כל מה שחשוב ויפה
נובויה ימגוצ׳י, מדרגות אל החלום. צילומים: דימה ולרשטיין

עבודה בעיניים // נובויה ימגוצ׳י

נובויה ימגוצ׳י משחרר את המתכת התעשייתית מכח הכבידה ומתייחס לפס קול כחומר גלם, בסדרת פסלים שמהדהדים תדרים רוטטים, פעימות מבטן האדמה, צלילים ותחושות של בית זר בארץ רחוקה

הפרטים הטכניים

נובויה ימגוצ׳י, ״תהודת בית״, מוצגת בגלריה לאמנות עכשווית במרכז ההנצחה בקרית־טבעון עד ה־5.10. אוצרת: שיר מלר־ימגוצ׳י.

מי אני

נולדתי בטוקיו, שם למדתי פיסול במתכת באוניברסיטת טאמאגווה. כשסיימתי פגשתי את שיר ובעקבותיה עברתי לגור בישראל בגיל 27. מאז אני חי בעין־הוד ויוצר בסטודיו בעין־כרמל.

המתכת היא חומר שמרתק אותי, ואיתה אני יוצר כבר שנים רבות. למרות שהיא נתפסת כחומר תעשייתי קשה, אני מוצא בה רכות ועדינות. בפסליי אני נהנה לשחרר אותה גם מכוח הכבידה. בעשור האחרון התחלתי לחקור את צליליה וליצור כלי נגינה ופסלים מוסיקליים.

פסנתר ריק

העבודה

התערוכה ״תהודת בית״, ממשיכה את החיפוש שלי אחר בית פנימי, שאינו נמצא ביפן וגם לא בישראל. ב־2015 השתתפתי בביאנלה בנקנוג׳ו ביפן, שם יצרתי פסל שנקרא ״טבורה של האדמה״; מבנה דמוי רחם החפור בתוך האדמה ויש בו פתח לשמיים. על הדופן הפנימית כלי נגינה ממתכת, שיוצר צלילים עיליים והצופה יכול להרגיש את הרטט שלו.

סדרת העבודות שיצרתי עבור התערוכה הנוכחית עוסקת בזיכרון או חלום של בית. התערוכה נפתחת בפסל של בית שהוא בעצם פתח למדרגות אינסופיות שמזמינות פנימה להאזין להד הצלילים הנשמעים מתוכו והופכים אותו לתיבת תהודה. השאלה שמעסיקה אותי בנקודת זמן זו בה אני חי פרקי זמן כמעט זהים ביפן ובישראל, איפה נמצא הבית האמיתי?

birds

בחלק הפנימי של הגלריה פסנתר מפח חלוד תלוי באוויר, שולחן אוכל צף כמו בתוך חלום ולכל אחד מהם תיבות נגינה עם לחן משלו שעובד לתיבת נגינה, מאת יחזקאל רז ועדן חרמוני. רציתי לחבר בין צליל, חומר וצורה ולהזמין את הצופים למצוא את הקצב המתאים להם. הם הופכים לרגע לשוכניו הארעיים של הבית הצף ומעוררים אותו לחיים בדמיונם באמצעות הצלילים.

מדרגות אל החלום

בית פנימי, העבודה הראשונה בנייר. צילום: מ׳׳ל

תעבירו את זה הלאה

אני חושב שהפסלים הללו צריכים להיות במקום ציבורי, בו עוברים אנשים רבים שהשאירו בית בארץ אחרת מאחוריהם. איתם אני יכול לחלוק את החוויה הזו של חיפוש אחר משמעותו של המושג בית. בייחוד באזורים שיש בהם מהגרים רבים, כמו ישראל, אירופה או ארצות־הברית.

פלוס אחד

העבודה האחרונה בתערוכה הפתיעה גם אותי כי זו הפעם הראשונה שאני יוצר בנייר. בעבודה זו שנקראת ״בית פנימי״ אני עוסק בחלל הריק ובהד שבתוך הגוף שלי. בתוך שכבות הנייר התלויות, דמות ריקה הולכת וקטנה, דמות שבעצם איננה קיימת. שני צינורות התלויים מצדיה יוצרים יחד צליל מתמשך, שההקשבה לתדר שלו יוצרת חוויה מדיטטיבית. זהו תדר של 7.8 הרץ שנקרא גם תהודת שומאן או פעימות כדור הארץ. ללא החלל הריק הצליל לא יוכל להדהד. המקום שבין השקט לצלילים מוביל אל הבית האמיתי, משכן הרוח אותו אנחנו נושאים בתוכנו.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden