטה־פיזיקה, משהו שהיה ברחוב ושימש הרבה אנשים יש לו קסם כחלק מהחיים עצמן. רוב הדברים בתערוכה הם דברים משומשים, זה חלק ממרקם החיים שנתלש ממנו וחוזר אליו בחזרה בפונקציה אחרת. זה מוסיף לתערוכה את האלמנט המורבידי והאפוקליפטי, של הריסות העיר אחרי רעידת האדמה. 

״מבחינה אידיאולוגית זה מאוד מוצא חן למרות שזה זניח, להשתמש בזבל ולא לחצוב חומר מהאדמה״.

ומבחינה תקציבית זה ברור.

״כן. אם רוצים תערוכה גדושה ועמוסה, ויש חלל למלא, אנחנו משיגים ככה הרבה דברים בחינם. זו אמנות הקומבינות, מזרח תיכון חדש: הם זורקים, אתה רץ, עושה טלפונים; זה מפר את השלווה״. 

בת כמה את בכלל?

״34״.

זה מתקשר לי לתחושה שאני נכנס לתערוכה שאני מרגיש שהיא ממש רוח הזמן, ואני תוהה אם זה טוב או לא.

״נכון. היה לי על זה דיון ארוך עם ענת, האוצרת. על מוצרים של סנו שעוד שנה לא יהיו במדפים כי המותג ישתנה, בעוד שאמנות – כל הפואנטה שלה היא שהיא נצחית ואוניברסלית ועל־זמנית. אני מסתכנת בלעשות תערוכה מאוד מקומית, נקודתית, שעוד 20 שנה תיראה כמו…״.

כמו?

״כמו נקודה בזמן, ולא משהו על־זמני. אבל אני שמחה לעשות משהו שמדבר לאנשים בשפה שהם מבינים, במובן שהם לא צריכים להתנתק לגמרי מכל מה שהם גללו לפני רגע באינטרנט ובפייסבוק, ואז לבוא לתערוכה ולראות משהו מנותק לגמרי. זה מוצא חן בעיניי שזה ככה, שיש בה מהמישמש, מהערבוב בין הדברים הסופר חולפים, נקודתיים בזמן, לבין הנושאים האוניברסליים, כי מי שמוביל את התערוכה הם שלד, מדבר, כסף, ודם.

״בשר ודם״.

x סגירה

הוסיפו תגובה

5 תגובות על הכתבה

  1. נצי

    אני עוד זוכרת אותה ממוזיאון פתח תקווה לאמנות, נראה לי שהיא הציגה שם. אמנית מוכשרת צעירה ובועטת, מחכה בקוצר רוח לפתיחת התערוכה שלה

  2. ניצה

    ובנוסף לכל הכישורים והיצירתיות הגועשת, גם מתבטאת נפלא.
    מחכה כבר לפתיחה.

  3. פ

    אני עוד זוכרת אותה מימי כאמנית וידאו בבצלאל, שרה בריטני ספירס עם מצלמה מחוברת למגב. מאוד מוכשרת!

  4. גיל חובב

    מדובר באלילה.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden