כל מה שחשוב ויפה
מצב הדברים, מוזיאון העיצוב חולון. צילומים: אלעד שריג

מצב הדברים: מוזיאון העיצוב חולון פותח את שעריו

״כשאתה מסתכל על מה שקורה בעולם - רעידות אדמה, צונאמי, טרור, רעב - אין פלא שיש כל כך הרבה עבודות שמתעסקות בנושא״, אומרת ברברה בלומינק על תערוכת הפתיחה של מוזיאון העיצוב חולון. ״זה הרגע, זה רק עכשיו״

לאורך כל יום הפתיחה של התערוכה הראשונה במוזיאון העיצוב, קשה היה לדעת אם ברברה בלומינק, האוצרת הראשית של התערוכה, מתרגשת. אחרי הכל, זו אינה התערוכה הראשונה שבלומינק הייתה מעורבת בה. בלומינק, המתגוררת בניו יורק, היא אוצרת עצמאית לאמנות מודרנית בין־לאומית ולעיצוב ויועצת למוזיאוני אמנות.

בעבר היא כיהנה כאוצרת ראשית במוזיאון קופר יואיט לעיצוב, ניו יורק; שימשה כמנהלת ארגונית של מוזיאוני הגוגנהיים והגוגנהיים הרמיטאז׳, לאס וגאס; כמנהלת ואוצרת ראשית במרכז לאמנות עכשווית של וירג׳יניה; כמנהלת מייסדת ואוצרת ראשית של מוזיאון קמפר לאמנות ועיצוב, קנזס סיטי; וכמנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון הדסון ריבר, ניו יורק. במסגרת תפקידיה היא הפיקה מעל 70 תערוכות בין־לאומיות של אמנות ועיצוב עכשוויים, פירסמה ספרים רבים, והרצתה ברחבי העולם.

בלומינק פתחה את הבוקר במסיבת עיתונאים, שם נשאה דברים בטון רשמי וסמכותי. גם לאחר מכן, כשעברה בין המוצגים וענתה על שאלות, שמרה על ארשת ממלכתית ויצוגית. בכנס שנערך כמה שעות לאחר מכן היא פתחה את המושב הראשון ובמשך כחצי שעה סיפרה על התערוכה בקול מדוד וענייני, ולא שינתה תנוחה, מקסימום הזיזה מעט את רגל ימין. במושב האחרון, כשהתעוררה בעיה עם המצגת של המעצב חיימה חיון, עלתה בלומינק על הבמה וניסתה להציל את המצב ולשאול את הקהל אם יש לו שאלות. דקה לאחר מכן כשהשאלות בוששו מלהגיע, ירדה באלגנטיות בחזרה והתיישבה במקומה.

היה דבר אחד בכל זאת שברור היה שהצליח לרגש אותה יותר מכל: ההזדמנות לערוך לנשיא המדינה, שמעון פרס, סיור בתערוכה, רגע לפני שהיא נפתחת לקהל הרחב. ״איפה עוד בעולם נשיא המדינה פתח מוזיאון לעיצוב? היית מאמין?״, היא שואלת בהתרגשות, תוך שהיא מספרת שיצא לה לפגוש את ברברה בוש, אבל לא את אובמה. עדין. 

במהלך הסיור בלומינק הובילה את פרס והפמליה שלו בין מוצגי התערוכה, והסבירה לו על התמות השונות תוך שהיא מתעכבת מדי פעם על אוביקט כזה או אחר. פרס מצידו הביע התעניינות, נגע בחפצים, שאל מאיזה חומרים הם נעשו, וכהרגלו הקפיד על חוש הומור בריא. על קופת החיסכון בדמות החזיר שעיצב מרסל ונדרס הוא אמר שהיא לא כשרה, על הכסא שהמעצב היווני אנדריאס אנגלידאקיס עטף בנייר מוזהב שאל איך הדבר יתכן, כי הרי ביוון יש משבר כלכלי, ואילו על שמלת החילוץ שעיצבה יעל מר ציין שהיא בטח מתיבת נוח, בעוד רון ארד מציין שוב בגאווה שמדובר בעוד סטודנטית שלו. 

אין הרבה מקומות שיכולים לעשות תערוכות מהסוג הזה

יום לפני כן, לובי המלון שבו התארחה בלומינק נראה לרגע כמו פנטזיה לחובבי העיצוב. המעצב הספרדי חיימה חיון אוכל ארוחת בוקר; ג׳ולי לסקי, אוצרת שותפה של התערוכה ואחת מעורכות אתר האינטרנט ״דיזיין אובזרבר״ שכיהנה כעורכת הראשית של מגזין העיצוב ״איי־די״, מתראיינת בשולחן סמוך; ברברה בלומינק בודקת מיילים באחד המחשבים שבלובי. מאוחר יותר הצטרפו גם גארת׳ ווקר ואריק צ׳ן, שני האוצרים הנוספים, וכולם יצאו לסיור אצל מעצבים ישראלים ביפו.

בלומינק מספרת על האתגר בלתכנן תערוכה עם שלושה אוצרים נוספים, כשכל אחד נמצא במקום אחר בעולם, במוזיאון שעוד לא נפתח. ״התחלתי לעבוד עם המוזיאון לפני שנתיים וחצי כיועצת חיצונית. היו הרבה דברים שהיה צריך לעסוק בהם – איך מארגנים תערוכה, מה הם לוחות הזמנים, מה צריך להיעשות ומתי, מה הדרישות של הגלריות, לפני שמדברים בכלל על תערוכה או על תקציב. אז הם שאלו אותי אם אני מסכימה לעשות את התערוכה הראשונה.

״ידעתי שזו חייבת להיות תערוכה של עיצוב עכשווי בין־לאומי. אין הרבה מקומות שעושים או יכולים לעשות תערוכות מהסוג הזה. מבחינה זו התערוכה מייצגת את מה שהמוזיאון עומד מאחוריו: ההכרזה של העיר חולון ושל מדינת ישראל שמוזיאון לעיצוב הוא דבר חשוב. יש פה בתי ספר מצויינים לעיצוב, הרבה מעצבים מצויינים, סטודנטים רבים יוצאים ללמוד בחו״ל, ועכשיו גם מוזיאון לעיצוב. יש לזה הצדקה״.

כשהסכימה לעשות את התערוכה הראשונה ביקשה בלומינק לצרף אליה אוצרים נוספים. ״ידעתי שאני לא יכולה לעשות אותה לבד, בן אדם אחד לא יכול לעקוב לבד אחרי כל מה שקורה בכל עולם העיצוב״. לכן, צירפה בלומינק את האוצרים העמיתים: גארת׳ ווקר מדרום אפריקה, אריק צ׳ן מסין, וג׳ולי לסקי מארצות הברית.

איך עבדתם?

״סיכמנו שהתערוכה תהיה בין־לאומית, ושמכיוון שמדובר בתחום רחב נתמקד רק בעיצוב תעשייתי. כל אחד התבקש לחשוב על העבודות הכי מעניינות והכי חשובות שנעשו בחמש השנים האחרונות. בפעם הראשונה שנפגשנו כל אחד הביא מאות תמונות, ורק אז התחלנו לקבל את הרעיון הכללי של הכיוון שאליו פונה התערוכה. בהתחלה בחרנו בערך 50-60 אוביקטים. במפגש השני בניו יורק הוספנו עוד 20-30 אוביקטים, ובשבוע העיצוב האחרון במילאנו השלמנו את השאר״.

רק עכשיו

עוד לפני שנפתחה התערוכה, נשמעה לא מעט ביקורת על מיעוט המציגים הישראלים בתערוכה. בלומינק מספרת שכבר בפגישה הראשונה התקבלה הסכמה שמה שינחה את האוצרים בבחירת העבודות יהיה העבודות ולא המעצבים. ״מוזיאון מציג עבודות שאי אפשר לראות במקומות אחרים, מעשיר את הקהל ואת המעצבים המקומיים, ומציג עיצוב מקומי בקונטקסט בין־לאומי. התערוכה מראה שהעיצוב הישראלי הוא חלק ממה שקורה בעולם. חיפשנו עבודות רלוונטיות לחמש השנים האחרונות, כאלו שהיו יכולות להיות מיוצרות רק בתקופה הזו, בין אם מדובר בחומרים עצמם, ברעיונות שהם מבטאים או בשימושים להם הם נועדו״.

בלומינק מגלה ששם התערוכה הראשונה היה אמור להיות ״רק עכשיו״ (Only Now), אבל הוא שונה לאחר שהתברר שהמשמעות שלו, כמייצג רק את הנקודה הזו בזמן, לא עוברת בתרגום לעברית. לבסוף נבחר, כאמור, שם אחר: ״מצב הדברים״. העבודות שנכללו בתערוכה היו עבודות שכל האוצרים הסכימו עליהם פה אחד, ובלומינק מוסיפה שרק כעשר מכל העבודות שמוצגות בתערוכה היו עבודות שכולם הציעו מלכתחילה. כצפוי, היא לא מעוניינת לספר אלו עבודות. 

״עולם העיצוב כל כך גדול, ומכיוון שכולם היו צריכים להסכים על כל העבודות, היו שעות של שיחות וכל אחד הסביר למה הוא בחר, שאלנו שאלות, וההצבעה הייתה עיוורת. זה היה מאד מסובך, להחליט על בסיס תמונות מבלי שאנחנו רואים את האוביקטים. כל אחד היה במקומות אחרים בעולם, וחלק גדול של התקשורת נעשה באי־מיילים״.

לאחר שנבחרו רוב העבודות, האוצרים חילקו אותן לשמונה קטגוריות: בנוגע לגוף, חרדה חברתית, מעבר למעצב, כלכלת האומנות, מעבדת עיצוב, המהותנות החדשה, מעבר ליופי ורמיקס מוטנטי. ״זה גם חלק מהמאפיינים של התקופה: אין תמה אחת ששולטת, יש הרבה סגנונות, הרבה תחומי עיסוק״.

החלוקה לקטגוריות לא תמיד ברורה, לא מעט עבודות יכלו להיכלל בכמה קטגוריות.

״זה אחד הדברים שמאפיינים כיום את עולם העיצוב. רצינו לגרום למבקרים לבחון הבט אחד של העבודה שהיה הכי חשוב מבחינתנו. הופתענו לגלות ש׳חרדה חברתית׳ הייתה קטגוריה גדולה כל כך, לא צפינו את זה, אבל כשאתה מסתכל על מה שקורה בעולם – רעידות אדמה, צונאמי, טרור, רעב – אין פלא שיש כל כך הרבה עבודות שמתעסקות בנושא. זה הרגע, זה רק עכשיו״.

איך החלטתם איזו עבודה לשייך לאיזו קטגוריה?

״לכל תערוכה טובה יש תזה; התזה שלנו הייתה ׳רק עכשיו׳. אני חושבת שכל חבורה אחרת של אוצרים הייתה עושה תערוכה אחרת לגמרי מבחינת האוביקטים, אבל לא מבחינת התמות. כאוצרים אנחנו רואים הרבה יותר אוביקטים מאנשים אחרים, יש לנו נסיון רחב. זו הסיבה שאנחנו יכולים לאצור תערוכות ושאנחנו מרשים לעצמנו להגיד משהו.

״אנחנו מנסים לתת למבקרים נקודת כניסה, שלא יפחדו ממה שהם רואים, שיזדהו עם משהו בעבודה. מבחינה זו עיצוב קל יותר להבנה מאמנות, אנחנו משתמשים בו כל הזמן. אנחנו רוצים לגרום לאנשים לחשוב, אבל שיבינו שאין רק דרך אחת לגשת לעבודה, שיחשבו למה העבודה הזו נמצאת בכלל בתערוכה? למה היא מייצגת את רוח התקופה?״. 

מה הרלבנטיות של מוזיאון במאה ה־21?

״למה אנחנו רוצים לפגוש אנשים, לגעת בהם? הדבר נכון גם לגבי אוביקטים. אין תחליף לתגובה החושית – לראות, לגעת, להריח – ולהבין את המקום שהם תופסים במרחב. אפילו המבנה של המוזיאון שתכנן רון ארד, החוויה החושית שהוא מעורר; אנחנו לא דיגיטליים. אחרת הפנים שלנו היו מורכבים רק מזוג עיניים מאד גדולות״.

השם של התערוכה, ״מצב הדברים – עיצוב והמאה ה־21״, לא פחדתם להיות שאפתנים מדי? יומרנים? 

״זה היה צריך להיות שאפתני – זו התערוכה הראשונה שמתקיימת בישראל במוזיאון העיצוב. צריך לפתוח עם הצהרה חשובה וגדולה. זה מציג את ישראל כמדינה חדשנית, שתומכת בעיצוב״.

מוזיאון בחולון יכול להיות חשוב בעולם?

״אני חושבת שהוא כבר כזה, מהרגע שהוא נפתח. המבנה שרון ארד פתח, האנשים שהגיעו לפתיחה, כולל מנהלי מוזיאונים לעיצוב מכל העולם. מעצבים מכל העולם התרגשו להשתתף בתערוכה, גם הסופרסטארים וגם הלא מוכרים״. 

את עובדת עדין כיועצת למוזיאון?

״לא״, צוחקת בלומינק, ״אולי אעשה בעתיד עוד תערוכות אבל בטוח שלא עם עוד שלושה אוצרים״.


הכתבה פורסמה לראשונה בגרסה אחרת במוסף גלריה של עיתון הארץ

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden