כל מה שחשוב ויפה
מתוך התערוכה ״דוד אבידן: נביא מדיה״, מוזיאון תל אביב. צילומים: גיא יחיאלי

אורי דרומר חושף במוזיאון תל אביב את המעבדה האבידנית

בתערוכה דוד אבידן: נביא מדיה במוזיאון תל אביב, האוצר אורי דרומר מציג את אבידן קודם כל כאמן חזותי שהתעסק בסאונד והקדים את זמנו, ורק לאחר מכן כמשורר

כשאורי דרומר החל לעבוד על התערוכה ״דוד אבידן: נביא מדיה״, הוא הכיר את דמותו הציבורית של אבידן המשורר, אבל לא הכיר לעומק את השירה שלו: ״אולי כמו כל בן אדם בגילי״, הוא מספר. ״ראיתי עבודות אמנות שלו בעבר, והסתכלתי עליהן כאמן וכאוצר שמתעסק בתרבות, על הרצף של תערוכות אחרות שאצרתי: העין השלישית, ז׳אק קתמור ומישל אופטובסקי. הייתה לי תחושה שחייב להיות קשר בין הצד הוויזואלי של העבודות לצד המילולי של הכתיבה שלו, צד שאף פעם לא התייחסו אליו״.

דרומר נסע לצפון הארץ לפגוש את ציפורן לוטן, בת זוגתו ואם בנו של אבידן, כדי לראות עוד עבודות. ככל שלוטם המשיכה לשלוף עוד עבודות, הוא התענין יותר. ״השירה שלו הפכה להיות אחרת: פחות שירה קלאסית, יותר נסיונית, עם משפטים מעולמות אחרים שהם לאו דווקא עולמות השירה כמו שחשבתי שאני מכיר״. בשיחה נוספת עם לוטם היא סיפרה לו שאבידן נהג להקליט את עצמו, וכשגרו יחד הוא היה ממלמל ומדבר תוך כדי שינה, ולעיתים ביקש שתקליט אותו. בפעמים אחרות הוא התעורר, הדליק את מכשיר ההקלטה, אמר כמה משפטים וחזר לישון.

דוד אבידן. צילום: אילן ברונר; באדיבות מכון הקשרים וגנזך הישראלים הראשונים באוניברסיטת בן גוריון

״את כל ההקלטות האלו היא הקלידה, וככה נולדה השירה. אמרתי ׳וואוו, יש פה משהו מרתק׳: השירה שלו מתבססת על הקלטות, על הקול שלו, ולא על תהליך כתיבה כמו שאתה יושב עכשיו ומקליד במחשב, או כשאני יושב וכותב ביד, אלא על דיבור. זה נראה לי כיוון מרתק, ועם הממצאים האלו ניגשתי למוזיאון תל אביב והצעתי להם את התערוכה״.

לשמוע משהו מבלי לראות את המקור

התערוכה, שנפתחה בחודש יוני האחרון, מתחקה אחר תהליכי החקירה הפנימית של אבידן (1934-1995), כפי שבאו לידי ביטוי ביצירותיו הוויזואליות והווקאליות, והשפעת מדיות וטכנולוגיות חדישות שבאמצעותן בחר ליצור. התבוננות בעבודותיו מגלה עיסוק אובססיבי בדימוי, בטקסט ובאשליה אופטית, ובווריאנטים של רישומים, אסמבלאז׳, סרטים, הקלטה, עיבוד תודעה לקול, הרחבת גבולות התודעה, מכונות עתידניות, ויציאה מכדור הארץ אל מרחבי החלל, עד כדי הפיכת המטבח האישי בדירתו למעבדת ניסויים עתידנית.

״העבודה על התערוכה הייתה תהליך ארוך שבמהלכו אתה מנסה להבין מה זה אומר להיות משורר שבדרך כלל מדבר את השירה? איך המכשירים קשורים לצד הוויזואלי של העשייה שלו? זו לא ההיסטוריה של השירה העברית, בזה אני לא מתעסק. זה אבידן שקשור להיסטוריות אחרות, של אוונגרד אירופאי, אמריקאי, של זרמים אמנותיים שונים. דבר מוביל לדבר, ההבנות האלו צמחו מתוך תהליך המחקר, שבא לידי ביטוי בספר, ואז גם בתערוכה״.

מה זה אומר להיות משורר שבדרך כלל מדבר את השירה? איך המכשירים קשורים לצד הוויזואלי של העשייה שלו? זו לא ההיסטוריה של השירה העברית, בזה אני לא מתעסק

אחד הדברים הבולטים בחלל הוא הסאונד.

״כשאני חושב על סאונד ועל הקול של אבידן, היה לי ברור שהקהל ישמע משהו מבלי לראות את המקור: אין אבידן חי, שידבר. איזה משקל יש לזה? הבנתי שהסאונד צריך למלא את החלל בחלוקה נכונה בין מוקדים שאפשר לשמוע אותו ללא אזניות, למוקדים שבו אתה חייב לשים אוזניות. היה צריך לחשוב על הדרך הנכונה לגרום לקול של אבידן להיות נוכח בחלל, והכוונה היא ל׳ווייס׳, לאו דוקא לתוכן או למידע. כך, יש רמקולים לעבודות ספציפיות ויש את הקול שלו שבוקע מעבודות הווידאו שיוצר מעטפת״.

איך השפיע הרקע שלך כמוזיקאי על התערוכה?

״בגיל 11־12, בתחילת שנות ה־70, קיבלנו מבן דוד בגרמניה טייפ קסטות במתנה. התחלתי להאזין למוזיקה, מעבר למה שהושמע ברדיו, וזו הייתה הזדמנות לשחק, להקליט את הסביבה, את אמא, מוזיקה מבחוץ. ככה החלו ההשכלה והניסיון שלי כמוזיקאי. אחרי שאתה מקליט אתה אומר ׳בוא נשמע מה יצא׳, ושומע חיבורים בלתי אפשריים, צלילים שלא התכוונת או לא שמת לב אליהם. אתה מגלה עולם חדש״.

מכונת הכתיבה בחלל הכניסה לתערוכה

דוד אבידן תקרין, 1968 אוסף משפחת לוטם־אבידן

״את הדברים האלה עשיתי גם בדורלקס סדלקס, ואז התחלתי להכיר אנשים שעושים את זה בצורה מקצועית, גם מתחום המוזיקה וגם מתחום הספרות, כמו וויליאם בורוז שמאוד אהבתי בגיל צעיר. האזנתי למוזיקה תעשייתית וגיליתי את המוזיקה הקונקרטית, של קומופזיטורים צרפתיים אחרי מלחמת העולם השנייה. כששמעתי את ההקלטות של אבידן, אמרתי שאלה באמת תהליכי העבודה שלו. הבנתי את ההיגיון שלו ואת ההיגיון של התפקיד שממלא מכשיר ההקלטה או לחלופין הזירוקס: אם אתה עובד עם זירוקס אתה מובל לעולם מסוים״.

birds

״עם ההגיון הזה, שחלקו התחיל במשחקים של ילד ואחר כך הפך למשהו יותר ברור, ניגשתי לאבידן. זה התאפשר לי להסתכל על העבודה שלו אחרת וליצור עולם אבידני שלם; עולם שמתפתח, שמקשר בין טקסט לדימוי, בין קול לטקסט, בין קול לדימוי.

״בשלב הראשון אתה יכול לשמוע את אבידן מדבר תוך כדי מסע האל.אס.די שהוא היה בו, ואז אתה יכול לראות את הטקסט כפי שהוא מופיע בספר עצמו. זה מרתק: אתה שומע ואז אתה יכול להבין למה השורות מתחברות, למה הן נופלות, להבין סימני פיסוק עם משמעויות אחרות, להבין שאבידן מדבר על קודים שצריך לפענח, להבין איך הכתיבה שלו הייתה מוצפנת, איך הוא מצפין חוויות על ידי סימנים, סימנים שהם אותיות וסימני פיסוק. אם אנחנו מסתכלים על השירה שלו כמו שהוא הציג אותה, כשירה קונקרטית, אפשר לראות איך ההקלטה שימשה אותו לייצר ויזואליה מסויימת, איך ההקלטה עזרה לו לבנות טיפוגרפיה״. 

דוד אבידן, בוא נסה לעניין אותי, 1976, אוסף ערן איווניר

זה ממש נראה כמו תרגילי טיפוגרפיה של סטודנטים…

נכון. אבל אז אתה מסתכל על העבודות שלו ומבין שזה לא משהו שהוא המציא ברגע. הוא לא למד גרפיקה, המקצוע הזה לא ממש היה קיים בזמנו, לא ידעו מה זה״.

זה ממש ״הפורמט הוא המסר״.

״כן. התערוכה חושפת את המעבדה האבידנית: את אבידן החוקר, הממציא. אתה נחשף לשיטות העבודה שלו וזה נראה לי מרתק כי אתה יכול להבין איך אבידן לא נפסק בשירה שלו אלא ממשיך בתערוכה אחרי מותו, גם אם בצורה סמלית. אתה נכנס לחלל ושומע אותו מדבר, את הצורה שבה הוא מתנסה בטקסט. אני חושב שהוא עשה את ההקלטות האלו על מנת שהוא עצמו יוכל להבין מה הוא עושה; זה לא ׳הקלטתי וזהו׳. אפשר לשמוע אותו חוזר על אותו טקסט תשע־עשר פעמים, ובכל פעם הוא מלטף אחרת את השפה, עם טון אחר, מקצבים אחרים״. 

מעבר לטקסט, מעבר לשפה

אחד הדברים המעניינים לאחר – ותוך כדי – ביקור בתערוכה, הוא לנסות ולחשוב איך אבידן היה מתקבל כיוצר היום, אם היה עדיין בחיים, ואיך הטכנולוגיה הדיגיטלית הייתה משפיעה על עבודתו. ״אפשר להגיד שהוא חזה סוג מסוים של שימוש בטכנולוגיה, שהוא פועל יוצא של ווטסאפים ו־סמסים״, אומר דרומר. ״אני חושב שהוא היה משתלב היטב בטכנולוגיה הזו, שהמחשב היה הופך להיות כלי מרכזי בעבודתו, לא רק ככלי כתיבה אלא ככלי שדרכו הוא היה יכול לעבוד על פרויקטים עכשוויים לגמרי; פרויקטים שלא מסתיימים בצד הטקטסטואלי, שיש להם גם הבט ויזואלי.

״חלק מהביקורות ששמעתי על התערוכה הגיע מאנשים מבוגרים מתחום השירה, הטקסט: הם לא ידעו איך להבין את התערוכה, איך להתייחס אליה. להפתעתי אנשים שהכירו אותו, שהיו חברים שלו, התייחסו אליה בצורה עניינית. יש פה הזדמנות לפגוש את אבידן מחדש, להחיות את זכרו״.

מעניין.

״כן. ואז הבנתי שאבידן עבר את המחסום של השפה, של הטקסט; הוא פעל מעבר לטקסט. חלק מהאנשים שהייתה להם בעייה עם זה הם אנשים שנשארו על החומות של הטקסט. יש טקסט, עולם שהוא מן חומה, והם לא מסכימים שהחומה של השפה תיפרץ, לא מסכימים שהחומה של השירה תיפרץ; החומה כפי שהיא מכירים אותה. אבידן לא פרץ חור בשפה הכתובה אלא יצר משדרים שמשדרים אינפורמציות מעבר לחומה של השפה. זה איים על אנשים אז, וזה מאיים גם היום״.

מתוך סרטו של דוד אבידן ״הכל אפשרי״, 1969

דוד אבידן תקרין מס׳ 42, 1968, ארכיון דוד אבידן

דוד אבידן, תקרין (עיריית תל אביב), 1968, אוסף משפחת לוטם־אבידן

״לעומת זאת, אנשים שלא הכירו את אבידן כמו הרבה מהצעירים ששואלים מי זה, מתחילים להתעניין ודרך הצד הוויזואלי יותר קל להם להבין. השדר הזה משנות ה־60 מתקבל בישראל של 2019, כשדרים ויזואליים שיכולים לחבר את הקהל החדש והצעיר לעבודות המוקדמות יותר, או לראות את אבידן כיוצר רב־תחומי שאין אצלו הבדל בין x ל־y״.

מבחינה זו אני חושב שזה ביקור חובה, זו תערוכה חשובה, וזה לא קשור אם אתה אוהב או לא.

״כן. זו דוגמה חיה לבן אדם יצירתי ולבסיס לתרבות ישראלית, שחשוב לנו לקדם מול תרבות אחרת שאנחנו פוגשים בשנים האחרונות. אבידן הוא קול חשוב במלחמת התרבויות שמתרחשת בארץ בשנים האחרונות; במיוחד בגלל הרטוריקה שלו, שאפשר לראות בה מעין תשובה לכח של הפוליטיקה, של המדיה ששוטפת את המוח ומעוותת. אבידן דיבר על הדברים האלו לפני 20־30 שנה; בגלל היותו מה שהוא, בגלל ההבנה שלו, הוא היה יכול לחזות את הכוח של המדיום הטלוויזיוני. 

אבידן הוא קול חשוב במלחמת התרבויות שמתרחשת בארץ בשנים האחרונות; במיוחד בגלל הרטוריקה שלו, שאפשר לראות בה מעין תשובה לכח של הפוליטיקה, של המדיה ששוטפת את המוח ומעוותת. אבידן דיבר על הדברים האלו לפני 20־30 שנה; בגלל היותו מה שהוא, בגלל ההבנה שלו, הוא היה יכול לחזות את הכוח של המדיום הטלוויזיוני

״אתה רואה צופן תרבותי מקומי שאבידן מדבר עליו, לא אמריקאי או אירופאי אלא פנים־חברתי ישראלי. אלה היו יכולות להיות מילים ריקות מתוכן אבל אפשר לראות בתערוכה את תכנית הטלוויזיה שיזם ב־1976, מולטיויזיה: איך הוא מדבר, איך הוא משלב נושאים, איך האולפן מעוצב. הוא עשה שלוש תכניות והטלוויזיה הורידה אותה. אתה יכול להבין למה, אבל רק במבט לאחור.

״ואתה יכול להאזין בתערוכה לתכניות רדיו שהוא עשה, נסיוניות לגמרי, מראיין אנשים, משמיע מוזיקה, מפסיק את המוזיקה, עובד כיוצר בזמן אמת. הוא היה מודע לרטוריקה, לדיבור, לקול ולתכנים שנובעים מהמפגש עם המדיה, וזה מחזיר אותנו לתערוכה״.

ולשם שלה, נביא מדיה.

״ברור. בגיל 17 אבידן הפסיק לכתוב שירה בכתב ידו. אין בארכיון שלו כתבי יד, אולי משהו שהוא שכח או נתן מתנה. העבודת מ־77/8 שהוא רושם בכתב ידו – אנרגיה משורבטת – זה קליגרפיות. אפשר לזהות שם משהו שמזכיר אותיות עבריות או וריאציות על אותיות שאולי יופיעו עוד מעט. הוא משחזר, נזכר, מייצר משהו שפעם היה, או לוכד אותן מהעתיד. זה מחבר אותו לאסכולות אירופאיות שמעולם לא התקבלו בארץ, להיסטוריה של הציור האוטומטי״.

״חלק מהרישומים של אנרגיה משובטת הוא העביר תהליכים שהוא קרא להם תקרינים. אמרתי לעצמי שזה כתב ידו של אבידן שנשאר לנו – עבודות הרישום שלו, קליגרפיות. זה נראה לי מרתק כי הטרום־שפה היא היסוד של השירה האבידנית; הצורה, הדימוי ויחסו לקול. התוכן הזה יוצא מהטכנולוגיה: המכשיר משכנע אותך להשתמש בו.

״המחשב שאתה משתמש בו בנוי להדפסה של עשר אצבעות, מצב מסוים, גובה מסוים. מכשירים מייצרים משתמשים, וכשיוצאים מהנקודה הזו – איך המכשיר מייצר משתמש ואיך המשתמש משתמש בו – זו התוצאה של אבידן. הכי קל להסתכל על זה 40 שנה אחורה, על לואו־טק, מכונות כתיבה, מכשירי הקלטה, זירוקס. הם הבסיס לשמיעה ולראייה של היום״. 


דוד אבידן: נביא מדיה
מוזיאון תל אביב
נעילה: 6.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden