כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

בתיה שני. צילום: רן ארדה

החוט המקשר של בתיה שני

פורטפוליו Promotion: מכאובים, מחשבות ותקוות עולים מעבודות רקמה על בגדים ששומרים את שפת הגוף וזכרונו. בתיה שני חונכת סטודיו חדש בתערוכה ״ככל שיותיר לנו החוט״. שיח גלריה בתערוכה יתקיים ביום שישי, 21.6 בשעה 11:00

כמה שעות לפני טיסה, כשהיא שולחת מבט אחרון בתערוכה שתופסת את חלל הסטודיו החדש שלה בדרום תל אביב, בתיה שני כבר יודעת איזה חוטים יעלו איתה למטוס. בעיני רוחה היא מתכננת על מה היא הולכת לרקום בתחנה הבאה – שתהיה בקפריסין או בלונדון. בשנים האחרונות העלתה הילוך בנסיעות בעולם בעקבות עסקי המשפחה, וערכת החוטים והבד משמשת לה מעין סטודיו בדרכים, ״חפץ מעבר״ שנוסע איתה ממקום למקום.

יש אמנים שמציירים ויש שכל עולמם נמצא במחשב. אצל שני החוט המקשר בין כל פעילות וכל מקום הוא בפשטות – חוט. אני מדמיינת אותה מוציאה חולצה מהתיק, סתם בגד שתכננה ללבוש עוד, ומתחילה לרקום. וזה לא רחוק מהמציאות, לדבריה. ״האדם עוטה עליו בדים, יריעות שנארגו כתחליף לכסות העלה, אריגים אלה ספגו את שפת הגוף אל תוכם״.

התערוכה ״ככל שיותיר לנו החוט״ נפתחה בתחילת החודש, כחלק מאירועי הלוויין של צבע טרי והגלרי וויקאנד. שני, שבשנה שעברה הציגה תערוכת יחיד בחלל הפרויקטים של יריד צבע טרי באקספו תל אביב, החליטה הפעם לפתוח את החלל הפרטי של הסטודיו שלה למבקרים, ומיד אחר כך נסעה לדרכה. ביום שישי הקרוב, 21.6 בשעה 11:00 היא חוזרת לשיח גלריה בסטודיו (רחוב הפלך 6, תל אביב) יחד עם אוצרת התערוכה, תמר דרזדנר, שמלווה את עבודתה כבר שנים רבות.

מראה הצבה בסטודיו

היא נולדה בחיפה וגדלה במשפחה שבה תפירה הייתה מקצוע. סבה היה חייט ודודתה תפרה תלבושות לתיאטרון. אמה עבדה לפני מלמת העולם השנייה במפעל בגדים בבוקובינה, שם גזרו את השמלות על פי מידות גופה. בילדותה נהגה שני לשבת לרגלי דודותיה שתפרו את בגדיהן, ולשחק בשאריות הבד שנפלו לרצפה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא עוסקת במלאכות יד – גזירה והדבקה, תפירה, סריגה ורקמה, אבל רק בשלב מאוחר העזה להשתמש בכל אלה באמנותה.

ללימודי אמנות הגיעה אחרי קריירה ארוכה כעובדת סוציאלית שהתמחתה בטיפול ושיקום משפחות שכולות. עם השנים פיתחה את שפתה האמנותית והסירה עוד ועוד מגבלות מהנטייה הטבעית שלה לעסוק בחומר הטקסטילי הרך – בבגד כייצוג לגוף, ובטקסט הרקום כייצוג למחשבה. היא התמקצעה כבוגרת האקדמיה המלכותית לרקמה בלונדון. והתחברה למגמה עולמית שנותנת מקום מחודש בשדה האמנות למלאכות עמלניות שבעבר היו מזוהות כעבודת נשים נחותה.

•  מעוניינות לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>  

כמו רבים מהפרויקטים שלה בעבר, גם התערוכה החדשה מגיעה ממסורת ארוכה של נשים שרקמו ותפרו, במשפחתה ובהיסטוריה הנשית, והיא עוסקת בנשים ובנשיות דרך הקשר בין ״טקסט, טקסטורה וטקסטיל״, כדברי דרזדנר.

שני רוקמת על בגדים משומשים דימויים נשיים, טקסטים, שירה, מספרים וצורות אמורפיות, שיחד יוצרים דימויים שובי לב וטעונים בו־זמנית. היא לא רושמת סקיצות ולא מתכננת את שטח הפעולה. ברקמה המשכית ואינטואיטיבית היא מתאימה טקסט למצע, עוטפת בדוגמאות רפטטיביות, שבמבט עומק ניתן לזהות בהן פנים ויצורים מיניאטוריים; זרע וביצית; דם ודיו; אצבעות, עיניים ופרחים המופיעים כסימבולים.

צילום: רן ארדה

צילום: רן ארדה

הטקסטים שהיא בוחרת נעים בין מחשבות ורגעי התפרצות רגשית, המביעים אהבה, כאב או געגוע; שירי משוררים ואפילו ציטוטים מספר החוקים (רקמה על חולצת ילד מצטטת את הפסיקה בנושא טובת הילד וההורה המשמורן). חוטי הרקמה החודרניים מייצרים עולם פנימי וחיצוני משני צידי הבד, הצד האחורי, הפרוע והבלתי נשלט, לעומת הצד החיצוני, המסודר, שכביכול ניתן לקריאה ולפיענוח, אך גם הוא כאוטי ואניגמטי. שני רוקמת ברצף עמוס ודחוס שאינו מותיר אוויר לנשימה.

היא מתעקשת על השימוש בבגדים ישנים, שספגו את חום הגוף, והם ״אוצרים בתוכם את זיכרונו ומהדהדים את היעדרותו״. בין אם מדובר בחולצת שבת לבנה ובין אם בכותונת נשית עדינה, ג׳קט אופנתי של אחת מבנות המשפחה או מכנסי עבודה ישנים שלה – כל אחד מהפריטים מספר סיפור רב־שכבתי.

שני הציגה בשנים האחרונות מספר תערוכות בניו יורק ובאירופה. בתערוכה שהציגה ביריד האמנות פיאק בפריז התמקדה במדים וחלקי מדים, בהשראת מבצע צוק איתן. ״במדים שמגיעים לכביסה בבית אין הבדל בין מה שלבש בעלי למה שלבש הבן שלי. הכתמים, שנושאים איתם זכרון כאב, מאמץ פיזי וסכנה, משתלבים בשכבות הרקמה״, אמרה אז, וקשרה את העיסוק בנושא גם לעיסוקה הקודם, בשכול הישראלי.

צילום: רן ארדה

החיבור בין האמנות לתחומי התמחותה השונים בא לידי ביטוי גם בתערוכה המורכבת שהציגה בצבע טרי בשנה שעברה, ״בית כלא של סוד״. בשנתיים האחרונות, מאז תחילתו של קמפיין ME_TOO# העולמי, הכאב והמלחמה היום־יומית של נשים הלכו ותפסו את מרכז הבמה ואת תשומת ליבה של שני. לצד הבגדים הרקומים היא מציגה סדרת תמונות קולאז׳ רקומות, מיניאטוריות, ובכולן דמויות נשיות, הנראות מצד אחד כמחפשות את מקומן ומצד שני כמגדירות את החלל הסובב אותן ומולכות בו. כך שני מטעינה את החומר הרך באניגמטיות.

״הבדים, הבגדים מתפקדים כמילים עם אמירות הנחרטות ומשתלבות בין סיבי הטקסטיל, בינות לשתי וערב של האריג״, היא אומרת. ״מארג מושלם של שלושת ה־T – טקסט, טקסטיל וטקסטורה – לא במקרה המילים קשורות זו לזו בצליל ובשורש. הן מתקשרות למנהגים, למורשת, לקודים חברתיים, לטקסיות. השילוש הזה סופח אל תוכו משמעויות, זכרונות, ערגה, פחדים, תפילות, התנסויות, התמודדויות, קשיים ותקוות״.

4 תגובות על הכתבה

  1. א

    חדש ! מרהיב ומרגש!
    בתיה היא אומנית מוכשרת וחדשנית שמאתגרת כל אדם שעומד ומתמודד ביצירות אומנות שלה👆

  2. אידר

    מדהים מרענן ויצירתי! בתיה תמיד מחדשת ומאתגרת את המתבונן

  3. ענת סלע

    פשוט מרומם את הנפש

  4. ענת סלע

    מאד התחברתי והתרגשתי מהכתבה והעומק שבה
    תודה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden