כל מה שחשוב ויפה
ליסה ריהאנה על רקע עבודתה במוזיאון ישראל. צילום: לורה לכמן

ליסה ריהאנה: העולם זקוק לאמפתיה

מביתן ניו זילנד בביאנלה בוונציה למוזיאון ישראל בירושלים - האמנית ליסה ריהאנה חושפת בראיון לפורטפוליו שורשים יהודיים, ומציגה את הנזק הממאיר של הקולוניאליזם במעטה של אידיליה, בהקרנת וידאו על פני 17 מטרים

את עבודת הווידאו ארט המונומנטלית של ליסה ריהאנה ״המרדף אחרי ונוס [נגועים]״ ראיתי לפחות 12 פעמים, כשהוצגה בביתן ניו זילנד בביאנלה בוונציה ב־2017. המבקרים היללו אותה, הצופים התרגשו ולא רצו לעזוב, והיא נחשבת לאחת העבודות הבולטות שיצאו מהביאנלה והמשיכו להכות גלים בעולם. יצירת מופת או ״מיסטרספיס״, כמו שריהאנה מדגישה בלשון נקבה. כשנודע לי שהיא מגיעה למוזיאון ישראל בירושלים נמשכתי אליה בחבלי געגועים, וחיוך גדול עלה על פניי ברגע המפגש. היא רזתה קצת (המסך כאן באורך 17 מטרים במקום 21, כפי שהוקרנה בוונציה), אבל לא איבדה מאומה מכוחה. 

העבודה היא סרט אנימציה שאורכו כשעה, וליתר דיוק פעמיים 32 דקות, בשינוי דק ומשמעותי בין שני החצאים. היא מבוססת על ציור טפט צרפתי רומנטי מתחילת המאה ה־19, ששמו ״הפראים מהאוקיינוס השקט״. הטפט המקורי תיאר את יופיים של איי האוקיינוס השקט ותושביהם, על מנהגיהם הזרים והמוזרים. בגירסה של ריהאנה הופך הטפט רקע להצגת סצנות ממסעותיו של מגלה הארצות קפטן קוק, והערה עכשווית על תוצאותיהם הרות הגורל.

דמותה של ריהאנה עצמה, שהגיעה לארץ לפתיחת התערוכה, דווקא הפתיעה אותי. למרות שראיתי את תמונותיה, ככל הנראה טיפחתי בסתר ציפייה ללוחמת פראית, דמות שכאילו יצאה מהמסך והיא זועמת את זעם הילידים ומצויידת ביכולות כישוף. במקום זאת, פגשתי אישה נעימת סבר, שמשדרת יותר מכל תחושת נינוחות וסקרנות כלפי סביבתה – אותה סקרנות שהיא מצפה למצוא אצל צופי העבודה. זו הפעם הראשונה שלה בישראל, ואנחנו נפגשות כשהיא כבר כמעט בדרך לשדה התעופה.

ליסה ריהאנה, מתוך עבודת הווידאו המרדף אחר ונוס [נגועים]

״תוכנית הנסיעות שלה בשנתיים האחרונות, מאז נחשפה העבודה בביאנלה בוונציה, מזכירה את מפת הגילויים של קפטן קוק״, אומרת אוצרת התערוכה, דורית שפיר, וריהאנה צוחקת ומאשרת ״צברנו כמות מבהילה של מיילים״.

מגלה הארצות ג׳יימס קוק נשלח ע״י המלך ג׳ורג׳ במחצית השנייה של המאה ה־18 לגלות נתיבי מסע ומסחר באוקיאניה ולאתר את היבשת הדרומית ביותר, ״טרה אוסטראליה״ שאיש לא ידע בדיוק היכן היא. שלושת מסעותיו של קוק לחצי הדרומי של כדור הארץ שינו את פני העולם ובישרו את ראשיתה של תקופת קולוניאליזם חדשה ומרחיקת לכת, שיש הרואים בעידן הגלובליזציה של ימינו את נכדתה הרחוקה.

״המפגש של קוק עם הילידים ותרבותם באיי פולינזיה, ניו זילנד ואוסטרליה, היה גם מהלך של כיבוש (בדרכי נועם) עבור האימפריה הבריטית ובהמשך של שכנותיה האירופאיות״, אומרת ריהאנה, שהחלה לחקור את הנושא בעקבות מפגש בלתי צפוי משלה עם הטפט האידילי, שנתקלה בו בשנת 2005 במוזיאון בקנברה, בירת אוסטרליה.

היא נולדה בניו זילנד בשנות ה־60 והיא בת למשפחה מעורבת – מוצאה בריטי מצד אמה ולאביה שורשים מאוריים ילידיים, ויש לה גם שורשים יהודיים מצד אחת מסבותיה, שברחה מאירופה לניו זילנד במלחמת העולם השנייה –  היא מגלה בראיון לפורטפוליו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הטפט המקורי מראשית המאה ה־19 היה עשוי מ־20 לוחות צבעוניים בגובה שני מטרים, שהורכבו מכאלף הדפסי עץ. התמונות המתוארות בטפט מושפעות מדיווחיו הכתובים ומיומנו המאוייר של קפטן קוק ומרישומים שעשו אמנים שהתלוו אליו כדי לתעד את המסע. הטפט – שהיה חביב על עשירי אירופה וצפון אמריקה – מייצג את העניין הרב שעוררו מסעות הגילוי לאיי האוקיאנוס השקט, שהציתו את דמיונם של עשירי התקופה. אך למעשה הוא מציג תמונה אידילית ורחוקה מן המציאות, ובה דמויות אקזוטיות בתלבושות מוזרות.

ריהאנה מצאה עצמה מרותקת לאופן הייצוג של האחר ביצירה שהיא מתארת כ״רקיחה, המצאה פלאית שהורכבה ב׳אי־שם׳ של מישהו אחר״. בפעולה אמנותית וטכנולוגית מרשימה, שארכה יותר מעשור, היא השתמשה בטפט כדי לשנות את הסטראוטיפים העולים ממנו ולפרש אותו מחדש. היא עבדה עם שחקנים ורקדנים ושתלה דמויות אנושיות במקום הציורים המקוריים. במסגרת הסרט אנשים נפגשים ונפרדים, רוקדים, מתקוטטים, יולדים, חיים ומתים.

ליסה ריהאנה. צילומי הצבה: לורה לכמן

ביקרתי בביאנלה עם קבוצות שונות ובכל פעם נתקלתי באותה כמיהה: לראות רק עוד תמונה, רק עוד קצת. מכיוון שהעבודה המשכית, אנשים מבינים שבכל רגע נחשף משהו חדש, ומתקשים מאוד לעזוב.

״עבור הצופים זוהי ראיית ההיסטוריה מזווית הראייה שלי. כי חלק גדול מהעבודה היה בחירות אמנותיות שלי: החלטתי לספר את הסיפור באופן שאנשים לא ראו אותו בעבר – בסרט נע שבו שום דבר לא נחתך החוצה, הסיפור הולך ומתגולל לנגד עינינו. קצת כמו ההיסטוריה שבה שום דבר לא נמחק רק זז לאחור״.

אחת הבחירות האמנותיות הייתה לגלם את קפטן קוק בדמות אישה, במחצית השנייה של העבודה. מאין הגיע הרעיון?

״באופן כללי רציתי להראות דברים שמאחורי הקלעים. רציתי להדגיש את החברותא וגם את ההווי הנשי. יש לי חברה בניו זילנד שהיא אישה מאוד גבוהה ויש דמיון פיזי בינה לבין קוק. עד כדי כך שבנעוריה שם החיבה שלה היה קוק. וזה יצר אצלי חיבור אפשרי. אבל עצם המחשבה על קוק בדמות אישה נבעה מכך שכשהוא ירד מהספינה האנשים לא היו בטוחים אם הוא גבר או אישה. הלבוש המהודר, מכנסי האברקיים וחולצות המלמלה, בלבלו את אנשי הפסיפיק. גם הספינה עצמה – עבור הילידים היא הייתה כמו מעין ספינת חלל שנוחתת לפתע״.

הם חשבו שהוא חייזר?

״סוג של. הם העריצו אותו כאל. התקלה בספינה במסע השלישי גרמה לשבירת המיתוס של קוק. אם הספינה התקלקלה, איזה מין אל הוא? קוק נרצח בהאוואי בסוף המסע השלישי שלו. ככל הנראה ביתרו את גופתו וחילקו את חלקיו לראשי השבטים, כאות כבוד לקפטן – וזו אחת הסצנות הדרמטיות בסרט״.

העבודה על הפרויקט נמשכה כ־12 שנים. ״המחשבה איך להעיר את התמונה לחיים הייתה מורכבת. שנה שלמה לקח לנו ליצור את קו הרקיע ולבחור בטכנולוגיה שתבטיח את העמידה של העבודה בסטנדרט עתידי – ובאמת, בין הזמן שהתחלנו לבין הצגתה הייתה התקדמות טכנולוגית מטורפת.

״חשיבה נוספת הייתה על הסיפורים שנבחרו: האוקיאנוס השקט תופס רבע משטח העולם, והאמירה שאנשי הפסיפיק מאוחדים בקשר ימי מדברת בעצם על ההפרדה, המרחק והגיוון האנושי. הם ידעו לשוט ולעבור אבל זה אזור עצום ומדובר באנשים שונים. הכותרת מאזכרת את הרגע המדעי שבו בכל העולם יצאו מדענים ומגלי ארצות למפות את המרחק של ונוס מכדור הארץ. מה שהחל את  המירוץ הקולוניאליסטי של אומות אירופה ברחבי העולם״.

במקור הוצגה העבודה בחלל נפרד משלה, והייתה מוקד עלייה לרגל בביאנלה. במוזיאון ישראל משולבים לצידה תחריטים ושטיחי קיר, עבודות שמשוייכות לתקופה ולאזור אוקיאניה, מאוסף המוזיאון, לצד שחזור של חלק מהטפט המקורי שהיווה לה השראה. 

״אני אוהבת לראות את הפרויקט בקונטקסט המוזיאלי כי הארטיפקטים שמסביב נותנים לו את ההיבט האנושי״, אומרת ריהאנה. ״כמה יידע היה ואבד, כמה מלאכות וחפצים שיצרו אנשים בתרבויות שונות. יש גם בדיחות פנימיות בסרט: הרגע של גניבת הביגוד המערבי והניסיון ללבוש את הפריטים בדרכים משונות; תרבות הטאטו כתרבות שבטית של המלחים. מעניין אותי האופי ההיברידי של הידע, המעבר בין תרבויות והניכוס התרבותי״.

אין בסרט הרבה דיכוי, להיפך, מי שסופג את עונש המלקות הוא אחד המלחים.

״קוק שלט באנשיו באמצעות הצלפות. זה היה עונש מקובל כדי לדכא ניצני מרדנות. מהמסע הראשון ועד לשלישי עלה מספר העונשים מאות מונים, כי אנשי הצוות רצו לברוח ולהתיישב באיים החמימים והשופעים. הם באו מאירופה הקרה והאפורה, עבדו בפרך על הספינות והנה גן עדן טרופי״.

החלטתי לספר את הסיפור באופן שאנשים לא ראו אותו בעבר – בסרט נע שבו שום דבר לא נחתך החוצה, ההולך ומתגולל לנגד עינינו. קצת כמו ההיסטוריה שבה שום דבר לא נמחק רק זז לאחור

למה בחרת בתוספת ״נגועים״ לשם העבודה?

״המאורים במשך זמן רב נחשבו לעדה גוססת. ככלל, המחלות שהגיעו עם הספינות מהמערב היכו בילידים״.

הבחירה להדגיש את ההיבט ה״ממאיר״ של הקולוניאליזם יכולה להתפרש כייצוג סימבולי. מה גם שהמבט האירופו־צנטרי, על פי ריהאנה, לא באמת התבונן בילידים. ״כשאני ראיתי את הטפט הצרפתי לראשונה לא יכולתי לזהות את אנשי הפסיפיק, שעברו שינויים מרחיקי לכת. מסתבר שהצייר חזר ממסע אחר, בדרום אמריקה, והוא צייר את הילידים ואת הצמחייה על פי זכרונו האישי בארצות שונות לחלוטין״, היא מספרת.

החופש האמנותי היה נחלתו של המבט המערבי הלבן בהתבוננות על ה״אחר״ – מצד אחד רואה את הקסם של התרבות הזרה, איי הפרא והילידים החופשיים כחיות בר, ומצד שני מנסה לשנות אותם בדמותו. 

״אני גדלתי בשנות השבעים והייתה לא מעט גזענות. אבי גדל בבתי ספר אנגליים שניסו לעקור ממנו את השפה המאורית. בשנות השמונים בבית הספר לאמנות היו מלחמות ופילוסופיות אחרות, למי מותר לייצג את המאבק של האחר. ואם כבר מדברים בשמם של אחרים לפעמים בסטודיו הזמנתי אנשים שיספרו את סיפורם וישירו את שירם – וזה נכנס לפס הקול״.

את הפס־קול המורכב יצר שותפה לעבודה, ג׳יימס פינקר, והוא מכיל לצד שירים אבוריג׳ינלים, כלי נגינה מאוריים וכלי הקשה מטהיטי, גם עוגב כנסייה, שריקת מלחים ותקתוק השעון ששימש את קוק במסעו השני והשלישי (ושהיווה השראה לדמותו של קפטן הוק בפיטר פן). בקטעים הפחות הרמוניים משולבות הלקאות ומריבות, רציחות, מעשי אונס ומאבקים, שהולכים ונעשים צורמים.

עבודה כל כך משמעותית לאורך כל כך הרבה זמן, ידעת שאת יוצרת מאסטרפיס?

״מיסטרספיס״, היא מתקנת. ״האמנתי בפרויקט ורציתי לעשות את זה, כמובן שלא ידעתי בתחילת הדרך איפה נוכל להציג״. בימים אלה היא ממשיכה להתעניין במאה ה־18, ויוצאת למסע חדש, בעקבות דמותה של שארלוט בדג׳ר – אסירה בריטית שנשלחה למושבת העונשין באוסטרליה, ואחרי שעברה במספר ״מפעלי נשים״ יצאה לניו זילנד. היא נחשבת למי שהנהיגה מרד על הספינה ונוס והתיישבה באי הצפוני של ניו זילנד. ונוס אם כן, ממשיכה ללוות את מסעה של ריהאנה.

מה את רוצה שיקרה לצופים, מה היית רוצה שירגישו בצפייה בעבודה?

״אמפתיה. אני מקווה שתתעורר בהם אמפתיה – זהו רגע מאוד מפחיד וקשה של התבדלות והתנכרות בעולם כיום ובני האדם זקוקים לאמפתיה. אני מגישה את העבודה לקהל כמחווה פרושת ידיים ומבקשת קבלה דומה. אני מקווה שהסקרנות של האנשים תהיה דומה לתחושת הגילוי של מגלי הארצות״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden