כל מה שחשוב ויפה
אליהו אריק בוקובזה. צילומים: מ״ל

התקווה על פי אליהו אריק בוקובזה

אליהו אריק בוקובזה מציג במרכז לאמנות עכשווית ברמלה אנימציה של ריקוד בטן לצלילי ״התקווה״ בנוסח מזרחי, ומנסה להבין למה זה נשמע כל כך מוזר

חגית:

הי אריק בוקר טוב. מה שלומך?

אריק:

בוקר טוב, מרגיש מצוין

חגית:

ברכות על התערוכה החדשה ״חומת מחמדנו״ שאתה מציג במרכז לאמנות עכשווית ברמלה יחד עם מאיה סמירה. שניכם מתעסקים בנושא של ריקודי בטן, אבל איך נכנס ההמנון לתמונה? ספר לי על הקשר שלך עם ״התקווה״. מאיפה זה התחיל?

אריק:

הנושא של התערוכה כפול וקצת טריקי… עשיתי מחקר על חוק ההמנון. אני אוהב לנבור בארכיונים, וכשהתחלתי את העבודה באנימציה התחלתי לחפש בארכיבים של מוזיקה. החיפוש הוביל לכל מיני כיוונים ואחד מהם היה שירים הכי נדושים, כמו ״הבה נגילה״ וכדומה. ראיתי שלשירים האלה יש המון ביצועים מכל העולם וחלקם הזויים ביותר… מפתיעים ולא מובנים

חגית:

לא חשבתי על זה, אבל באמת ״התקווה״ זה קצת כמו ״הבה נגילה״ – אחד המנון עממי ואחד המנון לאומי

אריק:

נכון. וכך גם התחלתי לשמוע את הביצועים הרבים שיש להמנון הלאומי ״התקווה״ ולחקור אותו. הוא החל כמילים – שיר שכתב נפתלי הרץ אימבר ב־1878 ואליו הוצמדה במקרה נעימה מולדבית עממית. ובהמשך זה הפך, למורת רוחה של ההנהגה הציונית, תחילה להמנון הציוני ובעקבותיו להמנון הלאומי

חגית:

למה מורת רוח? זה קשור לדמיון הרב למולדבה?

אריק:

אז זהו, שהמולדבה (היצירה ״מולדתי״ של המלחין הצ׳כי בדז׳יך סמטנה) היא בכלל לא המקור. גם היא מצטטת את אותו המקור – שהוא שיר עגלונים עממי מאוד נמוך

חגית:

אוי, מעולה

אליהו אריק בוקובזה. צילום: רון פלד

אריק:

נפתלי הרץ אימבר כתב את ״תקוותינו״, השיר כולל תשעה בתים, והראשון להלחין אותו היה לאון אגלי, שהיה מלחין נערץ באותה תקופה ביישוב. הוא הלחין כל אחד מהבתים בלחן אחר, לחן כה מורכב ומסובך שהוא לגמרי נשתכח היום. והיה זה שמואל הכהן שלראשונה – והוא מצהיר על זה ביומניו – שר את מילות השיר תקוותינו לפי לחן עממי (שיר העגלונים) וזה תפס… לגמרי במקרה

חגית:

סרנדיפיטי

אריק:

המחקר הזה לוקח את התערוכה לנרטיב מקביל שמאד מעסיק אותי, וזה היחס בין אמנות לחוק. עד כמה המדינה יכולה באמת לשלוט ביצירה האמנותית. זה מקרה מבחן: המדינה לקחה יצירת אמנות – מילים ולחן – ומנכסת אותם, והופכת אותם להמנון. מאותו הרגע המדינה מנסה לכפות כללי התנהגות, עשה ואל תעשה, עם היצירה הזו. והיא לא מצליחה. ו־42 הביצועים השונים מוכיחים זאת

הדבר המעניין הוא התגובה הראשונה למשמע הקטע. זו תגובה של חוסר נוחות מסוימת, כי המקצב והשמחה שבוקעת ממנו שונים מאד מהעיבודים של ״התקווה״ שאנחנו מכירים

חגית:

אולי בגלל שזו הייתה מעין בחירה פופולרית, לא עבודה בהזמנה

אריק:

בחיפושים שלי נתקלתי בביצוע של מסייה כהן ב־1932 בתוניס, שהוקלט על דיסק גרמופון. פס הקול באנימציה שאני מציג בתערוכה הוא הקלטה מקורית של פייטן תוניסאי שבמקור שר את כל תשעה הבתים של תקוותינו בעיבוד מזרחי, עם תזמורת. בתוניס לא הכניסו תזמורות לבתי כנסת – מסתבר שזהו שיר שהושר בחפלות ושמחות משפחתיות. ערכתי מתוכה ארבעה בתים וקטע אינסטרומנטלי, והמחזתי את המופע באנימציה

אבל זה לא העיקר. הדבר המעניין הוא התגובה הראשונה למשמע הקטע. זו תגובה של חוסר נוחות מסוימת, כי המקצב והשמחה שבוקעת ממנו שונים מאד מהעיבודים של ״התקווה״ שאנחנו מכירים.

מוזיקה מזרחית בכלל היא לא כזו ששומעים בקונצרטים. היא דורשת מיד התערבות של הגוף. זה מופיע בהרבה מאמרים. כלומר, כשיש מקצב עם דרבוקה הריקוד הוא ״בילט־אין״. השאלה שעלתה אצלי היא למה אני – וכל מי ששמע את הקטע כמוני – מרגיש מיד סוג של חוסר נוחות? כאילו יש משהו מבזה, לא מכובד, בהצמדה הזו של עיבוד מזרחי להמנון הלאומי

חגית:

אי נוחות מאיזה סוג? כאילו התכווצות פיזית בעקבות ״חילול״ של הנוסח ״האשכנזי״?

אריק:

בשני מקרים בספרות הישראלית יש סצנות שעוסקות בדיוק בזה – שהציונות לא מאפשרת את המוזיקה המזרחית כחלק מהנרטיב שלה: ״התגנבות יחידים״ ו״תרנגול כפרות״. בשני הסיפורים יש קבוצת נערים שנמצאים בתהליכי התאקלמות, בטירונות ובקיבוץ, על מנת להיכנס לכור ההיתוך. וברגעים של חולשה פורצת חפלה בחדר, שבמהלכה הם נזכרים בשיר מזרחי ואחד הנערים מתחיל לרקוד. ריקוד הבטן מסמל את כל מה שלא מקובל עבור ה״צבר״.

הדימוי של רקדנית הבטן (אישה) כריקוד פיתוי ארוטי הוא דימוי אוריינטליסטי. במקור הריקוד הוא הבעת שמחה, חלק מכל חפלה משפחתית, ללא קונוטציות מיניות שהודבקו לו על ידי המערב

אליהו אריק בוקובזה, בר מצווה (2014). צילום: רן ארדה

אליהו אריק בוקובזה. בר מצווה (2000)

חגית:

רגע, גם הספרים שציינת מייצגים את קו ההפרדה: ״תרנגול כפרות״ של אלי עמיר המזרחי, והתגנבות יחידים של ״יהושע קנז״ האשכנזי. אני צודקת?

אריק:

אני לא חושב שזה קשור למוצאם של הסופרים, כי שניהם מתארים את אותה התופעה – כל אחד מהצד שלו. עכשיו, יש כאן היפוך מעניין. הציונות חשבה שיהודי תוניסיה יתאימו עצמם לכור ההיתוך, והנה ב־1932 יהודי תוניסיה חשבו, שניתן להתאים את הלחן המולדבי ליצירה מזרחית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפייטן התוניסאי שלוקח את התקווה בסגנון שלו, מנכס אותה לעצמו ולרגע לא חושב שיש בזה משהו מבזה. למעשה הביצוע הזה של התקווה הסביר לי משהו שלא חשבתי שאני עוסק בו. רקדניות בטן הופיעו בציורים שלי החל מהתערוכה הראשונה שלי. ב־2006 הקדשתי תערוכה שלמה לדמותה של רקדנית בטן ועסקתי באוריינטליזם. אבל למעשה מההתחלה, השתמשתי בדימוי של רקדנית הבטן כי הוא יוצר מתח אל מול הדימויים הציוניים בעבודות. וזה נושא־על בעבודה שלי. העבודות הן סוג של היברידים, לא לגמרי ברור איפה הן. גם מזרח וגם מערב או גם מזרחי וגם ערבי…

חגית:

אני זוכרת את דמות האמא בציור הבר מצווה – שמתערבבת בדמות הרקדנית

אריק:

בציור הראשון שבו מופיעה רקדנית בטן – בציור בר מצווה הראשון – ליד רקדנית הבטן מצוייר חייל. הניגוד שם לא היה ברור לי עד לתערוכה הזו

חגית:

אתה אומר שלחלק מהדימויים, שהיו מאז ומתמיד בציורים, יש ביטוי סימבולי שלא היית מודע אליו כשהכנסת אותם לשם?

אריק:

המפגש הזה עם התקווה בעיבוד מזרחי כבר ב־1932 – גרם לי לזקק את התובנה הזו. יותר של שאלה של ״למה״ עשיתי את זה? למה היה לי חשוב להנכיח את הדימוי של רקדנית הבטן. לא רק מכיוון שלא היה ביטוי של ה״מזרחי״ באמנות הישראלית, אלא שהביטוי המזרחי ״מפריע״ לנרטיב השולט.

בציור עם הדגל – הדגל עם העיניים חודר דרך דגל המדינה. הפעם במקום הדגל כסמל אני משתמש ההמנון כסמל. אגב, אני אפתיע אותך. כשכתבתי בגוגל ״רקדנית בטן״ ו״התקווה״ גליתי שרקדנית בטן ישראלית רקדה לצלילי התקווה כמחווה ל־70 שנה למדינה

חגית:

גם האוצרת, סמדר שפי, כתבה על כך בטקסט התערוכה: שריקוד בטן עבר רנסנס ומהדימוי הפתייני אוריינטליסטי הפך בזמן האחרון לביטוי מחודש של שחרור נשי ופמיניזם. אולי יש לגיטימציה אחרת היום, שלא הרגשת בהצמדה המקורית של השיר למקצב שמח ולריקוד ספונטני.

אבל אני רוצה יותר לחזור לסימבולים בעבודות שלך. משנת 2000 ועד היום – אוצר המילים החזותי שלך נשאר, אבל המשמעויות הלכו והעמיקו?

אריק:

כשהצגתי את התערוכה הראשנה שלי ״פלזיר אוריינטאל״ בגלריה נלי אמן בשנת 2000 – זה היה לפני התערוכה שפת אם שאצרה טל בן צבי בעין חרוד, מיד אחרי קדימה – המזרח באמנות ישראל, שאצר יגאל צלמונה במוזיאון ישראל, והשיח המזרחי באמנות הפלסטית היה די בהתחלה.

מאז התקיימו לא מעט תערוכות בנושא שהציגו עבודות של אמנים מזרחיים, אבל ברובן, מעבר להנכחת המזרחי בשדה – דבר שהיום כבר לא נחוץ, כי לא חסרים אמנים מזרחיים שגם מוצגים במוזיאונים – לא הצלחתי להבין מה זה עושה. למה זה טוב. אני חושב שעכשיו מעסיקה אותי הסיבה: למה התגובה הראשונית לשמיעת התקווה ה״מזרחית״ היא חוסר כבוד? למה ריקוד בטן נחשב ל״נמוך״ ועממי? למה קריאת ה״כפיים״ של מירי רגב היא ״נמוכה״?

זה חוסר הבנה של קודים של התנהגות שנתפשים כנמוכים, אבל בקרב המזרחים הם לא כאלה. הבעת שמחה ״קולנית״ היא שמחה

חגית:

אני לא ממש מסכימה איתך. אני לא שומעת בזה חוסר כבוד. אולי זה מגיע משאלות של דימוי עצמי ורגש נחיתות קולקטיבי 

אריק:

אני לא חושב שיש בזה חוסר כבוד. אבל עובדה היא שכל מי שהשמעתי לו את התקווה של מסייה כהן והראיתי לו את האנימציה שלח אותי לבדוק בייעוץ משפטי אם אני עובר על חוק ההמנון… ואגב התשובה היא לא 🙂

חגית:

כשאתה עובד המשמעויות הללו יושבות אצלך בראש או שהיצירה היא אינטואיטיבית ואחר כך משתלב הרובד המשמעותי?

אריק:

אני חושב שמאז ומתמיד בעיניי אני אמן מושגי, שמשתמש בציור כמדיום העיקרי לאמנות שלי. וזה תמיד ציור – גם אם זה מופיע באריזה של מיצב, אובייקט או אנימציה – שמאפשרת לי להוסיף את הידע וההכשרה שיש לי במוזיקה, כבן לזמרת אופרה…

חגית:

אגב תנועה, בוא נדבר רגע על הכניסה שלך לאנימציה

אריק:

הלכתי ללמוד במכללה הישראלית לאנימציה ואני בוגר המגמה לאנימציה קלאסית ומדיה דיגיטלית. למדתי עם גיקים בני 20… 🙂 אני בן 56, מבוגר יותר מזקן המרצים במכללה

חגית:

טוב, אולי סוף סוף תמצא עבודה 🤣

אריק:

🙂

אכן הזמינו אותי להרצות שם…

מראה הצבה בתערוכה

חגית:

אז הייתי רוצה להתמקד בזה: אתה נכנס לקרקע המסוכנת של עיסוק בסימבולים לאומיים ומפגיש אותם עם הסימבולים האישיים שלך. 

באחת משיחותינו בעבר דיברת על העובדה שאתה בן מהגרים ושמעורבת בך התרבות הצרפתית, התוניסאית והישראלית, וגם ההטבעה החברתית של גבר גיי, ילד נצחי, אמן פיגורטיבי. כמה תיוגים אתה יכול לשאת?

אריק:

יש אנשים שצריכים ללמוד על פוסט־מודרניזם מספר. אני נולדתי וגדלתי למצב כזה. להרגיש שייך וגם לא שייך בו זמנית… זה אכן מבלבל. אין לי סיפור אחד, אין לי טקסט אחד, יש כמה וכמה שרצים במקביל. ואני לא חושב שאני כזה חריג, תחשבי על ערביי ישראל, כל המקום הזה הוא בלגן אחד גדול. 

אין לי סיפור אחד, אין לי טקסט אחד, יש כמה וכמה שרצים במקביל. ואני לא חושב שאני כזה חריג, כל המקום הזה הוא בלגן אחד גדול. זה הטריגר ליצור אמנות. ריבוי התיוגים מאפשר לי להסתכל גם מבפנים וגם מבחוץ

אני חושב שהטריגר ליצור אמנות הוא התובנה שאתה שונה, ויש לך משהו אחר לומר. ריבוי התיוגים מאפשר לי להסתכל גם מבפנים וגם מבחוץ 

חגית:

רגע לפני שנסיים – רמלה? מקום בלתי צפוי לאמנות

אריק:

באחת הנסיעות למוזיאון ירדתי בתחנת הרכבת בלוד וביקשתי מנהג מונית להביא אותי למוזיאון רמלה, הוא היה בטוח שאני צוחק עליו… כשסמדר שפי הזמינה אותי מיד חשבתי על מסייה כהן ששר את ההמנון בתוניסאית – כשמעבר לרחוב יש את מוכר הפריקאסה התוניסאי הטוב בארץ. אני מאד אוהב להתאים תערוכות למקום שבו הן מוצגות וגם לפנות לתושבי המקום

חגית:

ויש היענות של הקהל המקומי?

אריק:

ביקשתי שעל המבנה יהיה כתוב שהכניסה חופשית – אני מעריך שהרבה מתושבי רמלה עוד לא ביקרו שם

חגית:

משהו לסיום?

אריק:

ביום שישי ה־17.1 אני מעביר הרצאה על המחקר שמסביב לעבודת האנימציה – ויותר ספציפית על חוק ההימנון

חגית:

בהצלחה!


חומת מחמדינו
המרכז לאמנות עכשווית רמלה, רחוב הרצל 112 רמלה (מתחם מוזיאון רמלה)
א׳-ה׳, 11:00-15:30. ימי שישי בתיאום מראש.
הרצאתו של אליהו אריק בוקובזה תתקיים ביום שישי, 17.1 בשעה 11:00.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. נירה כלב

    יש לי הרגשה שריקוד בטן לייד הימנון קצת מנוגד כי קדושת ארץ ישראל מייצגת גם את
    הדת היהודית ובעיני ריקוד בטן אינו צנוע .לא שייך להמנון.והאנימציה דווקא חמודה מאוד
    ולוקחת אותי למוד כפרי עממי. גם השירה אוטנתית. הצבעים מחיים נפשות,והרעיון מקורי מאוד.
    מנגינות שלקוחות מעמים אחרים הן גם חלק מאיתנו.

  2. שושי

    נירה, היצירה מבטאת שמחה במדינה היהודית. האיסור על פסלים ותמונות שבדיבר השני אינו מפלה בין נשים לגברים. אני מניחה שגם תמונות הרבנים המטיפים להפליה לדרגותיה אינן מותרות.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden