כל מה שחשוב ויפה
לוטה דה האן, מוזיאון ואן אבה. צילומים: אוסקר וינק, איגור ורמיר

איינדהובן 2019: כל מה שמוצק נמס לאשפה

האופן שבו פסולת ופינויה מתנהל ומתרחש בעולם עמד במרכז תערוכה שנפתחה במוזיאון ואן־אבה באיינדהובן, כחלק מאירועי שבוע העיצוב ההולנדי שהתקיימו בחודש שעבר

איסוף אשפה דיגיטלית, שינוע בגדים יד שניה, מטמנות בלתי חוקיות: אלו רק חלק מהנושאים שמופו ונחקרו לקראת התערוכה פסולת: כל מה שמוצק נמס לאשפה (Junk. All That Is Solid Melts into Trash), שנפתחה במוזיאון ואן־אבה באיינדהובן בחודש שעבר (אוצרת: מרטינה מוצי; נעילה: 17.11) כחלק השבוע העיצוב ההולנדי שהתקיים בעיר. 18 מעצבים, בוגרי האקדמיה, ״נברו״ בפחי הזבל של הכלכלה העכשווית, בחנו את הצריכה והשינוע של מוצרים מעוצבים, ועסקו באופן שבו פסולת ופינויה מתנהל ומתרחש בעולם.

זו השנה השנייה שבה האקדמיה לעיצוב באיינדהובן משתפת פעולה עם המוזיאון בתערוכה תחת הכותרת GEO-DESIGN, פלטפורמה ותכנית לימודים חדשות, שעוסקות בעיצוב בהקשרו הכלכלי, הגיאוגרפי והפוליטי. בשנה שעברה זו הייתה חברת עליבאבא הסינית שעמדה במרכז התערוכה עם פרויקטי מחקר עיצוביים. אלו האירו כיצד חברת הענק הלכה וגדלה בסין ובעולם והפכה לאחראית על שינוע מיליוני מוצרים ברחבי הגלובוס, השפיעה על שינויים של נתיבי הסחר העולמי, סיפקה תעסוקה לאנשים רבים גם באזורים מרוחקים, כסממן לכלכלה זמינה, עוצמתית וחובקת עולם.

לוטה דה האן

כהמשך למוצרים רבים המיוצרים בסין, שנקנים דרך הרשת בשקלים בודדים, התערוכה הנוכחית עוסקת במקום שבו מוצרים אלו מסיימים את חייהם: פסולת, אשפה וזבל. מוצרי צריכה שהופכים חיש קל לפסולת שאין לה דורש, אך מיד לאחר מכן, בתום זריקתם לפח, מתחילה תעשייה משגשעת של שינוע, איסוף, הטמנה והיפטרות מהפסולת. 

318 מ״ר ניילון נצמד, 313 יריעות פלסטיק, 470 קופסאות קרטון

״יחד עם העיסוק הגובר בשינויי האקלים ובמשאבי הטבע המתכלים״, אומר ג׳וזף גרימה, המנהל האמנותי של האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, ״יש להתייחס לאשפה בתהליך הייצור כשלב בלתי נפרד בעבור כל מוצר המיוצר באופן המוני, ולהבין באילו מערכות של כוחות פוליטיים וגיאוגרפיים הם פועלים״. גרימה מדגיש את תפקידם ואחריותם של מעצבים בעולם של כלכלה גלובלית. בעבורו, מעצבי העתיד יספקו פתרונות כוללים יותר לעיצוב מוצרים, ברמה אסטרטגית ומערכתית; משום שזבל הוא לא רק תוצר לוואי, אלא חלק מכל פעילויות היום־יום ולכן יש לכלול אותו בתהליך החשיבה כנושא בפני עצמו.

ג׳וזף גרימה: יש להתייחס לאשפה בתהליך הייצור כשלב בלתי נפרד בעבור כל מוצר המיוצר באופן המוני, ולהבין באילו מערכות של כוחות פוליטיים וגיאוגרפיים הם פועלים

ואכן, לרוב העוסקים במלאכה, העיסוק באשפה הוא שלב פחות מעניין ומרגש בתהליך הייצור, שכן שלב זה קורה בסופו, לאחר הקניה והשימוש במוצר. אשפה, מן הסתם, פחות אטרקטיבית לשיווק ולמכירה, למרות שגם היא, כפי שמתברר בתערוכה, חלק בלתי נפרד ממערכת הסחר העולמית והיא אף מייצרת תהליכי ונתיבי מסחר חדשים: דרך ניתוח דיגיטלי או איסוף נתונים, המעצבים בתערוכה התחקו אחר מסלול הפסולת בעולם, ומצאו מטמנות נסתרות, שערוריות הקשורות לפינוי אשפה כבדה או דיגיטלית לצד כלכלת זבל אפורה ובלתי חוקי. בכך הדגימו כי אשפה היא נושא רגיש, כזה שמבקשים לא רק להיפטר ממנו לאחר השימוש, אלא משהו שרוצים להסתיר ולכסות הרחק מן העין.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לדוגמה, אינס גלוואניה (Ines Glowania) בחנה ממרחק את מצב האשפה ופינויה ברצועת עזה, ואת השפעותיה על הכלכלה המקומית. ממקום מושבה בהולנד, גלוואניה התקשתה להגיע לבקר באזור ולשוחח עם המקומיים באופן אישי, ולכן היא יצאה עימם קשר באמצעות המדיה החברתית וראיינה אותם על הרגלי פינוי הפסולת שלהם. היא מיפתה בעזרת עדויות מאוירות את האופן שבו הם נפטרים מאשפה, בתוך מערכת סגורה ומבודדת, שבה מוצרים יכולים להיכנס פנימה אך אשפה אינה יכולה לצאת. נקודת המבט של הפרויקט בוחנת את רצועת עזה כדוגמה חיה למה יקרה לעולם כולו כשייגמר המרחב להטמנה ופינוי פסולת, ואין מוצא אלא למצוא חלופות לטיפול בזבל. 

אינס גלוואניה

דורותה גאזי ושי רביב

דורותה גאזי (Dorota Gazy) ושי רביב (Shay Raviv), בשיתוף סטודיו STBY, חקרו את האופן שבו לקטני ומפני זבל (waste-pickers) בלתי פורמליים משפיעים על כלכלת הזבל העולמית. על פי מחקרים של האו״ם, במקרים מסוימים לקטנים אלו דואגים לפינוי של 50 עד 100 אחוז של הפסולת המקומית.

בשיתוף שתי סטודיות שונים לעיצוב – Studio José de la O ו־ Quicksand, האחד במקסיקו סיטי והשני בבנגלור – הן אספו דוגמיות מאותו זבל שנאסף, ותיארו דרך צילומים של האוביקטים את האנשים העובדים במקצוע זה, את חיי היום־יום שלהם ואת האופן שבו עיסוק זה מתחבר למערכת הכלכלית שאליה הם שייכים. לרוב, מלקטי הזבל עושים זאת למחייתם במדינות מתפתחות, ועושים זאת כברירת מחדל על מנת להתפרנס. המחקר ואופן הצגתו הוויזואלי, בלי להציג את המלקטים עצמם, שופך אור על ניהול האשפה בעולם ועל המערכת הכלכלית שמניעה אותו: מהו מאזן הכוחות במקרה זה, מי מפעיל את הלקטנים האלו ומי מרוויח מכך שהם עוסקים בכך. 

מיצב זה, כמו מחצית מהמיצבים בתערוכה, הוצאו מחלל המוזיאון והוצבו ברחבי העיר בחללים מסחריים כמו חנויות ומסעדות. כך, בשיטוט קניות בעיר, המבקרים יכלו להיתקל בפרויקטים התוהים על טיבה של הצרכנות העכשווית, ומציבים מראה מול קהל הקונים הרוכשים חפצים עטופים בפלסטיק או כאלו שאולי בקרוב יהפכו לזבל בעצמם.

הפרויקט של הסטודיו למחקר חומרים אליסה ונינקה (Alissa+Nienke) יחד עם משרד האדריכלים Atelier to the Bone והמעצבת קירסטי ואן נורט (Kirstie van Noort), עוסק בנקודה העיוורת שלרוב אין מתייחסים אליה כשעוסקים בקיימות: פסולת אריזות. בהולנד ניסו לצמצם את פסולת הבניין כך שרבים מחלקי הבתים הסטנדרטיים מיוצרים מראש כיחידות מוכנות ורק מורכבות באתר הבניה, לעיתים על ידי בני הבית בעצמם. המעצבות שיתפו פעולה עם אחת מחברות הבניה הגדולות בהולנד המייצרות יחידות אלו, ואספו את כל העטיפות האורזות את החלקים שהם 318 מטר רבוע של ניילון נצמד, 313 יריעות פלסטיק ו־470 קופסאות קרטון, המרכיבים יחד בית אחד חדש באיינדהובן.

אליסה ונינקה, Atelier to the Bone, קירסטי ואן נורט

לוטה דה האן

פרויקט אחר עוסק במה קורה כשבגדים עוזבים את הולנד ועוברים דרומה, לאפריקה. הפרויקט של לוטה דה האן (Lotte de Haan) עוסק בתרומה של בגדים ובדים יד שניה לאפריקה, תעשיה המוערכת בחמישה מיליארד יורו בשנה. תוך יצירה של שמשיות העשויות מבגדים ממוחזרים מארצות המוצא מהם הגיעו, דה האן חקרה את ההשפעה שיש לתרומות הטקסטיל מהמערב על הכלכלה המקומית בכמה רבדים של הייצור: כיצד הם משפיעים על היצוא, היבוא והיצור המקומי, וגם מול התחרות הגוברת של יצור הטקסטיל בסין. היא התמקדה בזמביה והציגה כיצד תעשייה שלמה של חייטים ויוצרים גוועת, בזמן שתעשייה חדשה של מסחר, מיון בגדים ושיפוצם מתחילה לצמוח במדינה. 

אם לא עכשיו, אימתי

רוב הפרויקטים בתערוכה לא מתרכזים במערב, אלא מנסים להרחיב את המבט על עולם העיצוב תוך עיסוק במגוון של מדינות מחוץ לאירופה. בכך הם מסיטים את המבט האירו־צנטרי הנראה לרוב בתערוכות מסוג זה. המעצבים המשתתפים בתערוכה התמודדו עם אחד הנושאים החשובים של התקופה: איך להשתמש במשאבים המוגבלים שיש לכדור הארץ, כיצד אפשר לחסוך בהם או לשהתמש בהם בחוכמה, בחומרים ובחפצים הנותרים לאחר השימוש.

אלו מתארים מצבים בעייתיים במיוחד, שבהם מעורבת פוליטיקה מקומית ועולמית כמו גם השפעה על הכלכלה המקומית. יחד עם זאת הם אינם מציגים הצעה לפתרון לבעיה האשפה העולמית אלא מציגים את המחקר שעשו, במדיום ובהחלטות ויזואליות שונות באופן אסטתי ומיוחד. 

אולם, העיסוק המרוחק וה״מייפה״ של בעיית האשפה מסיט את הצופה מלהתעמת עם הנושא החשוב והרציני. למעצבים, ובעיקר מעצבי מוצר, כמו למתכנני מוצרים אחרים, אחריות רבה על השאריות הנותרות לאחר תהליך הייצור והשימוש, והאשפה הרבה הנוצרת היא כשל מהותי בתהליכי העיצוב, היצור והצריכה.

על כן, יחד עם הנימה הביקורתית של התערוכה, צרם שאין בתערוכה, לדוגמה, עבודה שמבקרת את אופן התכנון של אריזות עצמן או מחשבה יצירתית לגבי פתרונות עיצוביים אפשריים לבעיות הנידונות. דבר כזה מתבקש ממעצבים מוכשרים שמבינים ש״אם לא עכשיו, אימתי״, ממש כפי שהכריזה התמה השנתית של שבוע העיצוב.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden