כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
אדוה דרורי, ״שומרת לילה, בואי לגן תכלת״. צילומים: דימה ולרשטיין

אדוה דרורי עושה אמנות מזכרונות ילדות ורגשות מעורבים

״שומרת לילה, בואי לגן תכלת״, תערוכת היחיד החדשה של אדוה דרורי בגלריה במרכז ההנצחה בטבעון, מדגישה את הקושי להתנתק מהרקע הקיבוצי, לטוב ולרע

Hagit:

הי אדוה, מה שלומך הבוקר?

Adva:

טוב, שמחה לקראת התערוכה

Hagit:

״שומרת לילה, בואי לגן תכלת״, התערוכה החדשה שלך בגלריה במרכז ההנצחה בטבעון (אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי), היא חלק מעבודה מתמשכת שלך באותו נושא ובאותה שפה

Adva:

כן. זאת מסתבר עבודת חיים, שכל פעם אני פוגשת ממקום אחר. מגלה וחוקרת זוויות שונות של חיי והביוגרפיה שלי, שחלק נכבד ממנה קשור לקיבוץ

Hagit:

הצגת לראשונה את העבודה שלך, בכל עוצמתה, בתערוכה ״לינה משותפת״ שאצרה טלי תמיר בביתן הלנה רובינשטיין, ב־2005. זו הייתה תערוכה מכוננת בתודעה הציבורית וביחסים של שדה האמנות עם חיי הקיבוץ. את מרגישה שיש לך פה תפקיד, שליחות חברתית, או שזה הכל אישי?

Adva:

במיצג־מיצב ״תפור בבטן״ שהצגתי במסגרת התערוכה ״לינה משותפת״, זאת הייתה הפעם הראשונה שהעבודה נגעה באופן ישיר ומודע בנושא הקיבוץ, אבל מתבהר לי שרוב עבודותיי גם לפני זה נגעו בנושא זה, אם כי באופן פחות מודע. במיצגים שעשיתי בתחילת דרכי האמנתית הייתי מטגנת בובות עם חומרי מזון שונים. היצירה היא כלי מחקר אישי, תרבותי ופוליטי בעבורי. דרכו אני לומדת את עצמי ואת העולם ומאפשרת התבוננות מעמיקה במקומות חשוכים בתוכי ובחברה שבה אני חיה.

זה כלי שמאפשר לשהות בתוך כאב שקשה לגעת בו בדרכים אחרות. השהייה בכאב מבחינתי היא הכרחית בתהליך של צמיחה והתפתחות. מקומות סגורים וכואבים מדי מצמצמים את הנפש ואת החברה, כך אני מאמינה, ומושכים אחורה. ואילו הפתיחה והשחרור של אותם מקומות מאפשר אוורור והתקדמות הלאה לעבר עתיד נושם ומואר יותר.

בעבר פעלתי יותר בקונטקסט פוליטי, הייתי יותר מחוברת לפצע החברתי פוליטי מדיני, ועבודותיי היו מאוד נוקבות. במהלך השנים, ודרך תהליך אישי שעברתי – במסגרת לימודי תרפיה באמנות אינטנסיביים באנגליה ובארץ – הבנתי שכל הפצעים הפוליטיים, החברתיים והלאומיים נוגעים בפצע הנפשי האישי שלי ומופעלים ממנו.

בתור מטפלת באמנות אני עובדת הרבה עם ילדים והורים בטיפול דיאדי, ומשתדלת ליצור מרחב מרפא לפצעי ילדות ולטפל בהם בזמן

Hagit:

יכולתי לנחש שהתרפיה לא זרה לך – הן כמטפלת והן כמי שהאמנות משמשת בעבורה תהליך תרפויטי?

Adva:

אני מדמה את התהליך שאני עוברת עם עבודותיי למעין ספירלה בתנועה מתמדת. כמובן שכשאני מוצאת את החיבורים וההקשרים בין הפצעים האישיים שלי לפצעים של החברה והסביבה שלי, העבודה נהיית יותר כנה ואותנטית. כנראה מאז ומתמיד עשיתי לעצמי טיפול באמנות, מאז שאני זוכרת את עצמי אני יוצרת. ממש מילדות מוקדמת. אני חושבת שבזכות האמנות הצלחתי להתגבר על הרבה קשיים שחוויתי בחיים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

למזלי, מאז שהייתי קטנה היו סביבי מבוגרים שהעריכו וחיזקו אותי במרחב היצירתי הזה שחייתי בתוכו. בגן היו לי מטפלות – שבי ומלכה – שכל הזמן פירגנו לי בכל מה שעשיתי והאמינו בכישרוני. בתיכון היתה לי מורה לאמנות מופלאה שתמכה ביצירה שלי וקשה לתאר כמה הקשר איתה היה לי משמעותי. היא היתה הרבה יותר ממורה, חברה, מטפלת… היום היא מטפלת רגשית, ואומרת שאני באופן לא מודע הייתי המטופלת הראשונה שלה. היא ליוותה אותי שנים, והיצירה הייתה נוכחת כל הזמן. בעיקר האמונה הכל כך חזקה שמה שאני עושה הוא טוב, הוא ראוי ושווה. עם כל הנשים היקרות האלה אני בקשר עד היום. זה מאוד מחזק.

גם הורי תמכו בי בדרכי האמנותית, אבא שלי במיוחד. מגיל צעיר (תיכון) היה לי סטודיו בקיבוץ בזכותו, והקיבוץ השתתף איתי בהוצאות על חומרי היצירה. הוא היה מסיע אותי לחוגי ציור בכל רחבי הארץ, ועוזר לי בהקמת המיצגים והמיצבים המורכבים שלי

Hagit:

את מספרת כאן כמה תומכת הייתה הסביבה, והנה בעבודות יוצאת לאור טראומה קשה מהסביבה התומכת הזו

Adva:

נכון. בעבודות שלי יש תמיד שני פנים, או יותר. היו דמויות שומרות בגן תכלת, שהחזיקו אותי בילדות וזה היה מזלי, ועל כך אני מודה עד היום שהיו סביב פיות כאלה. אבל בתוך כל החום הזה היו הרבה רגעים בודדים, והניגוד הזה בין החום לבין האין הוא מאוד חזק וצורם. אני מניחה שיש הרבה דברים שאיני זוכרת מהלינה המשותפת, מכיוון שמגיל שבועיים הייתי בבית ילדים והזיכרון המודע לא קיים בגילאים כאלה, אבל הזיכרון הפיזי כן. ככל שאני מבינה ולומדת למה תינוק זקוק, אני נדהמת לגלות כמה חוסר היה באופן שבו גדלתי. זה ברובד המודע. ברובד הלא מודע, לרוב עולים לי דימויים קשים, של בובות, ילדות פצועות, חתוכות, אנוסות וכו׳…

הדימויים פשוט עולים דרך הידיים שלי, שפועלות באופן עצמאי. אני מאפשרת לדימויים לעלות ומתבוננת בהם. לא תמיד אני מבינה בדיוק למה כל דימוי קשור, לפעמים יש לי השערה. חשוב לי לקבל את מה שעולה, אפילו אם זה קשה וכואב ולאפשר לדימוי הזה לחיות, לא לברוח ממנו. אני מאמינה שרק כשאני אוכל לאחוז את כל החלקים שבי, היפים, הכואבים, המפחידים, המסוייטים, אני אוכל לחיות בשלום עם עצמי ועם הסביבה ויהיו לי כוחות נתינה גדולים יותר

Hagit:

״גן תכלת״ (אם איני טועה) היא הכותרת הכי ספציפית שנתת עד כה לעבודות שלך. זה נשמע מתוק, וכמי שמגיעה מרקע קיבוצי בעצמי אני מנחשת שיש פה מסר כפול: גן תכלת הוא משהו טוב ומשהו רע

Adva:

תכלת זה צבע רך, נעים, מכיל ומגונן. כן, יש ניגוד בין הרוך של הצבע לבין תחושת הבדידות והיתמות שמתלווה לגן. הגן היה בעבורי גם מקום רך, אוהב ומכיל, אך בלילות חוויתי בדידות עצומה והכל באותו מקום. כביכול בבוקר היו מגיעות הפיות, ובלילה היו מתעוררים לחיים מכשפות ושדונים

Hagit:

יתמות. אפילו לא נטישה, את מדברת על יתמות ממש?

Adva:

יתמות – תחושה שאין אף אחד. כנראה זה מה שחוויתי, אפילו אם זה רק בלילה. מין צניחה כזאת לבור חשוך ומפחיד, ואין אף אחד שנמצא על ידי ויכול להוציא אותי או לעצור את הנפילה העמוקה הזאת אל תוך החושך. עד היום אני חווה את תחושת הבדידות הזאת, זה כנראה נצרב בי באופן עמוק מאוד

Hagit:

בואי נחזור לתערוכה החדשה – שנפתחה ב…תצוגת אופנה?

Adva:

כן, תצוגת אופנה: חלק מהפרויקט הנוכחי הוא שמונה שמלות צבעוניות שתפרתי מבגדי תינוקות. בשמלות אלה יש משחק של נעדר ונוכח. מתוך עשרות בגדי תינוקות שמהם נעדרים התינוקות, אני יוצרת מעטפת אחת וספציפית ומגדירה ומנכיחה אישה. העיסוק שלי בבגדי תינוקות, שהוא החומר המרכזי בתערוכה הזאת, קשור מצד אחד להיעדר של התינוק ומצד שני המגע שלי בחומר הרך והנעים הזה מאפשר לי להתחבר למקומות ראשוניים ולעולם תינוקי, ילדי

Hagit:

את משתפת פעולה כבר שנים עם אמנית הקול המעולה אתי בן־זקן. מה חלקה בתערוכה?

Adva:

אתי בן־זקן היא זמרת, סופרת ואמנית רב תחומית מעולה ביותר. יש בינינו חיבור עולמות שכזה שפועל באופן יותר מודע וגם מתחבר לתת מודע הקולקטיבי שלנו. העברתי לה חומרים כתובים הקשורים לתערוכה, והיא דלתה מתוכם משפטים ושילבה אותם בשירי ערש חרישיים. העבודה הקולית מול המיצב שלי הן שתי עבודות שמהדהדות אחת את השנייה ומנהלות דיאלוג אמנותי.

גם טשטוש הזהות הוא נושא מרכזי. יש דמויות ללא תווי פנים בתערוכה ובמהלך התערוכה אבצע מיצג פעולה, שבו אני יוצרת פנים, מעניקה זהות ותופרת בגדים לבובות קטנות בצבע תכלת, שנתפרו בהזמנה מיוחד בשבילי ב״בובטיק שריד״, שבו עובדות כיום שבי ומלכה שהיו המטפלות שלי בגן תכלת, ויהודית שהיתה הגננת שלי. מצחיק לא?! 🙂

Hagit:

מרגש וחמוד אפילו. אני חייבת לומר לקורא.ת המבועת.ת: לא הכל כל־כך עגום, יש הרבה רוך בבובות, בעבודות הטקסטיל וגם ביחסים בינך לבין הקיבוץ ואנשיו… תקני אותי אם אני טועה?

Adva:

בהחלט יש הרבה רוך בעבודותיי. וגם הרבה קסם. יש גם הרבה קסם במקום שבו גדלתי, בקיבוץ שריד. אני רואה את זה מעורבב, קסם ועצבות, ומהמקום הזה אני פועלת. אני לא באה בעמדה מאשימה נגד הקיבוץ וחבריו, אלא יותר ממקום של התבוננות חרישית ומעמיקה על חוויותיי. התערוכה בטבעון – מקום שהוא חלק מנוף ילדותי – מאפשרת לי לגשת לעבודה דרך חיבור ישיר עם הקיבוץ, וזה בפני עצמו חוויה מבורכת. יש לי הרבה עבודה מול המקום, ואני שמחה שמאפשר לי לעשות זאת באופן יצירתי, אוהב ומשעשע

Hagit:

יש לי תחושה שמדי כמה שנים מתעורר דיון ער בענייני הקיבוץ של פעם, והדור שלנו הוא דור הביניים של מי שגדלו בימי השיא של האידאולוגיה הקיבוצית וכבוגרים ראו בהתפוררותה. שמעת על קבוצת הפייסבוק החדשה והסוערת ״אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ״ – קבוצה סגורה שקמה והתפתחה בשניות לממדי ענק, ויש בה רמת שיתוף וחשיפה יוצאת דופן?

Adva:

בהחלט. גם פרסמתי שם את התערוכה וזכיתי להרבה פרגון. אחרי כל כך הרבה שנים הזכרונות כל כך חיים ובועטים. מסיפורים טראומטיים ועד כאלה מצחיקים. אבל המדהים הוא שהכל כל כך חי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. דליה

    משגע מרגש ומרטיט את הלב. מקווה מאד שיצא לי להגיע לראות ולהרגיש. תודה

  2. תמר אמתי

    אהבתי וחייכתי

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden