כל מה שחשוב ויפה
מישל קישקה
מישל קישקה. צילום: סילבן העליון

פלאפל עם חריף: הרומן הגרפי והאוטוביוגרפי החדש של מישל קישקה

שש שנים לאחר צאתו לאור בעברית של ״הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא״, מישל קישקה מוציא לאור רומן גרפי אוטוביוגרפי נוסף, המהווה גם מראה של החברה הישראלית

תל אביב, קיץ 1969. שלושים וחמש מעלות בצל. מישל קישקה, נער צעיר בן 15, עושה את דרכו לדודתו פולה, אחות של סבו מצד אימו. זו פעם ראשונה שלו בישראל. את דודה פולה הוא מעולם לא פגש, היא עלתה לארץ מפולין בראשית שנות ה־30 וגרה ברחוב נחלת בנימין. הוריו רשמו את כתובתה על פתק וציידו אותו בשוקולד בלגי בעבורה.

בדרכו לדודתו מושך את תשומת ליבו דוכן שסביבו הצטופפו קונים רבים. הוא לא דיבר עברית, השפה שבה דיברו המקומיים נשמעה לו כמו סינית. המוכר מקפיץ מה שנראה לקישקה כקציצות בשר לתוך לחמניה חלולה עגולה. הקונים מוסיפים ללחמניה המוזרה כפות נדיבות של רוטב עגבניות. קציצות בשר ברוטב עגבניות – בדיוק כמו בבלגיה, הוא חושב לעצמו.

מפה לשם, את דרכה סיימה הלחמניה העגולה החלולה – או בקיצור: פיתה – בפח הזבל, לאחר ביס אחד בלבד. אלה לא היו קציצות בשר ברוטב, זה היה פלאפל עם חריף. קישקה הכיר בדרך הקשה את המאכל הלאומי. הלם קולינרי שהוא חלק מהלם תרבותי. מקום חדש, מנטליות חדשה. הסאגה מסתיימת בפרצוף מאדים של נער בלגי, שלימים יהפוך למאייר, קריקטוריסט ואמן קומיקס בין־לאומי מהבולטים והחשובים שפועלים בעשורים האחרונים בישראל. לימים, את החריפות המקומית הוא יאמץ – הפעם ככלי לביטוי כקריקטוריסט.

פלאפל עם חריף, הוצאת מודן

סצנת הפלאפל, שלדבריו של קישקה אכן התרחשה במציאות, היא זו שפותחת את הרומן הגרפי החדש שלו – ״פלאפל עם חריף״. היא גם זו שהעניקה לרומן את שמו. הספר, שרואה אור בימים אלה בשפה העברית (הוצאת מודן), יצא לאור בצרפתית כבר בחודש ספטמבר בשנה שעברה, והופץ בצרפת, בלגיה, שווייץ וקוויבק שבקנדה. הספר מתאר את מסעו של קישקה בישראל, החל מביקורו הראשון בארץ ועד לעשור הנוכחי. קישקה מספר את סיפורו האישי, אך סיפור זה הוא מראה של החברה הישראלית. ציר הזמן הפרטי שלו הוא ציר הזמן ההיסטורי של מדינת ישראל. ״בעבור הקורא מדובר במסע בזמן״, מספר קישקה.

מה קרה למדינה

קישקה, בן 65, הוא מאייר, אמן קומיקס וקריקטוריסט מהבכירים שיוצרים כיום בישראל ומהידועים בעולם. הוא נולד בעיר ליאז׳ שבבלגיה להורים ניצולי שואה. בתיכון למד הנדסת בניין ובשנת 1973 החל בלימודי אדריכלות באקדמיה שבעיר הולדתו. בשנת 1974, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, קטע את לימודיו ועלה לישראל. שנה לאחר מכן המשיך בלימודים, הפעם במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, שאותם סיים בשנת 1978 ומאז הוא מאייר עצמאי. מזה 36 שנים הוא משמש כמרצה לאיור באותה מחלקה שבה למד, שכיום נושאת את השם המחלקה לתקשורת חזותית.

הוא אייר עשרות ספרים לילדים ולמבוגרים ובעבור עיתונים. סיפורי קומיקס שכתב ואייר הופיעו בירחונים שונים. הוא שימש כקריקטוריסט הבית של ערוצי טלוויזיה בארץ ובצרפת, ואייר כרזות בעלות אופי הומוריסטי, שמציגות את חיי היום־יום של אנשים בארץ ובעולם. קישקה זכה בפרסים רבים: בשנת 2008 זכה בפרס דוש לקריקטורה ובשנת 2011 הוענק לו אות אביר מסדר האמנויות והספרות הצרפתי. הוא גם עוסק בפעילות ציבורית: בשנים 2010-2004 כיהן כיו״ר איגוד הקריקטוריסטים, הוא חבר בארגון הבינלאומי ״קריקטוריסטים למען שלום״ והיה חבר ועדת ההיגוי של הקמת המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון.

קישקה יוצר קומיקס מגיל צעיר, וסגנונו הושפע ממסורות הקומיקס של ארץ מוצאו. ״אתה לא בוחר סגנון. סגנון בוחר אותך״, הוא מדגיש. ״זה לא אני בחרתי לעשות את הדברים ככה, הדברים שאני עושה הם הדברים שתמיד דיברו אליי, מאז שאני ילד. הם הפכו לחלק מה־די.אן.איי שלי. אני נמצא בעולם הויזואלי של קומיקס צרפתי־בלגי מגיל 4. לקומיקס הזה יש הגדרה, כמו שיש הגדרה לקומיקס האמריקאי ולקומיקס היפני. זה ערש התרבות שלי ואני זורם עם זה, כי ניזונתי מזה ורציתי להיות כזה כשאגדל. כמובן שעם השנים אני כל פעם מוסיף לזה קצת, אבל זה הבסיס ואלה היסודות״.

הוא לא נוהג לאייר לפי רפרנסים מצולמים, אבל בפלאפל עם חריף הוא חרג ממנהגו וביצע מחקר ויזואלי נרחב, שבמסגרתו חיפש תמונות של מקומות, פרטים ואנשים. ״היה לי חשוב שכל הרפרנסים יהיו מדוייקים לתקופה, והיה לי חשוב שתהיה אמינות היסטוריות״, הוא אומר. ״היות והשפה החזותית שלי היא קצת קריקטוריסטית, היה חשוב להשתמש ברפרנסים מדוייקים מבחינה היסטורית. הרי שפה קריקטוריסטית היא לא פוטו־ריאליסטית, הפרופורציות שלה לא מדוייקות. היא אמנם ניזונה מהנטורליזם אבל יש בה הרבה מאוד חופש והגזמה.

״כך לדוגמה, בישראל של שנות ה־70 לבשו הרבה חולצות משובצות ומכנסיים מתרחבים, או הלכו עם שיער אפרו ופיאות לחיים ארוכות, ולכן כל אלה מופיעים בספר בעמודים שמתרחשים בעשור זה. כל זה עזר לי להיות אמין. השימוש בדמויות שלבושות ומסופרות באופן מדוייק בא מתוך רצון לשקף תקופה״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״פלאפל עם חריף״ מחולק לשלושה פרקים, שכל אחד מהם עוסק בתקופה שונה בחייו של קישקה. ״הפרק הראשון מתרכז בתקופה שקדמה לעלייתי לישראל, ועוסק במה הביא אותי לעלות לארץ. חשבתי שחשוב לספר שהייתי ילד יהודי בתנועת נוער סוציאליסטית, שביקרתי בישראל ושהתאהבתי בה. בפרק זה מתוארים גם עלייתה של אחותי לארץ ומלחמת יום הכיפורים״. הפרק השני עוסק בעליה. ״זהו פרק שמתמקד בשנים הראשונות שלי בארץ 1978-1974. מתוארות בו ארבע שנים היות וזהו הסטטוס של עולה חדש – לאחר מכן אתה הופך להיות ישראלי. במהלך ארבע השנים האלה למדתי בבצלאל, הכרתי את אישתי, התחתנו, נולד לנו בן וקנינו דירה. למדתי את השפה, התחלתי לאייר והחל התהליך של הפיכתי לישראלי״.

את חלקו השלישי של הספר מגדיר קישקה כ״סוג של חשבון נפש עם המדינה״. כיום הוא כבר אינו עולה חדש, אלא ישראלי לכל דבר ועניין, ויש לו הרבה מה לומר בנושאים פוליטיים וחברתיים: ״עליתי לארץ כציוני נלהב למדינה סוציאליסטית קטנה, וכיום אני מוצא את עצמי חלק מהמיעוט ולא מהרוב, במדינה שהיא מאוד ימנית והרבה יותר דתית – שלא דומה למדינה שאליה עליתי״. לדבריו, העולים שמגיעים כיום מצרפת לארץ, הם עולים מאידיאולוגיה דתית. רבים גם באים כי הם סובלים מאווירה אנטישמית.

״שום דבר מזה לא היה לי, באתי לכאן כחניך השומר הצעיר שהרגיש שישראל זה המקום שלו – לא בלגיה ולא פולין של סבא וסבתא שלי. אני חילוני מוחלט ואני שייך למחנה השלום. לא רציתי להפוך את הספר הזה לכרזה פוליטית, אבל כן רציתי להסביר שפעם הייתה עליה שהיא טהורה. דרך החוויות האישיות והמשפחתיות שלי אני מספר להם מה קרה למדינה הזאת״.

את אותם סיפורים מספר קישקה בספר לעיתים בעזרת סצנות ריאליסטיות, ולעיתים הוא עושה שימוש בסצנות סוריאליסטיות. באלה הריאליסטיות הוא מספר את סיפורו כפי שהתרחש, אך בעזרת תיאורים סוריאליסטיים הוא נותן פרשנות לתחושות שהוא חש. אחת הסצנות הסוריאליסטיות הבולטות בספר מתרחשת בזמן מלחמת יום הכיפורים. בסצנה מוצג קישקה עצמו יושב ומשרטט בכיתתו בבלגיה בהיותו סטודנט שנה ראשונה לאדריכלות.

שולחן השרטוט הבלגי מתואר כמדבר שבו נוסעת שיירת טנקים, לצד טנקים אחרים פגועים שמיתמר מהם עשן סמיך. גופו של קישקה בבלגיה, אבל המחשבות והלב בישראל: גיסו, חייל מילואים בשריון, גויס בצו 8; אחותו נמצאת לבדה עם התינוק; בן דודו נפצע בטנק שעליו פיקד ברמת הגולן; מדריך שלו לשעבר נפל בשבי המצרי. החדשות מדאיגות, קישקה לא מוצא מנוח; רוצה להתנדב, אבל ישראל מעוניינת בעיקר במילואימניקים.

״זה פריים שאני מאוד אוהב״, הוא אומר. ״אפשר לראות בו באופן חזותי, כמובן לצד הטקסט, איך אני קרוע בין הקשר שלי לבלגיה לבין האהבה שלי לישראל. 3,300 ק״מ מזרחה ממקום מושבי בבלגיה מתרחשת מלחמה שמאיימת על המדינה. הדף הופך לדיונות של סיני, ובמקום בתים ומבנים אדריכליים יש טנקים בוערים. באופן זה אני מעניק פרשנות ויזואלית שלא מסבירה את הטקסט, אלא מעצימה אותו. היא אפילו הופכת אותו לסוג של פואטיקה״.

כעבור שש שנים

״פלאפל עם חריף״ הוא הרומן הגרפי האוטוביוגרפי השני שיצר קישקה. בשנת 2012 פירסם רומן גרפי בצרפתית בשם ״הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא״, שחשף באופן רגיש אך יחד עם זאת בהומור, את טראומת השואה במשפחתו. הספר זכה להצלחה ולשבחים בעולם, תורגם עד כה לתשע שפות, ובימים אלה הוא מעובד בצרפת לסרט אנימציה, שייצא בשנה הבאה תחת השם ״הסודות של אבא״. בעברית יצא הדור השני לאור בשנת 2013 (הוצאת חרגול). ״פלאפל עם חריף הוא לא ספר המשך של הדור השני״, מדגיש קישקה. ״הוא פשוט ספר נוסף, שמספר על משהו אחר״.

הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא, הוצאת מודן

״הרעיון לכתיבת פלאפל עם חריף נולד עוד כשכתבתי את הדור השני. בדור השני אני מציין שסיימתי את התיכון, התחלתי בלימודי אדריכלות, ובעמוד הבא אני כבר קופץ לסיום הלימודים בבצלאל. נעדרת מהספר כל התקופה שבמסגרתה עליתי לארץ, למדתי ארבע שנים, התחתנתי ונולד לאישתי ולי בן. זה לא היה המקום לספר את כל זה, אבל ידעתי שאספר את זה בשלב מאוחר יותר״.

למה זה לקח שש שנים?

״במהלך השנים האחרונות הייתי בתוך לופ שקשור להצלחה ולחשיפה של הספר הראשון. הסתובבתי בעולם – טסתי להשקות ולתערוכות והרצאתי אודותיו. לא היה לי זמן לשבת בשקט ולכתוב את הספר השני. רק כעבור כמה שנים התיישבתי לכתוב, ועבדתי עליו במהלך ארבע שנים; חצי מהזמן על הכתיבה וחצי על הציור״.

הקווים העגולים של הדור השני ושל פלאפל עם חריף הם זהים. אך יש שוני חזותי מהותי בין שני הספרים: הראשון צויר בשחור לבן בלבד, לעיתים בקונטור ללא מילוי ולעיתים במילוי שחור, בעוד שבספר השני שולטים הצבעים וכמעט נעדר ממנו קו קונטור שחור. ״ההחלטה לאייר את הדור השני בשחור לבן הייתה החלטה מושכלת״, מספר קישקה. ״השחור לבן הוסיף דרמה. הוא הוסיף עניין חזותי בדף, לצבע השחור היה תפקיד מכריע. בפלאפל עם חריף לעומת זאת אין כמעט שחור. הדבר היחיד שצבוע בשחור הוא צבע השיער שלי, פשוט כי יש לי שיער שחור. קווי הקונטור מצויירים בחום אדמדם״.

חמישה עשורים חלפו מאז אותו יום קיצי של שנת 1969, שבו גילה קישקה את הפלאפל עם חריף; גילה את הישראליות. מזה 45 שנה הוא חי בישראל, יוצר בה, מגיב למתרחש בה וחווה את כל החוויות – הטובות והרעות, הקשות והנעימות, שחווה כל ישראלי. את כל אלה הוא מעביר בספרו החדש ברגישות ובהומור האופיינים לו על פני כמעט 90 עמודים, בכישרון רב של ציור ושל כתיבה, ובשפה ייחודית. ולגבי החריף? ״כיום אני כבר אוכל חריף, התרגלתי אליו…״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. נאוה בלוך

    בחודש הבא יש לי יום הולדת.יש לי הרגשה שאני קונה לי את הספר הזה כמתנה ראויה ביותר.הרבה הצלחה.אגב האם הוא יצא באנגלית?יש להתחשב גם באוכלוסיה שתרצה לקרוא ולראות אותו שלא דוברת עברית וצרפתית.יופי של מתנה.

    1. רני רדזלי

      נאוה, ראשית – מזל טוב. שנית, בימים אלה ממש עובדים על גירסת קינדל באנגלית.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden