כל מה שחשוב ויפה
האוביקט אינו נוכח, שבוע העיצוב איינדהובן 2019. צילומים: מ״ל

איינדהובן 2019: האוביקט אינו נוכח

במרחב עתיר אוביקטים ודימויים, התערוכה ״האוביקט אינו נוכח״ בשבוע העיצוב באיינדהובן, הייתה אחת התערוכות המרתקות ומעוררות המחשבה אודות עיצוב עכשווי

ההזמנה לתערוכה ״האוביקט אינו נוכח״ (The Object is Absent), שהוצגה בשבוע העיצוב שהתקיים באיינדהובן בחודש אוקטובר, הודפסה על גבי נייר מראה ללא דימוי. על חלונות הזכוכית הגדולים של גלריה MU הפונה אל הרחוב הודבקו ייצוגים גרפיים שונים שהגיבו למשמעות הפוטנציאלית של הכותרת, במנעד המחדד את מהות התערוכה. בין כיתוב ״האוביקט אינו נוכח״, שקוף וכמעט לא ניראה לעין, לכותרת המצהירה ״הסצינה כאן״, הפוקוס עבר מהחפצים למי שיוצרים אותם ולייצוגים המנכיחים אותם, והגלריה הפכה מרחב למופעי עיצוב ולמשחק שכולם שותפים בו.

בהקשר של שבוע העיצוב, כשכל העיר הפכה למרחב עתיר אוביקטים ודימויים, התערוכה הייתה אחת התערוכות המרתקות ומעוררות המחשבה אודות מקומו של עיצוב עכשווי. במניפסט קצר שמטרתו לעורר מודעות לעודפות החומרנית שבתוכה אנו חיים, ולהציע נקודות מבט חדשות ליחסים בין אדם, חפצים וסביבות, הכריזו אוצרי התערוכה – אלכסנדר הומברט, טום לואיס, לוקאס מאסן ואנג׳ליק ספנקס – שבהיעדר חפצים, ייצוג שלהם, מודעות גופנית ומהלכי פעולה תופסים את מקומם.

לוקאס מאסן ואלכסנדר הומברט

אפשר לראות את ההכרזה כהמשך לעידן שבו מקומם של אוביקטים רבים בשדה העיצוב הולך ומתרחק מהגדרת השימושיות לטובת יצירת חוויה, ומעצבים יוצרים חפצים וסביבות שנועדו לתפוש את תשומת הלב בגין רעיון ייחודי או דימוי שובה לב. כך לדוגמה, לוקאס מאסן ואלכסנדר הומברט הזמינו אנשים מתוך סצינת העיצוב להשתמש בגופם ולהתנהג כחפצים. בתוך מרחב לבן שהוגדר בחלל הגלריה יצרו השניים ״סלון״ – סט צילום שבתוכו הוזמנו מעצבים שונים להפוך עצמם לפריט ריהוט ולהצטלם ככזה.

דרך הצבת היוצרים בפוזיציות המנסות לתפוס את הווית הרהיט במרחב מתנהל דיון אודות תהליכי יצירה, יחסי אדם־אוביקט־סביבה ומהותם של חפצים. בו זמנית, מנקודת מבט אחרת תוהים מאסן והומברט אודות מקומם של המעצבים עצמם כדמויות בשדה העיצוב ושואלים: אם בחרנו לא להציג אוביקטים, האם צריך להמשיך להציג ולתת במה ליוצרים שלהם?

מה קורה כששני כסאות ״יוצאים לדוג״?

השימוש בגוף ככלי ליצירת מרחבים שנעים לשהות בהם, או לחלופין שאנחנו רוצים לצאת מהם, עמד גם במרכזו של פרויקט ״ארכיטקטורות גוף״, סדרת מיצגים שבהם קבוצת סטודנטים בסרבלי עבודה פעלו במרחב הגלריה. הסטודנטים, מהתואר השני בעיצוב חברתי באקדמיה לעיצוב איינדהובן ובניצוחם של ויויאן טאוכמן ולוקאס מאסן, התנהלו כחפצים בחלל הגלריה בפעולה מתמשכת.

המיצג שבו נכחתי החל ביצירת מבנה של מה שנראה כספריה. אחרי עמידה סטטית לאורך דקות ארוכות במקום אחד הקבוצה נעה כולה והציבה את אותו מבנה אנושי במקום אחר בחלל הגלריה, מעוררת למחשבה על שינויים בנקודת המבט בגין התנועה במרחב. בהמשך נעו הסטודנטים לדלת הכניסה של הגלריה ויצרו מבנה של קרוסלת כניסה אנושית, שדרכה חייב לעבור כל מי שנכנס לחלל הגלריה. דרך שימוש בגוף הם מגדירים מרחבי פעולה ושימוש, יוצרים סיטואציות ומציעים סדרת חוויות שאנשים בוחרים לקחת בהם חלק (או לא).

ארכיטקטורות גוף

למול סדרת הפרויקטים שבהם אנשים מנסים להתחבר למהותם של חפצים, אלכסנדר הומברט הציב סדרת סירטוני וידאו בני דקה שבהם הוא בוחן סיטואציות בחייהם של אוביקטים ותוהה מה קורה בתוך ״נפשו״ של אוביקט, כמו גם אלו דיאלוגים מתנהלים בין אוביקטים בסיטואציות שונות. בכל סרטון הוא מציג סצינה שאליה נקלעים חפצים מוכרים משדה העיצוב ונותן מילים, תחושות ודפוסי התנהגות אנושיים לאלמנטים ומערכות שאינן אנושיות. מה קורה כששני כסאות ״יוצאים לדוג״? מה קורה כשכלי הגשה ליין חוזר הביתה מבית הספר? מה קורה כשזוג כסאות נפרד?

פרויקט אחר בחן כיצד החפצים שמעצב האדם מכתיבים דפוסי פעולה והתנהגות. ב־Auto Sêgo – זוג רצועות אחיזה על גבי משטח – הציבו לוקאס מאסן, אלווין ארתור, מארי קיי ודורותה גאזי, נקודות היאחזות שמאפשרות להתפס ולהניע את הגוף שסיגל לעצמו את דפוס פעולת הישיבה, אך הפעם בלי כסא, רק בעזרת שרירי הגוף. הפעולה, שמזמנת מערכת יחסים חדשה עם הסביבה והופכת ספורט לא פשוט, מנכיחה את זיכרון התנועה הטבועה בגוף גם ללא נוכחות האוביקט, ומציעה מחשבה על אורח חיים חדש בריא ומחזק במינימום חומר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

סוגיית תרבות הגוף נכחה באופן מרתק גם בעבודתו של גובר פלינט, ״מחקר תנועה: זיעה״. פלינט רץ בחלל הגלריה על גבי הליכון כשגופו כוסה אפר, והתייחס בכך לאנרגיה המושקעת בתנועה ומייצרת זיעה. במהלך המיצג תנועת הזיעה על הגוף ושרידי האפר וטיפות הזיעה הניתזות סביב הפכו מופע חזותי של זמן פעולה. בו זמנית, דמותו המכוסה אפר שנראתה כפסל חיברה תפיסות תרבותיות של עבר והווה – פולחן הגוף מיוון העתיקה ועד היום – כפעולת עיצוב (גוף) בין פונקציה לאסתטיקה. בתום דקות ארוכות של ריצה – תהליך של יצירה/ייצור – עבר פלינט מההליכון לבמה במרכז החלל, ניצב עליה בגאווה כפסל, מציב את הגוף האנושי ואת סימני התהליך כאוביקט לראווה.

גובר פלינט, ״מחקר תנועה: זיעה״

העיסוק בתנועה עמד גם במרכז עבודתה של ויוויאן טוכמן – Self as Other Trainings. בעבודתה היא הציגה מעין פס ייצור תעשייתי שבו היא מלמדת אנשים מתוך הקהל תנועות של תהליכי עבודה וייצור שלא יוצרות דבר. במהלך ביקורתי היא מציפה את החזרתיות המייגעת של תהליכי עבודה המסתתרים מאחורי אוביקטים תעשייתיים, כשבפעולת המיצג היא תוהה מה קורה אם נוצרים שיבושים בתהליך היצירה של אוביקט הנוכח בחלל מעצם ׳פעולת הייצור׳ שלו?

להפוך למסחטת המיץ של פיליפ סטארק

ההזמנה להיכנס לתוך עולם הייצור והפעולה של חפצים התקיימה גם ב־Action Shop, חנות שבה מעצבים לימדו את המבקרים איך ליצור פעולה או תנועה של אוביקט איקוני משדה העיצוב ולקחת איתם את דפוס הפעולה במקום את האוביקט הפיזי. בשני אירועים שבהם נכחתי בחרו משתתפים מהקהל להפוך למסחטת המיץ של פיליפ סטארק: הוראות ההפעלה שהם קיבלו ודפוסי הפעולה שהתרחשה מול עיני הצופים הפכו מיצג משעשע (ודביק).

Action Shop

מארק הניג, Normal Space

גם מארק הנינג בחן את סוגיית המרחב האישי והיחסים בין אנשים חפצים וסביבות דרך מחוות גוף. בעבודתו, Normal Space, הוא סימן סדרת מעגלים על הרצפה כשבמרכזם ניצב אדם המגיב למי שנכנסים אל המרחבים המסומנים. מבקר שעבר במעגל המרוחק זכה לנפנוף יד; כניסה למעגל הקרוב יותר הזמינה לחיצת יד, ומי שנכנס לתחום המעגל המוגדר כמרחב אישי קיבל חיבוק ונשיקה.

הצבת המעגלים במרחב שבו חלק מהמבקרים נכנסים אל הטריטוריה המסומנת בלי לשים לב יצרה לעיתים סיטואציות משעשעות דוגמת חיבוק חם שלו זכה מבקר שנכנס למעגל האינטימי בלי שהתכוון לכך. דרך פעולה פשוטה וכמעט לא נוכחת הנינג מעורר תשומת לב להגדרות של טריטוריות כמסגרת המכתיבה תחושות של האדם במרחב.

דרך אחרת שעלתה בתערוכה כאמצעי להנכחת סביבה ואוביקטים הייתה השמעת צלילים המיצגים פעולות של חפצים. במיצב בשם ״מטבח״ יצרו אליז הארט ונילס דייוויד סביבה הבנויה מהקלטת קולות וצלילים של מטבח ביתי. לנוכח צלילי הסימפוניה של המטבח הם תהו, אם שומעים את הקולות האם צריך לראות את האוביקט?

עבודה נוספת שהתבססה על יחסי סביבה וקול הייתה עבודתו של רוואד בקליני, ״מצאתי מכשיר הקלטה במקרר שלי״, שבה הוא יצר מדריך לתערוכה ללא אוביקטים. אם באופן המסורתי מדריך נועד לעשות סדר ולתת אינפורמציה על מה שרואים, בקליני תוהה איך אפשר ליצור מדריך למשהו שלא קיים? על מה מסתכלים? לדבריו, כשאין מה לראות השאלות והספקות הופכים למהות התערוכה. דרך טיול במרחב הגלריה עם אוזניות המדריך הוא הזמין את המבקר לחשוב מחדש על מבנים מוכרים ולבחון מערכות יחסים חדשות.

מי שלקחה את סוגיית היעלמות האוביקט באופן מילולי היא איבי ואן קולן, שהציבה על גבי פודיום במרכז חלל התצוגה כסא וגלילי נייר שיוף, והפכה את ימי התערוכה למיצג מתמשך של עבודת פעולה שבמהלכה היא שייפה את הכסא הפיזי עד היעלמו המוחלט. הפעולה המדיטטיבית והעמלנות של בעלת המקצוע לא ביצירת האוביקט, אלא דווקא בהעלמה שלו, הנכיחו את כוחה של עבודת היד ומהלכי הזמן. עקבות הפעולה – מעגל האבק וניירות השיוף המשומשים – נותר כעדות אילמת למשהו שהיה ואיננו עוד.

איבי ואן קולן

גם עבודת הווידאו The Object is Absent של אלכסנדר הומברט ונוד סלומר מתחילה עם כסא – כסא ריטווולד, אייקון של עיצוב הולנדי – כנקודת מוצא להתבוננות על החוויה שמזמן אוביקט. לנוכח האמירה שעיצוב מהווה כלי לשינוי תחושות ודפוסי התנהגות, השניים תוהים מה תפקידו של הסיפור שמאחורי האוביקט ואלו אפשרויות הוא פותח.

במהלך סרט הווידאו מוצג הכסא מנקודות מבט שונות. מפורק ומורכב במגוון דרכים הוא זוכה להפשטה רעיונית וצורנית כאוביקט שלאורו צמחה והתפתחה תפיסה עיצובית. הסיפור המלווה אותו מניע את המתבונן להתרחק מנקודת המבט הפונקציונלית ולהיות קשוב ל״מהותו־נשמתו״ של חפץ.

האמנות נוכחת

שם התערוכה, The Object is Absent, מתכתב עם שם עבודתה האיקונית של מרינה אברמוביץ, ״האמנית נוכחת״. הוא מטעין את הדיון אודות היחסים בין עיצוב ואמנות בשאלות אודות מקומו של מיצג בדיסציפלינה, שהוגדרה לאורך שנים רבות כטריטוריה של יצור אוביקטים. 

לדברי הומברט, המהלך שהפך מעבדה זמנית לבחינת הסוגיות הוא ראשון בסדרה, וגם אם לא ברור לאוצרים כיצד הוא יתפתח ברור להם שהוא ימשך. כדוגמה לפעולות שכבר מתוכננות ויתקיימו עם ירידת התערוכה הוא מספר שתצלומי דמויותיהם של הפעילים בשדה כחפצים בסלון הביתי יערכו לתצלום גדול של מקבץ אנשים־חפצים. מהלך נוסף הוא כתיבת טקסט שיתבסס על חוויותיהם של המשתתפים. אם בעבודתו של הומברט הוא דיבב והפך הצבות של חפצים דוממים לסצינות חיות, הטקסט יתמקד בסוגיה כיצד האנשים שהפכו חפצים ופריטים במרחב הגלריה הרגישו ככאלה.

לפני 100 שנה כתב אלכסנדר רודצ׳נקו, כחלק מהמניפסט של הסופרמטיסטים והציירים הבלתי־אוביקטיביים, ״חפצים מתו אתמול. אנו חיים ביצירתיות רוחנית מופשטת. אנחנו יוצריה של אי־אוביקטיות״. כעת זוכה התפיסה האנטי חומרית/חומרנית שצמחה בשדה האמנות לנקודת מבט מעניינת בהתייחס לשדה העיצוב שלכאורה מבוסס על אוביקטים, ונפתח דיון מרתק שבמסגרתו מעצבים משתמשים בכל הכלים על מנת לדבר אודות עיצוב, כשבו זמנית הם מציפים את היחסים המשתנים בין הדיסציפלינות.

ואנקדוטה קטנה לסיום: במפגש עם לוקאס מאסן הוא שאל אם אני מעצבת/אוצרת/חלק מסצינת העיצוב במדינה שלי, והזמין אותי להצטלם. זה היה סופו של יום, הייתי עייפה, וכשהוא בדק מה אני רוצה להיות אמרתי ״כרית״. אז בין כל תצלומי היוצרים/אוצרים/שחקנים בשדה העיצוב שהפכו חפצי בית, מסתתר גם תצלום שלי מתכרבלת ונחה כחפץ מתוך הסלון הביתי.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אתי(אתיקה)יפה

    כתבה מעניינת מאוד!
    אהבתי!
    הלך הרוח אודות החפצים נפלא!
    נוגע במחקר וביצירה בהם אני עוסקת.
    תודה!

  2. varda ezroni

    נהדר,מה תאריך התערוכה ב2020?מוציאה סיור?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden