לאיסלנד ובחזרה

מידי שנה, לקראת סוף שנה ד׳, ניצבים ראשי המחלקות השונים בבתי הספר לאמנות ועיצוב ונושאים נאום דומה. ״תהיו טובים, החיים לא פשוטים אבל מרתקים. צאו לעולם, תיזמו, היו יצירתיים, הגשימו, היו ייזמים. הרי העבודה לא מגיעה בדואר״.

בסוף ינואר, באיחור של יותר מ־25 שנים, הגיעה עבודה בדואר, באי־מייל. לא שיש לי תלונות: ״שלום לך, נעים להכיר, ליזי, מנהלת תוכן מוזיקלי ב׳רדבול מיוזיק 3.0׳. אנחנו רוצים להזמין אותך להשתתף בכנס שאנו עורכים לכל מנהלי התוכן בחברה ורצינו לבדוק האם תסכימי להגיע לשמש כמרצה מרכזית ומנחה בסדנה שלאחריו…״. אני קוראת שוב, לאט. לא, זה לא וירוס אוטומטי במייל ״זכית במליון״, אבל דומה: הזמנה להרצות בפני מנהלי התוכן של רדבול מיוזיק באיסלנד! וואוו.

כעבור שבועיים, אני מוצאת את עצמי במסע של שלושה ימים לאיסלנד ובחזרה. איסלנד: לא תכננתי להגיע לשם בשנים הקרובות, תבניות הנסיעה המקצועיות שלנו נעות סביב מוקדי הכוח של עולם העיצוב, בין מילאנו לניו יורק, בין אינדהובן לפריז, בין ליסבון לטוקיו. איסלנד? אני הודפת את המחשבות על כמה קר, מה לארוז, ומפנה את הימים בכדי להכין את המצגת להרצאה המרכזית, 120 שקופיות שצריכות להשתתף במסע הזה יחד איתי: איך להזכיר למי שמקשיב שאחד הדברים הכי יפים הוא ההזדמנות והחסד להעניק למישהו אחר חוויה שכולה תוכן, צורה ורגש; הזדמנות להשתאות, להשתהות, להקשיב, לפתוח את הלב ואת הדעת לרעיונות חדשים, להתנסות, להתרגש להתקרב ולא לפחד.

שבוע לפני הנסיעה מגיע כרטיס טיסה, שלוש החלפות מתוזמנות. תל אביב – פרנקפורט, פרנקפורט – שטוקהולם, שטוקהולם – רייקיאוויק. ״כדאי לך להזמין כרטיס לאוטובוס מהשדה״, כותבת לי ליזי, ״מונית מהשדה לעיר יכולה להגיע ל־120 יורו ועדיף שיהיה לך מקום מוזמן באוטובוס״. אולי זה זמן טוב לפתוח גוגל, אני חושבת. מזג אויר? מפות? אין לי זמן אפילו לטייל ברגל בעיר, אבל בכל זאת, שווה לקרוא משהו.

אני אורזת מזוודה קטנה (שלושה ימים, מה יש כבר לארוז). את רוב המקום תופס המחשב, כבל, מעביר, מפצל למקרן ושלוש חבילות של חלבה, תמרים ושקדים שאני לוקחת איתי. כל כך הרבה החלפות מטוסים. אני עולה עם המזוודה למטוס, הבטן מתהפכת, ואני ממשיכה ומתקנת את הטקסט המלווה של ההרצאה, מדייקת את השקופיות. עדיין מהדהדת באזני השיחה האחרונה עם מנהל הכנס, כריס, בעל חברה לחדשנות יצירתית: ״הם לא מכירים אותך ולא אכפת להם מי את, יש לך שלוש דקות בהתחלת ההרצאה לקנות אותם, אחרת את אבודה. הם כבר שמעו הכל ויודעים הכל״.

החלפה ראשונה: אני עוצרת לקנות מים ושולחת צילום של שמים מתוך חלון המטוס להדר שעוד מעט אורזת ליפן. אנחנו מפטפטות מילים של דרך ומזוודות. איחור קטן מביא אותי לשטוקהולם חצי שעה לפני ההמראה, אני צועדת אל לוח ההמראות לחפש את שער העלייה למטוס ורואה אותו לפני. שדה תעופה קטן, עשוי עץ, פינות עבודה אישיות, אור בהיר בחוץ, רגוע. לנשום, הכל בסדר.

נוסעי המחלקה הראשונה מתבקשים לגשת לדלפק. כוס קטנה של מיץ תפוזים וג׳ינגר לקראת הטיסה… המממ… אני חושבת שאני יכולה בקלות להתרגל לזה. שלושה נוסעים במחלקה, שלוש דיילות אדיבות וחביבות. חיבור ווי־פיי וארוחת צהרים קלה, סלמון בארבעה אופני הכנה. ״היית מאמינה שאני מעל הקרחונים, שולחת לך צילומים בווטסאפ?״, אני מביטה אל מרחבים של קרח מחורצים, שמש נמוכה ואור בהיר וקר, כותבת להדר ומתרגשת. ״את בעתיד״ היא כותבת לי בחזרה. המבט דרך החלון לאורך שלושת הטיסות מתאר את הדרך בצבעים של נוף מתחלף, ים, איים, הרים נישאים, מושלגים, ערים גדולות מתחלפות, עיירות מתחלפות בכפרים שמתחלפים בנוף קרח אין־סופי, כמו מסע אחורנית בהיסטוריה.

אני פותחת את המחשב, אבל לא יכולה להסיט את המבט מהחלון והמחשבות מתרוצצות בראש. כל ספרי המסע שקראתי מתערבבים יחד: הציפייה, התכנון, הדרך, המתח, ומעל כולם צפה דמותו של פיליאס פוג במסע סביב העולם ב־80 יום, שכתב ז׳ול ורן. הספר, שיצא לאור בשנת 1872, אחרי שהתפרסם כסיור בהמשכים בעיתון, הוא אחד הספרים שאהבתי כילדה. יחד עם ספרים כמו מסע קון טיקי ומרכבות האלים הם היו ערבוב של הרפתקאות אנתרופולוגיות, מסעות ארכאולוגיים, מכונות וזמן. אנשים במסע אל העתיד דרך העבר. בשנת 1900 פירסם אליעזר בן יהודה תרגום משלו לספר בעיתונו, ״הצבי״.

״למען יצליח במסעו נצרך כי יציאות הקטורים ביבשה ובים וביאתם תהיינה תכופות בנסים ונפלאות בדיוק גמור אשה אחרי רעותה, והדבר הזה איננו במציאות ולא יוכל להיות. באירופה אשר המרחקים לא גדולים מאד, יש לקוות כי הקטור יבא בעתו. אך עליו ללכת שלשה ימים רצופים לעבור את הודו, ושבעה ימים לעבור את ארצות הברית, היש לסמוך כי יבא בדיוק בעתו הקבועה? והאסונים במכונת הקטור, השמטות מטילי הברזל, ופגישות שני קטורים, ורבוי השלג, והסופות והסערות, האין די בכל המניעות הגדולות האלה לעצר אותו מעט? האם לא דבר שכיח הוא כי אניות הקטור הבאות מים הגדול תאחרנה יום או יומים? ודי כי יאחר רק פעם אחת, ונתקה כל השלשלת. אם יאחר פיליאס פוג רק שעות מספר יציאת אחת האניות, עליו יהיה לחכות בוא האניה הבאה ובזה בלבדו כל חשבון נסיעתו ייהרס כליל״.

כאילו לא קרה כלום מאז, פן תאחר הטיסה וחשבון נסיעתנו ייהרס כליל.

נוחתים. אני מביטה סביב, שני אנשי עסקים וסביבם כמה עשרות של מטיילים, תרמילים צבעוניים, מעילים נפוחים, מגפיים, האור בחוץ אפור של 20 אחוז, מפוזר, מרוכך, מעורפל. אני יוצאת ומחפשת את האוטובוס. ״שבו בנוחות ותיהנו מהנוף״ אומר הנהג, ״ברוך בואכם לאיסלנד, המדינה הבטוחה ביותר בעולם״. ובחוץ, שדות של אבנים שחורות, בתים פזורים, פסגות של שלג מרחוק, האור נעלם מהר, חמש אחר הצהרים, ועד שאנחנו מגיעים למלון, חושך.

״ניפגש לארוחת ערב בתשע״ כותבת לי ליזי, ״אבל אם תוכלי לשלוח לי את המצגת, כריס רוצה לבדוק אותה״. אני שולחת הודעה מנומסת את תקיפה, ״לא, לא אשלח את המצגת לבדיקה… אבל כן, אם יש לכם מספר מילות מפתח שהייתם רוצים שאתעכב עליהן, שילחו אותן אלי״.

״הצלחה״, ״עניין״, ״תוכן משמעותי״, ״עבודה עם קהלי יעד מגוונים״, ״ייחודיות מול אחידות״. חמש מילים מגיעות בווטסאפ – אני פותחת את המחשב וחוזרת לעבוד. בהמשך, יגיעו עוד הודעות על גודל מסך קטנטן. לחץ.

שמונה בבוקר למחרת, חושך, כלום. מבט החוצה מגלה מעט אורות, המלון לא נמצא במרכז העיר, ולידו יש כביש רחב. אנשים נוסעים לעבודה, בחושך, הם יחזרו מהעבודה בחושך, בטח שהם בדיכאון. לוקחת מונית למלון (המגניב מאוד, יש לומר), שבו משתכנים כל אנשי רדבול מיוזיק. 100 יורו, נסענו אולי 10 דקות, כולל פקקים. ככה זה פה. אני מוצאת את הקבוצה בקלות, רואים עליהם שהם אנשי מוזיקה, יצירתיים, בין־לאומיים, שמחים וצעירים. מחוץ לחדר אני רואה את כריס, בפנים ארוכות, מקשיב למנכ״ל הבין־לאומי של החברה. הסדנה המוקדמת שהעביר, לא היתה מוצלחת. יופי, ממש התחלה מצוינת, אני חושבת לעצמי, ובלב אני אומרת ״מגיע לך״…

מתחילים. ״הי״, אני מביטה סביב ונושמת עמוק, יהיה מעולה. שקופית ראשונה, קריקטורה של בוריס ארנבורג, מתארת אותי עפה על עיפרון. קוראים לי גלית גאון. הם מחייכים. אנחנו נהיה בסדר!

שעתיים ו־200 שקופיות אחר כך, וחמש מילים חדשות, אני נושמת וכריס מודה לי ומנצל את המומנטום החיובי, לנהל דיון יחד אודות הכלים שהצגתי בפניהם. התגובות שלהם מרתקות, הם מתרגמים את המידע במהירות לאתרים, פסטיבלים, אירועים חד־פעמיים, ונכנסים לוויכוח נהדר אודות התפקיד שלהם בין אמנים לקהל השומעים: מי באמת מקשיב למוזיקה ומה התפקיד שלנו? לחשוף? להציג? לבחור? להשמיע הכל? מי קובע מה טוב?

אנחנו עוברים לאכול צהרים, דג כמובן, אין קינוח, ואני שמחה שסחבתי איתי חלבה ותמרים לסבב של אחר הצהרים. מתחלקים לקבוצות עבודה: אוצרות של תוכן – שאלות בנוגע לייחודיות שונות – בין 25 המדינות ששייכות לפרויקט; עריכה מוזיקלית – שאלות בנושא מרכזיות השוליים במוזיקה עכשווית; שאלות של עריכת תוכן מול מגבלות מסחריות; ״מי קובע״ או ״הטעם הטוב״ – האם אנחנו מובילים או משקפים כשאנחנו מעודדים יצירה עצמאית ייחודית על פי בחירתנו. לכל קבוצה ראש, אחד מסמנכ״לי התוכן, חדר נפרד, ומקרר רדבול קטן, שמתמלא כמו מנורת חנוכה בפחיות בכחול ואדום בכל שעה עגולה.

היה מרתק. אם היו מחליפים את השמות של המוזיקאים בשמות של מעצבים, יכולנו לנהל את המפגש הזה כאן ולדבר על שוליים ומרכז, על קובעי הטעם, אם יש דבר כזה, על הרצון להיות ייחודי, על איכות ומקצועיות, על הצורך לבחור היטב, על האחריות ללמוד, להכיר, להקשיב ולהחליט, על ההבדלים שבין פלטפורמות האצה לארועים יציבים וחוזרים, על קהילה ומנהיגים ועל כסף; הרבה כסף: זה אולי יהיה ההבדל העיקרי בין שתי השיחות.

אנחנו מביטים החוצה. כשהמנהל המוזיקלי של redbull music academy אומר ״שקיעה, לראשונה מזה חודש״, רצים לצלם, כשהוא עומד על המרפסת בקומה השנייה וצוחק עלינו. הכל נשמע הגיוני, אומרת לי מנהלת התוכן מיפן ואנחנו מחליטות לצלם תמונה לאינסטגרם בשלושה מהלכים: אחת מצלמת את השנייה שמצלמת את השלישית שמצלמת את הנמל. ובבת אחת, שוב חושך.

״רוצה להצטרף אלינו לראות את הזוהר הצפוני?״ ברור!

כך מסתיים יום מרתק, שמח, מפרגן, מעניין ומצחיק, עם 30 מנהלי תוכן מוזיקלי, בשלוש מכוניות טרנזיט, שותים בירה איסלנדית וצ׳יפס (לא מדגים) בדרך אל נקודה מרוחקת מספיק, כדי שנוכל לראות בברור את כיפת השמים ואת פס הזוהר הירוק. עכשיו באמת קר, אני לבודה בכל השכבות האפשריות מתוך מה שהיה במזוודה, כפפות, צעיף ומה לא.

קר, קר מאוד, אבל הכוכבים מעולם לא נראו לי קרובים יותר או בהירים יותר, השמים מלאים בהם. ובשליש הגובה, משתנה ונע, קסם ירוק של אור. יש לי כל כך הרבה בקשות לבקש, לחלום, ואני חושבת על הקדמונים, שדמיינו את הגיבורים, פוסעים עליו, כעל גשר לעולם הבא. אני מכירה כמה כאלה, גיבורים של עכשיו, שחסרים מאוד, שלחתי אליהם תודה, על ההזדמנות להגיע עד כאן, לקצה העולם, כדי להיזכר שהדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם הוא בדיוק מה שאני עושה כל יום מחדש.

חושך, ארבע בבוקר, המזוודה הקטנה ואני יוצאות בדרך חזרה, אוטובוס, שלוש טיסות והביתה. בדיוק בזמן כדי לפתוח למחרת בבוקר את התוכנית החדשה לאוצרות בעיצוב בלימודי החוץ בשנקר.

117 שנה אחר כך, הנה הפסקה האחרונה שחותמת את מסעו של פיליאס פוג סביב העולם:

״ועתה, איך יכול אדם כפיליאס פוג, המדֻיק כל כך בחשבונו, לטעות ליום אחד? הדבר פשוט. פיליאס פוג הלך ממערב למזרח השמש, ובזה הרויח יום אחד. ולו הלך ממזרח למערב היה מפסיד יום אחד.

כי בלכת מר פוג ממערב למזרח, הלך לקראת השמש, והיום היה הולך וקצר לארבע דקים בכל מעלה ומעלה. ובהיות כי שלש מאות וששים מעלה בכדור הארץ, הקצור הזה של ארבעת הדקים הצטרפו בדיוק לארבע ועשרים שעה. לאמר, בעוד שפיליאס פוג, בלכתו למזרח, ראה כי השמש עבר את קו חצי היום שמנים פעם, לא ראוהו חבריו בריפורם קלוב כי אם תשע ושבעים פעם. ויבוא ביום השבת והוא חשב כי זה היה יום הראשון.

ויזכה איפוא פיליאס פוג בעשרים אלף הלירה. אפס, יען הוא הוציא כמעת תשעה עשר אלף, הרֶוח שלו לא היה גדול. וגם אלף הלירה שנותר לו, חלק בין פספרטו ובין השוטר פיקס, שכבר מחל לו. רק ליתר סדר, נכה לפספרטו את הוצאות הגז שנשרף במשך ימי מסעם.

ומה הרויח הג׳נטלמן בההמרה שלו? מאומה, אם לא אשה יפה אשר עשתה אותו למאֻשר בארץ. האין הדבר שווה להקיף בגלל זה את הארץ?״