כל מה שחשוב ויפה
שי כנעני, גן זייד, קרית טבעון

אני אנדרטה: בצילום, בדיגיטל, בפרפורמנס

התערוכה ״אני, אנדרטה״ בגלריה החדשה במוסררה היא ״ניסיון מינורי לבחון את היחס בין הגוף לאתר הזיכרון״, אומרת האוצרת מיכל בראור

אנדרטאות מעוררות לרוב יראת קודש: הן צרובות בתודעה כמונומנטים של זיכרון, ומכתיבות התייחסות מכבדת לנושא שאותו הן מנציחות – אדם, אירוע או תקופה. ״בארץ קיים גודש אנדרטאות ביחס מדהים למדי של אנדרטה/אתר הנצחה על כל 760 מ״ר, מה שהופך אותן לחלק בלתי נפרד מהנוף המקיף אותנו ומהסביבה שבה אנו חיים״, אומרת מיכל בראור, אוצרת התערוכה אני, אנדרטה המוצגת בימים אלה בגלריה החדשה במוסררה.

בתוך כך, נוכח הריבוי המשמעותי, עולה השאלה עד כמה ערכן הראשוני של אנדרטאות כאתרים שנועדו להנציח ומצווים לזכור אכן נשמר ככזה ולא מתעמעם. במילים אחרות, עד כמה התוכן שהביא להקמתן נותר חי וממשיך לפעול על האדם במפגשו התדיר עמן, שכבר לא בהכרח קשור למעמד טקסי של זיכרון, ואפילו נכרך לא פעם בפעילות פנאי. 

ניר הראל

טל אלפרשטיין ויוליה קרן טורבן, monumentalize

״התערוכה היא ניסיון מינורי לבחון את היחס בין הגוף לאתר הזיכרון״ כותבת בראור בטקסט האוצרות שמתייחס אל התערוכה ואל התמה העומדת במרכזה: מפגש בין האדם והאנדרטה ו״תגובות זיכרון״ העולות ממנו. הרעיון לקיומה, מספרת בראור – בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל ובעלת תואר שני מהאקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון (RCA), העוסקת בהוראת אמנות לצד היותה יוצרת פעילה בתחומה – נולד מתוך סוג של ״דיאלוג הנחיה״ שהתקיים לאורך שנה בינה לבין שי כנעני, אחד היוצרים המציגים בה.

״שי עוסק בצילום ומתמקד בדיוקן עצמי. בשלוש השנים האחרונות הוא קידם פרויקט אישי בהנחייתי ובהנחיה של גסטון צבי איצקוביץ ותמיר צדוק, שבמסגרתו הוא בחן את הדיוקן שלו ביחס לאנדרטאות בכל רחבי הארץ. המחשבה הראשונית הייתה לקיים תערוכת יחיד של עבודותיו, אך בהמשך רציתי להרחיב את השאלה מהמקרה הפרטי של שי לשאלה עקרונית יותר, דרך חיבור בין העמדה האמנותית שלו ועמדות של יוצרים שבוחנים תמות דומות״.

הצעה לתפאורה

״אני, אנדרטה״ מציגה שלושה גופי עבודות שנוצרו במדיומים שונים: צילום של שי כנעני, עבודות דיגיטליות של ניר הראל, ופרפורמנס של טל אלפרשטיין ויוליה קרן טורבן. בבסיס העבודות עומדת השאלה מה עושה האדם הפרטי, האני היוצר, מול האנדרטה המייצגת תוכן לאומי־חברתי כלשהו, והתשובות שמציעים לה היוצרים שונות ומשתנות; מערבות רובד אנושי, רגשי ופיזי עם ממד מונומנטלי.

גוף העבודות של שי כנעני הוא תוצר של שלוש שנות ״מסע אנדרטאות״, שבמהלכו עבר את הארץ מצפון לדרום וצילם את עצמו איתן. בצילומיו הוא מעמת את גופו המתבגר ששיני הזמן כבר נתנו בו את אותותיו עם נצחיות האנדרטה, עם הזיכרון שנותר יציב וקבוע מול הזמן האוזל, ותוהה מהו ״מעמדו״ ביחס למרחב ״האנדרטי״. את תהייתו הוא מבטא באמצעות סיטואציות/מחוות גופניות בהשראת האנדרטאות, ש״מכתיבות״ אותן ובתוך כך מפעילות את גופו.

שי כנעני, אני – אנדרטה ללוחמי הפלמ״ח, מלכיה

באופן זה תופס כנעני את הזיכרון דרך הגוף ולא דרך המונומנט, כשהגוף, האני, מהווה בעבורו מקרה בוחן לחקור את יחסי הגומלין שלו עם האנדרטה. הדיאלוג שהתהווה אגב כך והונצח בצילומיו הוא תמצית עבודותיו – דיאלוג קיצוני בין הגוף החי ההולך ומתכלה לבין האנדרטה הדוממת וחסרת החיים, שחוצה את ממד הזמן בתכליתה לשמר את מה שכבר אינו קיים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עבודתן המשותפת של טל אלפרשטיין ויוליה קרן טורבן, monumentalise, מתמקדת דווקא בשאלה איך זוכרים, ובוחנת את הנושא באמצעות פרפורמנס של גופים חיים. השתיים מזמינות לשחזר־לבנות אנדרטאות קיימות דרך הגוף, לצלם אותן ולשתף אותן באתר ייעודי, ול״נוחות״ המשחזרים הן מציעות מעין מדריך עם ״הוראות הפעלה״ מאוירות שיצר בעבורן האמן דן אלון.

מטבע הדברים, משך חייהן של האנדרטאות האנושיות קצוב מלכתחילה, ומותנה ביכולתם של הגופים לדייק את צורת האנדרטה ו״להחזיק מעמד״ ללא תנועה בתנוחה שנגזרה מהמבנה שלה. כשהיכולת האנושית מגיעה לקצה האנדרטה אמנם מתפרקת, אך זיכרון החוויה שביצירתה נותר חי בגוף. 

טל אלפרשטיין ויוליה קרן טורבן, monumentalize

ניר הראל, הצעה לתפאורה

עבודתו של ניר הראל, ״הצעה לתפאורה״, מציעה לחשוב על יחס וקשר בין גוף למקום מזווית אחרת. הראל מייצר מרחב דיגיטלי־פנורמי באמצעות גרפיקה ממוחשבת, כשהצופה ״ממוקם״ על מעין במה, דיגיטלית גם כן. מבטו סובב 360 מעלות, כשגופו נותר מחוץ למרחב זה והוא מוזמן לשוטט בו באמצעות תנועת אצבעותיו ועיניו בלבד. הגוף, האדם, הופך כך להיות נוכח ונפקד בעת ובעונה אחת: הוא לא קיים כדימוי בעבודה, והפוקוס הוא על המחוות הגופניות שלו – על המבט, על תנועת האצבעות ועל העיניים שמלוות אותה. מחוות אלה הן שמנווטות/מפעילות את העבודה ומאפשרות לקשר בין האדם והמקום להתקיים גם אם הוא אינו נוכח בו בדרך המקובלת.

״ללא כותרת (מפוספסת)״, היא עבודה נוספת של הראל, שמציגה דמות נעה שתנועותיה לקוחות מתוך מאגר תנועות שהוקלטו בעבור מחקר שנערך באוניברסיטת קרנגי מלון. תנועות הדמות נוצרות ופועלות בתוכה ובכך גם מפעילותה אותה, כשהחלל הדיגיטלי מגיב אליהן. הדמות הנעה מהווה גם את מקור האור בעבודה, וככזו, הצללים שהיא מטילה מייצרים שכבת תנועה נוספת. הראל מציע כך מרחב שאפשר לקרוא אותו כאנדרטה: כזיכרון של תנועה נטולת גוף ממשי שנושא אותה, וכשימור של תנועות גם בהיעדר גוף.

על תהליך העבודה על התערוכה, מספרת בראור, שהוא היה בעבורה ניסיון מעניין ששילב את המחקר האמנותי של תהליך האוצרות עם ניסיונה האישי כיוצרת. ״לידע שנדרש כדי לאצור תערוכה התווסף כך ההבט האישי שמכיר את ׳החושיות׳ של יוצרים, ומבחינתי זה היה רובד נוסף שהעשיר והעמיק את התהליך. תפיסות הזיכרון שהתערוכה מציגה אמנם שונות זו מזו וכך גם הביטויים האמנותיים שלהן, אך בה בעת קיימת השקה ביניהם. הם מאירים אלה את אלה ויוצרים גשטלט של תערוכה קבוצתית, דברים שנוצרים מתוך ׳הביחד׳״.


אני, אנדרטה: הגלריה החדשה, בית הספר לאמנות ולחברה מוסררה
אוצרת: מיכל בראור; משתתפים: שי כנעני, ניר הראל, טל אלפרשטיין ויוליה קרן טורבן
נעילה: 28.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden