כל מה שחשוב ויפה
קאפטן קצר מבד משי מודפס בעיצוב אילנה אפרתי. צילום: רן גולני

צווארון כחול־לבן // אילנה אפרתי

אילנה אפרתי לא כל כך מבינה את המונח אופנה, חושבת שמה שקורה לכדור הארץ הוא באשמת הדור שלה, ומספרת מה גרם לה להרגיש אאוטסיידרית לאורך כל הקריירה, שהחלה בגיל 22

אילנה אפרתי, הקימה את המותג הנושא את שמה ב־1987. כותבת בבלוג מסעות בגארדרובה יחד עם ביתה אור רוזנבוים. מוכרת במתכונת פגישה אישית בחנות הסטודיו ברח׳ דיזנגוף 266, תל אביב.

מעיל ״מחיקון״ דו־צדדי

המעיל הוא חיבור בין שני הקווים שלי, א״א ואילנה אפרתי. ב־א״א יצאתי מתוך בגדי ההגנה של אבא שלי, מהאנשים שהקימו את המדינה, וניסיתי להפוך את המדים לאופנה. בחיבור בין הקווים שלי באותה חנות חיברתי גם בין האופנה הסלונית ללבוש החלוצי, שלא התחברו בתקופתם. 

אילנה אפרתי. צילום: רוני כנעני

מעיל ״מחיקון״. צילומים: רן גולני

מצדו האחד המעיל מבוטן משי בדוגמת טקסטיל ״איקט״ מסמרקנד שציירתי בעצמי, ומצדו השני החאקי, המדים הישראלים שמחקו תרבויות וזהויות אתניות של מי שעלה ארצה. כך חיברתי בין שני העולמות: המסורתי והאלגנטי עם הצנוע והפרקטי. כמעצבת ישראלית אני מחפשת לתת תשובות עכשוויות שמבטאות משהו לגבי האופנה המקומית. לא מעניין אותי לקבל השראה מארץ רחוקה.

להרגיש בבית

במותג ״אילנה אפרתי״ התמקדתי בבגדים מחויטים מותאמים לארץ, כי בזמנו לא מצאתי בגדים כאלה. לקחתי את סגנון הלבוש האירופאי של העולים ארצה ונתתי לו טוויסט ים־תיכוני: חיוט רך, ללא בטנה, בחומרי גלם טבעיים וקלים.

התהליך העיצובי שלי מתחיל במחשבה על חומר הגלם, הוא זה שמוביל את המוצר. המוטו שלי הוא שבגד הוא הבית הראשון שלנו, ולכן חשוב להרגיש בו הכי בנוח. את תחושת ה״להרגיש בבית״ אני מחפשת גם בהנדסת הבגד על הגוף, שם מתחילה הנוחות, ואחר כך חושבת על אופן התפירה. מתוך התהליך הזה נגזרת תפיסת העולם העיצובית כולה, כי כשאני בוחרת להשקיע בבגד כל כך הרבה זה נעשה בציפייה שהוא ישרת את הלובשת בטווח הארוך, ולא יזרק כעבור עונה. 

ציור יד על בד משי באמצעות פגמנטים טבעיים כחולים. צילום: אילנה אפרתי

״אופנה״

למרות היותי אדם שרואה עולם ומכיר את הטרנדים, אני לא כל כך מבינה את המונח אופנה: זה מושג מאוד מעורפל שהפך למילה נטו ואני לא חושבת שזה בהכרח מה שמופיע היום על המסלולים. לפעמים אני בשלי וה״אופנה״ נושקת אליי, ולפעמים אנחנו במקומות אחרים וזה בסדר גמור. במובן הזה אני משדרת ללקוחה שלי שלווה ובטחון, ולא פחד, כי האופנה מניעה פחד: מה אם אני לא בעניינים? הבגד הזה עדיין טרנדי? שאלות ששאלנו בשנות ה־80 ונשאלות עד היום: זה מראה שמשהו כאן לא תקין. אופנה מכילה יותר, משקפת חברה פלורליסטית ופחות חרדתית, ולצערי אנחנו לא שם.

מחיר האותנטיות

מה שקורה לכדור הארץ זה באשמת הדור שלי שאמר ״נעשה״ ולא חשב על ההשלכות. ועכשיו, כעבור 30 שנה, הילדים והנכדים שלנו מגלים אותן. הסירוב שלי להשתמש בחומרי גלם סינתטיים או לייצר בעולם שלישי גרם לי להרגיש אאוטסיידרית לאורך כל הקריירה. זה סירוב אידאולוגי ויש לו מחיר מסחרי, אבל אני חושבת שכמעצבת יש לי אחריות ללקוחות שלי ומול מעצבים אחרים. התעשייה הזו מלאה באגו ובעיניי חשוב להבין שיש לנו אחריות לתת דוגמה דרך המוצר שאנחנו מייצרים.

יוקרה

שמתי לב שקהל הלקוחות שלי לא בנוי ממי שיש לה או אין לה כסף, אלא מי שיש לה או אין לה ערכים. הלקוחה שלי בוחרת להשתמש בכסף שברשותה כדי להביע עמדה. קניית הבגדים הפכה לסתמית – עברתי ברחוב וראיתי שיש הנחה, חברה קנתה אז גם אני קניתי; אין קשר לרציונל בתהליך הקניה. 

יוקרה אמיתית היא לעבוד יחד עם הלקוחה כדי להתאים לה מלתחה שתהיה בנויה מפריטים שהותאמו אישית בעבורה, בסגנון, בגזרה ובהתאם לצורך, ואת זה אפשר לעשות רק כשמחזירים את ההגיון לתהליך הקניה. יוקרה זה לא לקנות מותגי על, אלא להקשיב לעצמי ולצרכים שלי, לתת לי תשובות ענייניות ובגדים שעומדים במבחן הזמן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כשעברתי לגור בחו״ל ב־2005 הפכתי את החנות למבוססת פגישה. לא כי אני סנובית אלא כי אני איננה, אני בחו״ל. יצרתי קושי לקנות, וזה הופך את הקניה למכוונת ומודעת יותר. אני לא מוכרת באינטרנט, זה לא מציאותי ולא אנושי. אנחנו קונים תמונה ומאבדים לגמרי את חוש המישוש בגלל הקניות באינטרנט והמגע במסכים. בנוסף, אני לא מנסה להציע קולקציה רחבה, כי בסוף זה משאיר הרבה בגדים מיותרים על הקולבים. כשלקוחה נכנסת לחנות שלי אני ממקדת אותה, לא מבלבלת אותה. המטרה שלי היא להחזיר את השליטה לתהליך הזה. 

המאהב האיטלקי

כשהקמתי את העסק בגיל 22 החלום היה לטוס לחו״ל ולייבא בדים, למכור לחנויות, אבל כשצלחתי את האתגרים האלו, האתגרים הבאים כבר לא עניינו אותי. לא רציתי לעשות קופה או לפתוח רשת חנויות; רציתי לומר משהו אותנטי דרך הבגדים, להלביש אנשים בבגדים אמנותיים ולעזור להם להיות ערכיים יותר. החלטתי לצמצם את העסק ולחלק את חיי בין העיר לטבע גם מתוך המשמעות האקולוגית וגם מחוסר הלימה בין עולם הערכים שלי לסגנון החיים הזה.

צילום: אילנה אפרתי

הבדים שאפרתי מכינה עם צמחים מהיער סביבה. צילום: אילנה אפרתי

צילום: אילנה אפרתי

את חומרי הגלם שלי אני מייבאת מאיטליה, וכך החל הרומן שלי איתה. שם אני מקיימת חווה חקלאית קטנה ומגדלת פירות וצמחים. פתאום השינויים העונתיים והאקלימיים נמצאים לך מול העיניים. לקיים את חיי העיר והכפר ביחד זה משהו שמשפיע על שני העולמות. בכל עונה מחדש אני הולכת ליער ומוצאת את אותם צמחים – לא גידלתי אותם, אף אחד לא השקה אותם, אבל הם צומחים. בעבורי המפגש עם הטבע באופן הזה מעורר אושר גדול, וגם מחשבות על הרצון שלנו לשלוט בטבע, הצורך לעשות ולשתול ולא להסתפק במה שהוא נותן לנו. אותן שאלות צריכות להתעורר גם בהקשר של צרכנות: האם אני באמת צריכה את הבגד הזה שמשתתף עכשיו במבצע סוף עונה?

ORTO

בחרנו לקרוא לספר ORTO, גן ירק באיטלקית, אך המילה עצמה מקורה מ־ORTUS בלטינית, שמתייחסת לגדילה, לצמיחה ולזריחה. בכל עמוד בספר ניסינו לתת ביטוי להוליסטיות הזו באמצעות צבע ואור, ובליווי מתכונים שכתבה ביתי אור רוזנבוים, שנותנים נקודת מבט נוספת על מה שקורה בכל זמן בשנה. השאיפה היתה שהוא ידבר בשפה אוניברסלית, השפה של הטבע: הזריחה, השקיעה, האור והצמחים. אני מצלמת באופן יום־יומי וכל התמונות בספר צולמו באייפד שלי, אין לי טלפון. זה חלק מניסוי החיים הזה שאני עושה על עצמי. 

השער של חודש אוקטובר. צילום: אילנה אפרתי

השער של חודש אוקטובר בספר, שנראה כמו ציור פלמי, הוא קומפוסט. זה הרגע שהוא מתחיל להירקב. כל פרט בספר קשור לעולם הערכים שלי ולמה שאני רוצה להגיד, במקרה הזה המחשבה על מה אנחנו זורקים. ברגע אחד אנחנו מסתכלים על משהו כאוכל או כבגד, וברגע אחר זבל שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתו יותר. באמצעות התיעוד הזה אני מציעה להתבונן על המחזור השלם של מה שאנחנו צורכים, ולחשוב מה קורה איתו לאחר שסיימנו את השימוש. זה ספר אינטימי שאפשר לקחת איתך, ולהתרגש מחדש בכל פעם שפותחים אותו, כמו תרופה. הוא נמכר באתר שלי ושל בתי, ״מסעות בגרדרובה״, ובסטודיו בתל אביב.

לוח השראה

הבית באיטליה הפך למקור השראה מחשבתי ורעיוני. השאלה מה עשו האנשים שגרו פה בשנה 1300 הובילה אותי למחקר תיעודי של דרך החיים הזו, כשהטבע הוא ספריית החומרים שלי. בשנים האחרונות אני מתעדת את הנוף של היער שסביבי דרך צמחים ובדים. אני ״מציירת״ עם הצמחים העונתיים שנמצאים במרחק 40 מטר מהבית, בונה קומפוזיציה על גבי הבד ואז מתרחש תהליך הצביעה וחוסר השליטה, והבדים הללו הופכים לזכרונות של ימים בטבע. הבדים שעליהם אני עובדת כעת ישמשו אותי ליצירת הבגדים בעונת 2020 הקרובה.

אילנה אפרתי בגן הירק

הצלחות בפעולה. צילום: אילנה אפרתי

כריכת הספר היא פרט מתוך צלחת קרמיקה שהכנתי. זה סוג נוסף של תיעוד שאני עושה: סרוויסים בהטבעת צמחים שאני מוצאת באיטליה או בתל אביב. נוצרת סדרה של ״מאובנים״ שאפשר לחוש עליהם את הטקסטורה של הצמח, ואף צלחת אינה זהה לקודמתה, כמו בטבע. בצלחות יש חור שאפשר להשחיל דרכו פתק ולכתוב משהו, בין אם איחול חג שמח או שם של מי שמיועד לשבת ליד הצלחת, כפי שנהוג בסעודות באירופה. לחילופין אפשר לחבר את המפית או להשתמש בלולאה לתלייה וליצירת קיר צלחות שמייצר תמונת נוף.

עתידות

אני רוצה לבטא את הדברים שאני עושה בדרכים נוספות, כרגע הכיוון הוא יותר אמנותי. בשנה שעברה, כחלק מפרויקט קבוצתי בבית בנימיני, הנחתי בדי פשתן על קומפוסט ועצרתי את התהליך בכמה נקודות. יש כאלה שהתפוררו לגמרי ויש כאלה שיחסית נראו שלמים, עם כתמי עובש. זה יצר אסתטיקה שונה ממה שאנחנו רגילים לראות – כזו של חוסר שלמות, של עובש – וזה קשור לאחד מהסימפטומים של צרכנות היתר: אנשים לא חושבים כמה זמן לוקח לבגד שלהם לחזור לאדמה.


לקריאת כל המדורים של צווארון כחול לבן לחצו כאן >>

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. דנה יובל

    איזו כתבה עם נשמה ! המילים מתחברו, לטכסט נפלא ..לבדים .. לאוכל .. לצלחות. והכל לתפיסת עולם אמנותית אישית מעוררת השראה .

  2. לוסי

    מקסים…לא הכרתי אותה. החיבור לאדמה ולטבע, והכל נהדר

  3. לוסי

    נהדר, לא הכרתי אותה. האדמה, הטבע והרישום הנותר

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden