כל מה שחשוב ויפה
טבע דומם מאוד, רוני לנדה. צילומים: עמית שמש

עבודה בעיניים // רוני לנדה

בסדרה ״טבע דומם מאוד״ משבשת רוני לנדה את היופי המתקתק והעושר המפתה של ציורי טבע דומם בשאלות של גוף, דחייה, משיכה וארעיות החיים והמוות

הפרטים הטכניים

מקבץ עבודות מתוך הסדרה ״טבע דומם מאוד״ בתערוכה קוראת לאלה שתפתח בחמישי (5.3) בבית העיר ותוצג עד ה־7.6. התערוכה משיקה את כתב־העת קמה שעוסק ביצירה נשית (עורכות ואוצרות: מיכל סבר וקורל דביר).

מי אני

רוני לנדה, ילידת 1986, חיה ויוצרת בתל אביב. את לימודי התואר הראשון השלמתי במכללת שנקר, במחלקה ללימודי עיצוב טקסטיל. השנה אסיים את לימודיי בתכנית התואר השני באמנות בבצלאל (MFA).

ביצירותיי אני מרבה לעסוק באנטומיה, בחושניות, בגופניות ובמוות. לעבודת היד העמלנית יש חשיבות מרכזית ביצירותיי, והאסתטיקה שלהן מתפקדת כאקט חתרני ומתריס. האוביקטים שאני יוצרת הם ספק טבעיים והם מרתיעים ומושכים גם יחד. עבודותי הוצגו בין השאר במוזיאון ישראל, במוזיאון היהדות והסובלנות של מוסקבה, במוזיאון ינקו־דאדא בעין הוד ובגלריה רוזנפלד, שבה אני מיוצגת.

העבודה

תמיד נמשכתי לציורי טבע דומם המוכרים היטב כז׳אנר אמנותי ולו היסטוריה ענפה בתולדות האמנות; תיאורים של ארוחות בוקר, משתאות מפוארים ואגרטלי פרחים עשירים, מוארים להפליא על רקע אפל. במבט ראשון, ציורים אלו מפתים ושופעים יופי מתקתק כמעט, אולם במבט נוסף מתגלים הסדקים – פרחים נבולים, חרקים ורמשים, עובש וסימני ריקבון. הפיתוי מתחלף בתחושות של דחייה ואף חרדה, שכן ציורים אלו הם הכל פרט לפרחים או פירות. אלו תזכורות לזמן החולף, לארעיות החיים ולמוות שתמיד נוכח לצד כל מה שזוכה לחיות.

בסדרה ״טבע דומם מאוד״, אני מתייחסת לאסתטיקה הזו של שפע ועושר ומשבשת אותה בדרכי. העבודה נחשפת בהדרגה עם השהייתו של המבט וככל שנחשפים הפרטים עולות שאלות ביחס לגוף, לדחייה ומשיכה ולסיפוק אסתטי וחושי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

סדרה זו מהווה המשך ישיר לעיסוק רב השנים שלי באוכל, המופיע כמוטיב חוזר בעבודותיי. כוחו המאגי של האוכל הוטמע בי מתוך צפייה ממושכת באבי, שף במקצועו, שחשף אותי לעשייה וליצירה מתוך השהייה במחיצתו במטבח. פסגת שאיפותינו הייתה בתפקיד וכשהדבר לא התאפשר, היינו, אחותי ואני, מביטות בו בזמן שהוא מפעיל כוח רב או עדינות מדהימה על חומרי גלם שונים, הופך חי לדומם, זורק, מלטף, בורר ומבתר, ובורא שלם אחד שאותו זכינו לטעום. זו הייתה חוויה מעשירה כל כך שכללה שיעורים במוסר, במשמעת ובאהבה, שהשפעתה ניכרת בי עד היום, בתוך ומחוץ לסטודיו.

תעבירו את זה הלאה

כבר בפעם הראשונה שביקרתי ב־Musée de la Chasse et de la Nature (מוזיאון הציד והטבע) שבפריז ידעתי ששם אני רוצה להציג. זהו מוזיאון קטן ברובע השלישי שקל לפספס, והוא אחד המקומות האהובים עלי בפריז ובעולם. הוא ביזארי, קיטשי ולא מתנצל, מעורר מחלוקת, עמוס בפרטים וגומחות וכל־כך יפה. בכל פעם שאני מגיעה לשם אני מרגישה כמו ילדה קטנה בבית גדול, יפה ומוזר ומוצאת את עצמי משוטטת ובונה תערוכה שלמה בראש.

רקפות

פלוס אחד

עבודה אהובה עלי במיוחד היא ״רקפות״. היא משקפת אבן־דרך במסע לחיפוש כתב היד שלי והיא נאיבית בעיני באותה מידה שהיא חדה ומדויקת. אהבתי אותה כל־כך שתליתי אותה מעל לשולחן העבודה ולקח לי הרבה זמן להיפרד ולהוציא אותה מהסטודיו.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden