Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
גבר סורג, איש רוקם, אני חושבת שכבר ממש יצאנו מהקטגוריזציה הזו
רקמהרקמהרקמהרקמהרקמה, שם התערוכה של בתיה שני – שנפתחה בחודש שעבר ברוטשילד 69 בתל אביב – נהגה כמחווה ל־workworkworkworkwork, תערוכתו של האמן צ׳ארלס לדרי, שהוצגה במוזיאון וויטני בניו יורק וכללה בין השאר גם עבודות של בגדי גברים מיניאטוריים. השם מציג חזרה אובססיבית של המילה רקמה, היוצרת רצף משובש שמכיל בתוכו את המילים רקמה, רק, מה, קמה, מהר. הוא גם מכיל שלוש אותיות משמה של ריקה, אם האמנית, שמאז מותה, שאריות משמלותיה משמשות כחומר גלם בעבודות הרקמה של שני.
מחר, יום שישי ה־9.5 (וגם בשבוע הבא בשישי ה־16.5), יתקיים שיח גלריה עם שני ועם אוצרת התערוכה, תמר דרזדנר. לקראת המפגש ביקשתי משני שתספר על מקורות ההשראה שלה, על השאלה האם אפשר (או צריך) להתחמק מקלישאת הסנטימנטליות, וגם – איך מציירים געגוע:
כל הצילומים: רן ארדה
Yuval:
הי בתיה
Batia:
שלום
Yuval:
מה שלומך?
Batia:
טוב. עדיין נפעמת מעניין התערוכה והתגובות הנילוות
Yuval:
איזה כיף. אבל שניה לפני התערוכה והתערוכות, תגידי על עצמך כמה מילים לטובת מי שלא מכיר
Batia:
ילידת חיפה, 1954, נשואה לחבר שלי מכתה י׳, ככה זה החיפאים…סבתא לחמישה. בוגרת בית הספר לעבודה סוציאלית ושנים של עבודה כעובדת שיקום משפחות שכולות, ועובדת שיקום בלוינשטיין – טיפול נמרץ… מתגוררת ועובדת בכפר שמריהו ובניו יורק
Yuval:
ואיך מגיעים מזה ללעשות אמנות? וגם מתי זה קרה?
Batia:
מאז שאני זוכרת את עצמי אני עם עבודת יד, מלאכה, שלימים הפכה מקראפט לאמנות יפה, לאמנות. בסוף שנות ה־80 עם מעבר המשפחה לאנגליה, במקום להמשיך ללימודים בעבודה סוציאלית עשיתי תפנית לכיוון אמנות, הפכתי הובי למקצוע ולמדתי בביה”ס המלכותי לרקמה בלונדון.
Yuval:
בית הספר המלכותי לרקמה! אני כבר סקרן לשמוע מה בדיוק קורה שם.
Batia:
בית הספר נקרא Royal School Of Needlework והקימה אותו המלכה ויקטוריה. כשאני למדתי במחזור האחרון במתכונת המקיפה, בית הספר היה בן 200 שנה. לימים הועברה האחריות עליו לפרגי, שלימים תתגרש מאחיו של צ׳רלס וממש לא היה ב… שלה תחום הרקמה. גם הניהול הגיע מדחי אל דחי, הגיעו סטודנטים מכל העולם והייתי הישראלית היחידה. כשסיימתי בית הספר שהיה בקובנט גרדן עבר לניו בונד סטריט כחלק מביה״ס לעיצוב וטקסטיל. שנה אחר כך, ב־1990, נותרה רק המחלקה בריצ׳מונד, לשחזור עבודות רקמה, טפסטרי וכו׳. זו היתה חוויה מאוד מיוחדת, עד היום אני בקשר עם חברה ללימודים מיפן, שהפכה לימים לרוקמת חשובה.
Yuval:
וואלה. נחמד… ומאז את משלבת רקמה ועבודה סוציאלית?
Batia:
מאז ההסבה אני לא עובדת באופן פורמלי… אבל אומרים שהמקצוע הזה הוא חלק מהאישיות שלך, כך שאני מוצאת את עצמי עוסקת בו, באופן לא פורמלי… ברובד ההתנדבותי
Yuval:
את רואה, אגב, קשר בין השניים – רקמה ועבודה סוציאלית?
Batia:
לאורך הדרך פגשתי הרבה אמנים, שעוסקים גם בתחום הטיפולי… במקרה שלי, אני בהחלט רואה בעיסוק ברקמה, בציור ובכלל באמנות, הענקה עצמית. Self Treatment.
Yuval:
בואי תגידי באמת כמה מלים על רקמהרקמהרקמה
Batia:
התערוכה עוסקת בעבודות שנעשו בעקבות מות אמי, הורי, ואני בהחלט רואה בהן תהליך של עיבוד אבדן והתעסקות בכאב, בגעגוע, בזכרון… התברכתי ביכולת לנתב ולעשות סובלימציה ביכולות האמנותיות שהוענקו לי. מבחינה זו עבודת הרקמה משלבת הרבה יותר קוים אינטימיים של העוסק בה; שנים רבות של עיסוק בתחום שיש בו הרבה אסתטיקה ויכולת ביטוי קסומה.
התערוכה, שהיא חמש פעמים המילה רקמה, מייצרת רצף שמהווה סוג של שבוש ואותיות המרכיבות מלים שונות, ביניהן שם אמי ז״ל ריקה… הרעיון נלקח מתערוכה של אמן אמריקאי בשם צ׳רלס לדריי שתופר בגדי גברים מיניאטוריים, וקרא לתערוכתו שהוצגה בוויטני חמש פעמים WORK.
אחד המרכיבים של העבודות הן שמלותיה של אמי ז״ל, שהפכו לחומר גלם: השתמשתי בטלאיים מהן (הורי ניצולי שואה = טלאי) ושזרתי סביבם רקמה, שמדמה כתב, שפה. ככלל מוטיב השמלה מלווה אותי מאז מות אמי. נושא השמלה=אשה התפתח בכיוון של עבודת נשים, רקמה, המזוהה עם אמנות פמיניסטית.
בתערוכה יש גם מיצב שמדמה כלוב ברזל ובתוכו מתנוססות שמלות מיניאטוריות, המשמשות ביטוי לנוכח-נעדר. שמלות שעשויות מכמה חמרים…סוג של מחווה ללואיז בורז׳ואה – מהאמניות החשובות בעיני. עם חלונות דו צדדיים שמאפשרים לראות את שני צידי העבודה. הוצפת?!
Yuval:
זה בסדר! ואני רוצה לשאול: איך מתחמקים – האם אפשר, האם צריך – מהקלישאה של עבודות רקמה וזכרונות של הורים, מהמקום הרק סנטימנטלי, כי בכל זאת אני מניח שרצית להגיד משהו מעבר לזה
Batia:
שאלה קשה. בסופו של דבר הסיפורים מאחורי העבודות לא היו נוכחים בשעת העשייה. העבודות נעשו מתוך הרצון הכמיהה ליצור. לעסוק באמנות. רק אחר כך היתה ההתוודאות למקור, להשראה, להשפעות, ומאין האינטרפטנציה. אני רואה שהעבודות נוגעות בצופים, גם ללא ידיעה מה הרקע שלי. זה נוגע מהמקום של יופי ואסתטיקה, ומחבר את הצופה להתנסות ולתהליך הסוציאליזציה האישי שלו.
יש כאן מופע חזותי. זה עשוי אולי מחמרים ונקודות שמהוות לעתים תורפה, אבל המיפגש הראשוני, עוד לפני קריאת הטקסט, הוא עם פיסות בד שנושאות עימן עניין, ומופע – מסע של חוט ומחט מרתק וסובר את העין. טקסט-טקסטורה-טקסטיל
Yuval:
אני יכול להבין. אמנם עוד לא ביקרתי בתערוכה אבל אפילו מהעבודה שראיתי ״איך מציירים געגוע״, אני מבין למה זה מדבר לאנשים
Batia:
התערוכה יוחדה לזכרו של ראובן פדהצור ז״ל, בעלה של האוצרת שלי, תמר דרזדנר. איך מציירים געגוע היא עבודה שנרקמה לפני 10 שנים אחרי מות אמי ונתלתה מעל תמונתו של ראובן. זה נראה כל כך שייך ועכשוי לאסון שפקד את תמר, אותנו, רק לפני פחות משלושה שבועות. מצמרר כמה הטקסט שנכתב, פתאום, כל כך רלוונטי באופן הכי אישי…
Yuval:
והנשים הערומות? זה קצת שונה משאר העבודות, לא?
Batia:
אין לי הסבר חד וחלק למופע הנשים הערומות, לכן תפרתי כנראה את השמלות. אני מניחה שהתחלתי ״לעסוק״ בהן כי אני רואה בנשיות, בגוף האשה, במקומו בעולם האמנות – ראוי ואסתטי. ובמשוואה אשה=שמלה, זה מתחבר לי
Yuval:
משהו אינטואיטיבי? עניין של אינטואיציה, תחושת בטן?
Batia:
הבטן משחקת תפקיד חשוב בעשייה שלי. אני מדברת הרבה על כך, שהקוגניטיביות אינה מהווה תפקיד משמעותי בהחלטות. בבחירות, במה ובאיך לעשות.
Yuval:
אני רוצה לשאול עוד משהו – את מדברת הרבה על נשיות ונשים ורקמה ואני תוהה האם זו אמנות נשית? של נשים? שמיועדת לקהל נשי? גם פה – עד כמה הסטריאוטיפ הזה משפיע על קהל המבקרים?
Batia:
עולם האמנות זכה וזוכה להרבה גברים רוקמים ועוסקים בעבודת סיבים, כך שההגמוניה אינה רק של הנשים.
Yuval:
ועדין…
Batia:
זו בהחלט עשייה שנוגעת גם לקהל הגברי, שלוקח את הנושאים הללו, האמנות המסוימת הזו למחוזותיו הוא… והתגובות מדהימות
Yuval:
מה למשל?
Batia:
גבר סורג, איש רוקם, אני חושבת שכבר ממש יצאנו מהקטגוריזציה הזו, אם לכך כיוונת?
Yuval:
אני לא מכוון, אני שואל…
Batia:
נעזוב עכשו את הזכרון של הילד שבו, שמחזיר אותו לבית סבתא ולאמא; מזה בדיוק רצינו לקחת מרחק. העונג, הרכות, היופי שבפיסת בד מעובדת בתכי מחט מרגשים בלי קשר, ודאי למי שאסטתיקה ועבודה סיזיפית מרגשת אותו. זו עבודת יד אינטואיטיבית, יצירתית, חופשית, סוג של מחול במחט, והתוצאה כובשת… אבל די, אני כבר גולשת להגזמות
Yuval:
תגידי, אני כל הזמן מנסה לחשוב מה – או אם יש – משותף בין העבודות שאת מציגה בתערוכה לבין העבודה הנפלאה שהצגת במוזיאון חיפה בתערוכת הרדי מייד. את רואה קשר?
Batia:
תודה. גם אני עדיין בקטע של לנסות לאתר איזה גשר. יש כאן מיצב של מעטפות רקומות, שעוסקות בפחדים, בחששות. אשאיר אותך סקרן… במעטפות במוזיאון מוטיב השמלות הוגש בהרבה אופנים, שם ה”נגיעה” באנשים היתה באופן אחר, אך גם שם ״מבלי שהתכוון המשורר״ לקט המעטפות, עם כל מה שנשאו עימן הפך להיות חוויה מרגשת, גם שם עלה באופן ניכר נושא הזכרון… וכתובת בית ילדותי / הורי כיכב.
Yuval:
מה הלאה? מה הדבר הבא?
Batia:
אני מקיימת קשר עם שתי אמניות אירופאיות שגם משלבות רקמה בעבודתן האמנותית, לפרוייקט בינלאומי שמשלב נשים, אמנות ושימוש ברקמה… Wish Me Luck. וממשיכה לשגר מכתבים מכל העולם וחזרה, ולצייר, לצייר וליצור
