כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
הצבה מתוך התערוכה ״יצאן מכלל שימוש״ במרכז אדמונד דה רוטשילד. צילומים: חן שרון

מגלים אוצרות // גלית גאון

״אוצרות היא לפעמים תכנון קפדני של פרפורמנס אקראי בין אנשים וחפצים״. גלית גאון, ראש התכנית לאוצרות עיצוב בשנקר, אוצרת כבר שלושה עשורים לפחות ועדיין שמחה במיוחד לעבוד ולהתרגש עם מעצבים צעירים

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שלי לא היתה תערוכה אחת, אלא שתי תערוכות שאצרתי במקביל בסוף 1990 ותחילת 1991, התחלה סוערת למה שיהפוך למרכז החיים שלי. סיימתי את הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל והדבר הראשון והיחיד שעניין אותי היה כמובן מוזיאונים ותערוכות. ביולי, ממש עם סוף פרויקט הגמר, עיצבתי תערוכת צילום בבית התפוצות והתחלתי לחלום על תערוכה של מעצבים.

הראשונה היתה ״מחר עכשיו״, תערוכה קטנה ונפלאה של שלושה בוגרי המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, שהקמנו בגלריה הוראס ריכטר ביפו. השתתפו בה מישאל צורף, יונתן ואילון ערמון – שאיתו אני שמחה תמיד להיפגש ולחלום תערוכות. את התערוכה הצעתי להוראס בפגישה בה התלוויתי לאיזיקה, באחד המסעות שלו ל״ארצות השפלה״. כבוגרת טרייה של המחלקה לעיצוב תעשייתי חשבתי על כך שאין שום מקום שבו אנחנו יכולים להציג את העבודה שלנו. לשמחתי, הוראס נענה בשמחה, אבל בלי תקציב. ככה מצאנו את עצמנו סוחבים בלוקים שנוכל להניח מתחת לרהיטים כדי להגביה אותם לגובה הנכון תצוגתית.

התערוכה השניה היתה בעצמה הראשונה בסדרה של ארבע תערוכות, בחלל הגלריה של חנות הרהיטים הרמוני בירושלים. בעלי החנות, הזוג הצרפתי סינטיה ואנרי אזולאי, החליטו אחרי ארבע שנים בירושלים שתערוכות עיצוב יהיו הדרך שלהם לקרב בין מעצבים ולקוחות ירושלמים של שנות התשעים. אחת לחודשיים קיבלתי את הגלריה העליונה כשהיא ריקה מרהיטים עבור תערוכה קטנה. לסדרה כולה קראו ״חברים של הרמוני״ (שנות התשעים, כבר אמרתי). התערוכה הראשונה, ״חפצים חשובים מאוד״, הציגה עבודות של יעקב קאופמן, חנן דה לנגה, יואל גילינסקי, עידו ברונו, עפר קוטלר, לידיה זבצקי, ישראל הדני, אסתי קנובל, אלכס וורד ז״ל, ורד קמינסקי, הנס פלדה, אלישע טל, איקו ונוני אביטל ואלון דרורי. אחריה הגיעו ״עם רגל אחת בשוק״ שהציגה מעצבים בשנתיים הראשונות לעבודתם אחרי הלימודים, ״משחק ילדים״ ו״כסא חשוב מאוד״.

גלית גאון. צילום: בן קלמר

סקיצות והזדמנות לסדרת התערוכות בהרמוני. צילום: מ״ל

תערוכת אוסף פרטי של בגדי איסי מיאקה בגלריה אסכולה בתל אביב, תחילת שנות התשעים. צילום: מ״ל

גלית ואיזיקה גאון בהקמת תערוכה במוזיאון ישראל, 1986. צילום: מ״ל

מכל מלמדי השכלתי

גדלתי אצל שני אנשים קריאטיביים ויוצאים מגדר הרגיל: אמא שלי, שאין מילים לתאר את היכולות שלה לקשור יצירתיות, כתיבה, חינוך ומשחקיות, היתה שותפה בהקמת בית הספר הניסויי עם משה כספי, שבו למדנו. איזיקה, אבא שלי, היה האוצר הבכיר לאדריכלות ועיצוב במוזיאון ישראל ולצידו גדלתי מגיל חמש ועד לפטירתו הפתאומית לפני 22 שנים. ״עסק משפחתי,״ אומר ג׳ון מיידה, ״הוא מילה אחרת לעבדות ילדים״. אני בטוחה שככה הרגשנו כילדים, ימים על ימים במחסן האוסף, בהקמת תערוכות, בזיהוי חפצים, בניקוי, בהדבקה, בצביעה, בצילום ובעיקר בשיחות ארוכות על תערוכות, אנשים, חפצים ובשביל מה כל זה נחוץ.

איזיקה, שהתחיל לעבוד באגף הנוער במוזיאון כשנולדתי, צמח במוזיאון מאמן צעיר, מדריך ומורה, לאוצר אוטודידקט בעל חושים חדשים, קשרים בין־לאומיים חמים ויכולת מופלאה להשתמש במוזיאון כהזדמנות להציג בפני אנשים את המובן מאליו בדרך אחרת. נאמן לדרכו, שהאמינה בעבודה קשה והתמחות 1:1, הוא שלח אותי לעבוד מידי קיץ בכל מחלקות המוזיאון – מסגור, בניית מודלים, ביצוע מתקני פרספקס למטבעות, רפאות בארכאולוגיה, צילום לקטלוגים ועוד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ההזדמנות לצמוח עם מי שמסתכל עליך, כבר כילדה כאדם בוגר, היא נהדרת ומחייבת מאוד. החוויות הטובות ביותר שלנו יחד, היו הקמות במוזיאון בהן לא היינו צריכים לתאם דבר, אלא פשוט לעבוד עד שהכל מגיע למקום. למדתי ממנו שיש לחלל כוח גדול יותר מכל שרטוט, שאוצרות יש בה אלמנטים של כוראוגרפיה והעמדה ולא תמיד התוכנית הראשונה היא זאת שתתאים בסופו של דבר, למדתי שגמישות היא אחד הכלים החשובים ביותר ושלא תמיד צריך טקסט פתיחה.

אוצרות היא לפעמים תכנון קפדני של פרפורמנס אקראי בין אנשים וחפצים. עד היום תערוכות טובות גורמות לי להתמסר אליהן כבר בכניסה אני יכולה לשכוח לצאת וכל מה שמתחשק לי זה להתקשר לאבא שלי ולספר לו איזו תערוכה נהדרת הוא צריך ללכת לראות. כך שנדמה שלא היתה לי ברירה אחרת אלא להפוך לאוצרת־מעצבת – מה שלימים התגבש כאוצרת לעיצוב.

כנרת נעם, מתוך התערוכה ״בנעלי בד ואופניים חדשים״

אור הגנוז, אלון בן שושן

התחנה האחרונה

שתי התערוכות האחרונות שאצרתי מוצגות במסגרת שבוע האיור, שייפתח בעוד רגע, וגם הן מוקדשות לבוגרים. ״בנעלי בד ואופניים חדשים״ מציגה שני פרויקטי גמר: האחד של כנרת נעם, מאיירת בוגרת בצלאל, והשני של אלון בן שושן, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. שניהם בחרו את יום כיפור כנושא לעבודת האיור.

מידי קיץ אני מבקרת בתערוכות הבוגרים, סוגרת מעגל עם מי שעוד רגע יתחילו את חייהם המקצועיים, חושבת על השאלות שהם מעלים, על מקורות ההשראה שלהם, על הדברים שהם מבקשים להתמודד איתם. האם אני עדיין רואה את עצמי בעיניהם? האם הם ישראליים? מקומיים? מזרח־תיכוניים? יהודיים? בין־לאומיים? עכשוויים? האם המחשבות שלהם משקפות עדיין גם את מציאות חיי כאן?

ואז נפגשתי איתם, אחת בבצלאל ואחד בשנקר, שתי עבודות רציניות, מורכבות, אישיות. שתיהן מדברות את יום כיפור בקו מאוייר. האחד רוקם, השניה מציירת; חשש והתרגשות, פחד ודמיון, ביום שאין בו מוזיקה או שירים, רק מילים, תפילות ומעט מאוד מזמורים, אדם ואישה מול השנה הבאה, חטאים וסליחה. והחלק הכי שווה הוא הזכות לעבוד לצד שני יוצרים צעירים, לחלום את התערוכה, להיפגש לקפה ועוד קפה לעבוד יחד על טקסטים, תוכניות תליה, פרטים אחרונים דרך חדשה.

התערוכה השניה – ״יצאו מכלל שימוש״ – התחילה בטלפון מבית אריאלה. ״שלום, את משנקר? יופי, יש לנו מאות ספרים ישנים, אולי את רוצה לעשות מהם פרויקט?״. משם התגבשה תערוכה שמובילה שירה באום, מי שתהיה אוטוטו בוגרת התוכנית לאוצרות בעיצוב בבית הספר ללימודי המשך בשנקר. 25 מאיירים בוגרים נפגשו איתנו ובחרו ספרים מתוך עשרות הספרים שסומנו בחותמת ״יצאו משימוש״ בספרייה. ספרי ילדים, ספרי הדרכה, ספרי קריאה שימשו כמצע ליצירה חדשה, איור, רקמה, סיפור, צביעה, קולאז׳. סיפור חדש בפורמט ישן.

את התערוכה נציג בגלריה של מרכז אדמונד דה רוטשילד, שפועל לקידום אמנים ומעצבים בשנים הראשונות לאחר הלימודים. התערוכה כולה תוצג על שידות העץ שבהן היו בעבר כרטסות הספרים בספריה. בתחילת הדרך חשבנו, שירה ואני, שהמאיירים יבחרו כפולת עמודים אחת לעבוד בה. אבל הם, בהתלהבות מדבקת ויצירתית, רקמו ואיירו ספרים שלמים. אני ממש מקווה שכל מי שיגיעו לראות את העבודות המצוינות שלהם יקחו את הזמן להאט ולהביט מקרוב על פרטי הפרטים שמרכיבים את האיורים החדשים.

מתוך התערוכה ״יצאו מכלל שימוש״

תערוכת החלומות

תערוכת החלומות שלי היא בדרך כלל התערוכה הבאה, אבל לו יכולתי הייתי בונה סדרה של חדרי פלאות מלאים בחפצים ארכאולוגים, חפצי עיצוב עכשוויים, חפצים היסטוריים וצנצנות חרקים, שמלות ונעליים, ספרים ותכשיטים, אגרטלים וכסאות. את התערוכה הייתי בונה במוזיאון מורי, בטוקיו, ומאפשרת לאנשים להזיז את החפצים מכאן לשם. לסדר מחדש את מערכת ההקשרים, את המחשבות ולכתוב את הסיפור.

ואם טוקיו בדיוק עמוסים, אני חולמת על קראוון גדול שחונה במרכז מילאנו, ובו, בהתאם לשעות קבלה, יכולים מעצבים להגיע ולהציב ביחד איתי תערוכה קטנה לשש שעות.

בקרוב אצלך

על מה אני עובדת בימים אלו? אוצרת במשותף עם תום כהן, תערוכה בנושא עיצוב זהות והגירה, למוזיאון אשדוד לתרבות הפלישתים (האמת שבעוד שבועיים ייצא קול קורא, אז הנה ההזדמנות לספר עליה). אני גם מתרגשת ממש לכבוד פתיחת הכיתה הרביעית של התכנית לאוצרות בעיצוב בבית הספר ללימודי חוץ בשנקר. לא תיארתי לעצמי כמה מהר החלום ליצור קהילה של אוצרי ואוצרות עיצוב בארץ יתגשם. אני גאה בהן ומרותקת מהדרך שבה הן יוצרות אוצרות ופועלות.

בתערוכות קדימה, מתרגשת לקראת תערוכה חדשה שאני אוצרת בגלריה של סטודיו קהאן, ״איים בזרם״, שתפתח בשבוע הבא. בימים אלו אני משיקה גם את פורום העיצוב של איגוד המוזיאונים, ושמחה מאוד על ההזדמנות לדייק את העיסוק והדיון בתחום. שום דבר מכל זה לא מובן מאליו ואני מודה בכל יום על ההזדמנות שיש לי לעבוד, לפגוש אנשים, מעצבים, אדריכלים, יוצרים, לעסוק במה שאני מוצאת כדבר המרתק ביותר לעשות – בכל פעם מחדש, כי אי אפשר באמת להכין שום דבר מראש (ורק התחילה השנה).


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

כנרת נעם

אלון בן שושן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. רם הלל

    הי גלית.
    תערוכת "הבלוקים" הראשונה שלך נקראה "מחר עכשיו" והשתתפו בה, אילון ערמון, משאל צורף ורם הלל (לא יונתן) יש לי הרבה תמונות מההקמה , מהתערוכה ומהפורטפוליו שהכנו לפני התערוכה ולאחריה. אשמח להעביר לך

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden