כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

עומר הופמן, הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר

עומר הופמן חושב שלילדים מגיע סיפור שלא נמדד באמות מידה הוריות

״אני לא חושב שספר צריך להיות חינוכי. צריכות להיות עוד אפשרויות, פרועות יותר, פחות מוסרניות״, אומר עומר הופמן על ספר הילדים הראשון שכתב ואייר, הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר

Yuval:

בוקר טוב עומר, מה קורה? מזל טוב על הספר החדש!

Omer:

תודה! בהחלט מרגש

Yuval:

וזה מזל טוב כפול, כי זה ספר ילדים ראשון שגם איירת וגם כתבת. איך זה קרה?

Omer:

נכון. יצא לי לאייר כבר ספרים בעבר, וזו חוויה אחרת: כמו להיות אמא ואבא בבת אחת. פנה אלי יותם שווימר, עורך בהוצאת טל מאי, ושאל אם אני מעוניין לכתוב סיפור שגם אאייר בעבור ההוצאה. חזרתי אליו עם כמה רעיונות. הוא מאוד אהב את הרעיון של ספר ילדים פרוע ונתן לי אור ירוק לרוץ הלאה. התחלתי לעבוד על הטקסט ואחרי כמה שנים גם על האיורים

Yuval:

אחרי כמה שנים???

Omer:

כן, קרו הרבה דברים. נולד לי עוד ילד, עברנו ערים ודירות. החיים עצמם. אבל אני חושב שגם הייתי צריך לשכוח שאני הסופר כדי להבין איפה אני יכול לפעול בתור מאייר. יש בזה אלמנטים סכיזופרנים, אבל אני חושב שזה עבד. באיורים אני נוטה לחתור תחת הטקסטים שמובאים לי ולחפש כיוונים שונים שהטקסט לאו דווקא נוגע בהם, או רק רומז להם. במקרה הזה פשוט הזדהיתי יותר מדי עם הסיפור, ולקח זמן עד שהתנתקתי ממנו. אז אני מריץ קדימה ארבע שנים – והספר יצא

Yuval:

כן, אני זוכר שבפעם האחרונה שצ׳וטטנו, סביב הקומיקס באורך שמונה מטרים שלך, אמרת ש״כסופר יש לי המון ביקורת על העבודה שלי כמאייר. זה מוזר ומפתיע״. איך זה בא לידי ביטוי בספר?

עומר הופמן

Omer:

הפריסה של הספר לקחה המווון זמן. אם אני לא טועה, יצרתי ארבע או חמש פריסות שונות במרוצת התהליך, וכל אחת מהן הייתה שונה במהות שלה. לדוגמה, הייתה גירסה שבה בני המשפחה היו מוצגים כדמויות עצומות־ממדים. זה יצר סיפור כיפי וגרוטסקי, אבל גם מאוד מפחיד. מספיק מפחיד כדי שנייצר עוד גירסה. 

לשמחתי בספר הזה הייתה לי פחות ביקורת על עצמי כמאייר. אני חייב את זה גם למיכל מגן שהייתה המעצבת של הספר: היא הייתה המבקרת הראשונה של האיורים ועזרה בגיבוש של השפה הוויזואלית שלו. אז את חלק מהביקורתיות פשוט העברתי לאחריות של מישהו אחר

Yuval:

בוא נלך אחורה ומהתחלה: מאיפה הגיע הרעיון לילד שזורק את המשפחה שלו מהבית?

Omer:

אני חושב שזו חוויה נפוצה של ילדים, לכל הפחות כזו שאני זוכר – יש עולם פנימי שאתה רוצה לחוות, אבל העולם החיצוני כל הזמן מתערב וקובע כללים נוקשים. זה נכון שצריך לקבוע גבולות, אבל לפעמים לאף אחד לא אכפת אם אתה באמצע ספר או לא. ככלל אני מאוד אוהב לכתוב סיפורי קומיקס אבסורדיים; לכן רציתי גם לספר סיפור ילדים אבסורדי, כזה שברור שהוא לא אמיתי אבל גם לא מנסה לנפץ את האשליה אלא זורם איתה עד הסוף

לקריאה נוספת

Yuval:

והעניין ״החינוכי״? איזה משקל היה לו, אם בכלל? היו דברים שרצית להכניס ולא הכנסת כי בכל זאת, ספר ילדים?

Omer:

אני לא חושב שספר צריך להיות חינוכי. יש ספרים חינוכיים וזה מצוין, אבל חייבים להיות עוד נרטיבים שונים לילדים. צריכות להיות עוד אפשרויות, פרועות יותר, פחות מוסרניות. אם כבר, היו דברים חינוכיים שלא נכנסו לספר (:

אני חושב שלילדים מגיע סיפור עם פנטסיה פרועה שלא נמדדת באמות מידה הוריות. הסיפור מסופר מנקודת מבט של ילד, כזה שבתא המשפחתי אין לו כוחות מול המבוגרים. הספר נותן לו את הפנטסיה, ואני לא חושב שיש מה לפחד ממנה. הילדה שלי לפני כמה שנים הכריזה, מתוך כעס עלי כמובן, שאני לא האבא האמיתי שלה. שאלתי מי האבא האמיתי, אז היא נתנה לי סיפור נפלא, שהאב הביולוגי בכלל מת במלחמה, כי הוא היה חייל גיבור, למרות שהוא היה גם חייל גרוע שלא ידע להילחם ולכן מת. 

זה היה סיפור נפלא, והיא לא סיפרה אותו מתוך כעס, אלא מתוך מחשבה והתעמקות. אני חושב שזה נהדר שיש לפנטסיה הזו מקום. אני מוכן להיות אבא לא אמיתי בשבילה כל פעם מחדש

Yuval:

אני איתך לגמרי, תמיד בעד שמצליחים לערער קצת את ההגמוניה. ומבחינת האיורים, מה אתה יכול לספר על הקו האיורי, הצבעוני, על התהליך? זה היה ליניארי? היה קודם סוג של סטוריבורד להכל? ומה השתנה תוך כדי?

Omer:

התהליך של האיור פחות או יותר עבד כמו באיור ספרים קודמים. אחרי שהייתה פריסה סופית של הספר, שזה סוג של סטוריבורד, המשכתי לעיצוב הדמויות ומשם לאיור את הכפולות. אני בדרך כלל לא מבצע איורים לפי הסדר, אלא מתחיל מאיור שאני מרגיש שיש לי חזון ויזואלי בעבורו והוא משמש לי תבנית לסגנון של שאר האיורים הספר. 

מה שהשתנה בספר תוך כדי עבודה היו סיפורי המשנה שנמצאים ברקע של הסיפור. כמו שציינתי, יש לי תמיד רצון לספר סיפור מקביל לטקסט, ולקח לי זמן איפה אני יכול לעשות את זה. אז יש את הדוור שמקבל את החבילות ודואג להם, אבל אז גיליתי תוך כדי עבודה (באמת, יש דברים שלא חושבים עליהם עד שהספר חצי מוכן), שליואב יש הרבה צעצועים. לכן החלטתי לתת להם להצטרף אליו ולהגיב יחד איתו לסיטואציות בספר. אפשר גם לקרוא את זה כאילו יואב עצמו מציב אותם, כהמשך של הרגשות והמחשבות שלו. עם זאת , יש רק מקום אחד שאחת הבובות ״קמה לתחייה״, אבל אני לא מגלה איפה

Yuval:

אני אוהב במיוחד גם את השבירה עם כפולות הטיפוגרפיה הידנית: ״זה שלי!״, ״אוכל״, ו״מה זה בלאגן הזה״. לגמרי החזרת אותי לגיל 5 או משהו כזה…

Omer:

זו הייתה לגמרי הכוונה. אני חושב שאצל ילדים, הצעקות האלה נתפסות כמשהו מוחשי הרבה יותר, קצת מטלטל

Yuval:

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדים? עשה לך חשק לעוד ספר?

Omer:

זו הייתה חוויה נהדרת אז כן, זה פתח את התיאבון. מקווה שיתנו לי להוציא עוד ספרים לא חינוכיים בעליל (:

Yuval:

לגמרי

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden