כל מה שחשוב ויפה

החיפאיות יוצאת לעידו בק בעבודות גם בלי שהוא רוצה

הדרך של עידו בק משבוע האיור בתל אביב, דרך התואר השני באיור בברלין, ועד לתערוכה ״אני, חיפאי״ במוזיאון העיר חיפה

יובל:

הי עידו, מה קורה? איפה אני תופס אותך ואיך אתה עובר את הסגר? ועד כמה אתה מתבאס שאי אפשר עדין לבקר בה

עידו:

בסדר גמור, מה שלומך? הסגר בינתיים עובר סביר. גם ככה לפני כל הקורונה הזאת הייתי עובד הרבה מהבית, וכרגע נראה שכמות העבודה לא הושפעה. חוץ מזה יש גם צדדים חיוביים לעניין – אנשים נותנים אחד לשני ספייס ולא נוגעים, עומדים בתור מסודר. הקורונה הופכת אותנו ליפנים לאט לאט.

לצערי זה התפרץ בדיוק ״בזמן״, ואירוע הפתיחה לתערוכה שהיה אמור להתרחש בשבוע שעבר לא קרה. אבל זה בסדר – התערוכה תהיה פתוחה עד נובמבר, ובינתיים אפשר לראות טיזר קצר שהמוזאון צילם, והכי חשוב – לשטוף ידיים ולבקש מהשליחים להשאיר את החבילות מחוץ לדלת!

יובל:

תערוכת יחיד ראשונה שלך?

עידו:

זאת התערוכה השנייה שלי, הראשונה היתה בשבוע האיור ב־2016, של בצלאל. מרב סלומון היתה האוצרת. ואגב, את הרעיון מהתערוכה ההיא, פלייגראונד, המשכתי לתואר שני, שאת הפרויקט גמר שלו אני אציג בתערוכה הנוכחית במוזאון העיר בחיפה

יובל:

נכון… הייתי אמור לזכור את זה, להגנתי אגיד שבכל זאת עברו ארבע שנים מאז. אבל אם כבר אנחנו מזכירים אותה, כמו שאמרת גם בה היה אלמנט משחקי. זה משהו שמדבר אליך במיוחד, משחקים? גיימינג?

עידו:

כן, זה משהו שמלווה אותי כבר זמן מה. משחק הוא דרך נהדרת להפוך את המשתתפים מצופים פסיביים לשחקנים פעילים. החוויה של צפייה בתערוכה/קריאה בספר היא חוויה שונה ממשחק. במשחק הצופים ״אחראים״ לנרטיב, אפילו כשהמשחקיות עצמה מאוד מינימליסטית

יובל:

זה נכון. אז לטובת מי שלא מכיר ולא זוכר, ספר בכמה מילים מה היה בפלייגראונד, ומה התגלגל ממנה לתואר שני (ואיפה ובמה עשית תואר שני)

עידו:

ב־2016 היה לי את הכבוד והכיף ליצור תערוכת יחיד מטעם המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בשבוע האיור. הצבתי בחלל פוסטרים ואוביקטים שונים שהציגו סצינות ישראליות מוכרות. כל עבודה כזאת הוצגה כאוביקט משחקי – קלפי מלחמה בעזה ובשדרות, מלחמות שכנים כמגדל ג׳נגה, פוסטרים של ערים כקלפי מונופול, וכו׳.

כשהתערוכה נגמרה, מרב נתנה לי עצה מקצועית חשובה: לחשוב איך אני יכול להתקדם ולפתח את התערוכה ואת הרעיון מאחוריה. ואחרי שנחתי בערך יומיים, החלטתי שהדרך הכי טובה להמשיך את זה תהיה בתואר שני באיור בחו״ל

יובל:

אכן עצה טובה

עידו בק. צילום: קטיה פודולסקי

עידו:

אז בשנה שעברה התחלתי לימודי תואר שני באקדמיה וייסנזה בברלין (חזרתי לארץ ממש לא מזמן), ושם פרויקט הגמר שלי היה המשחק: Me, the Stranger. זה משחק אוטוביוגרפי, נובלה גרפית אינטראקטיבית, שמציגה סצינות שונות שהשפיעו עלי מגיל 8 ימים ועד היום. בברלין הצגתי את המשחק כהדמייה, וידאו של משחק, ועכשיו ברגעים אלה אני מפתח אותו למשחק של ממש שעד פתיחת התערוכה במוזאון העיר חיפה הוא אמור לעבוד ולהיות שחיק.

אגב, ממש לא מזמן זכיתי בפרס של Communication Arts על המשחק בתחום האינטראקטיב!

יובל:

מגניב. איך הגיעו אליך מהמוזיאון?

עידו:

לתערוכה הנוכחית קוראים ״אני, חיפאי״, שזה כבר מתאר אותי די במדויק. היא תיפתח במסגרת 100 שנה לארכיון הציוני, ותציג פוסטרים חיפאיים החל משנות ה־50. יפעת, האוצרת, מכירה אותי מתערוכות קודמות שהשתתפתי בהן, והגעתי דרכה גם לשתי תערוכות אחרות במוזאון העיר (1948, ומסיבת הרס), וכנראה החיפאיות תמיד יוצאת לי בעבודות גם בלי שאני רוצה

יובל:

אהבתי… אז מה אתה מציג בתערוכה?

עידו:

אני אציג את המשחק (עובד!): הוא בנוי ממפה ושמונה סיפורים. השחקן הולך עם הדמות (שלי) על המפה, ויכול להיכנס למספר מקומות. כל מקום כזה מראה סיפור קצר, ואחריו משחקון שקשור לאותו סיפור. הסיפורים מגוונים – יש סיפור על השירות הצבאי, על טרור, על ניכור חברתי, על ברית מילה (לא עלינו). 

המפה עצמה אמנם לא מתארת מקום קונקרטי, אבל היא מייצגת חוויות ומקומות שחייתי בהם, לכן היא מעין החיפה שלי. בנוסף יהיו פוסטרים זזים שיצרתי בתגובה לפוסטרים החיפאיים הישנים של הארכיון, וכמובן הכי חשוב – חזירים. אני מכין אוביקטים תלת־ממדים שייצרו חלל עירוני חיפאי בתוך הגלריה

יובל:

מילה על החזירים? אני לא בטוח שמי שלא חיפאי מבין את ההקשר…

עידו:

כן, זו תופעה משונה שהלכה והתעצמה בשנים האחרונות. חזירי בר שחיים בוואדיות וביערות של חיפה התרגלו להיכנס לעיר ולהסתובב ברחובות באופן חופשי. אני לא יודע מה בדיוק הסיבה לכך – בנייה בשטחים ירוקים או שריפות – אבל כנראה שהם אוהבים לנשנש את הלכלוך שאנחנו מייצרים והיתקלות בחיית הבר הגדולה הזאת בתוך העיר הפכה לשגרתית. מצד אחד זה קצת מסוכן, החזירים האלה גדולים כמעט כמו פרות, מצד שני הערבוביה של העירוניות עם הטבע הפרעי מרתקתץ

יפעת האוצרת שותפה כמוני להתפעלות מהחזירים העירוניים, לכן כשהיא פנתה אלי והזמינה אותי לעשות תערוכה חיפאית שנינו כנראה ידענו מיד שהחזירים יהיו שם. בעבודה על התערוכה הרגשתי שאנחנו עושים פעולה הפוכה למה שקורה בעיר – במקום שהחיות ״יתפרצו״ לעיר, אנחנו הזמנו אותן לגלריה, ואני מקווה שהחיבור של האוביקטים התלת־ממדיים שיצרנו, למשחק שיוקרן, ייצור עירבובביה משחקית עירונית מעניינת

עידו בק, ״אני, חיפאי״. צילומים: מ״ל

יובל:

ואיך זה יבוא לידי ביטוי בתערוכה?

עידו:

במשחק, החזירות והחייתיות נמצאות תמיד. לפעמים זה מיוצג בתור חזיר בר חמוד שחודר למרחב האישי שלי ומתפלש בפח זבל ירוק מתחת לבית, לפעמים זה מיוצג על ידי נורמות חברתיות שפולשות למרחב הפרטי ומעצבות את המציאות שלנו

יובל:

אז רגע לפני המהות, והדיבור על מקומיות, מה אתה יכול לספר על הסגנון האיורי שלך? ועל איך הוא משרת את מה שאתה רוצה להגיד

עידו:

קשה לי להגדיר את הסגנון שלי, כי הייתי רוצה להאמין שהוא משתנה עם הזמן. הוא קצת מטופש, צבעוני, רועש, אקספרסיבי. כנראה שמושפע מהחיים בארץ. כשהצגתי את הפרוייקט בברלין, אחד הדברים שעניין את המרצים והסטודנטים היה השפה הצבעונית והשמחה שמספרת סיפורים לא פשוטים על הורים גרושים ופיגועים באוטובוסים.

אני חושב שהניגוד בין הנושאים הרציניים והכבדים לשפה החזותית המשעשעת גורמת לצופים לעצור רגע, ולנסות להבין מה קורה פה

יובל:

מסכים. והגדרת את זה מעולה: קצת מטופש, צבעוני, רועש, אקספרסיבי. לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר…

עידו:

אני מאמין שזו מחמאה בסופו של דבר 🙂

ואגב, האסתטיקה הצבעונית הזאת עזרה לי מאוד להגיע לעולם המשחקי. הריפרור למשחקי מחשב משנות ה־90 היה שם עוד לפני שעשיתי עם זה משחק

יובל:

אני רוצה לשאול על התוכן, המהות, על האופן שבו המקומיות יוצאת החוצה – חיפה, ישראל. כי מצד אחד זה לא קל ולא פשוט, מצד שני המשחקיות והאסתטיקה, כמו שאמרת, מעדנים את הביקורת. מה אם כך תשמח אם יקרה למי שיגיע לתערוכה? שמהוא הוא ירגיש? יבין?

עידו:

תראה, אני בדרך כלל לא עושה פוסטרים עם משפטי מחץ באדום. אני לא חושב שזה רע, פשוט זה משהו שלא יוצא ממני. הייתי רוצה ליצור סיטואציות מורכבות, שמייצרות אמירות מורכבות. כל אחד יכול לראות את העבודות ולהזדהות איתן, או לא להזדהות איתן, להסכים או לא, זה כבר לא בתחום השליטה והעבודה שלי.

מצב של משחק (State of Play) מאפשר לאדם להיות יצירתי, לחקור וללמוד. הייתי רוצה שאנשים יראו את העבודות ויהיו במצב ״משחקי״, שיחקרו ויחשבו, ולא יחליטו באותו רגע מה הם מבינים. בתחום האיור זה לא תמיד קל, כי באיור לכתבה בעיתון לדוגמה, הדימויים צריכים להיות נגישים וברורים, ולהעביר מסר מאוד מסויים. תערוכה כזאת, או כמו שהיתה לי בשבוע האיור, מאפשרת לי להשתמש ברעיונות פחות קליטים

יובל:

לגמרי. תגיד, השימוש במוטיבים חיפאיים, החיבור לארכיון הציוני ולמקום, כמו גם החיבור למשחקי המחשב של שנות ה־90: אתה נוסטלגי? יש פה איזו כמיהה לעבר?

עידו:

כמו כל דבר, כן ולא. מצד אחד, האסתטיקה הילדותית סטייל שנות ה־90 כמובן נובעת מזה שגדלתי בשנות ה־90. אם הייתי גדל בשנות ה־2000 או בשנות ה־80, הייתי יוצא אדם אחר לגמרי. מצד שני, אני לא מסתובב עם תחושה אינהרנטית שפעם היה טוב יותר. אני חושב שזו לא נוסטלגיות שמניעה אותי וגורמת לי להתעסק במקומיות ובעבר, אלא סקרנות לגבי השפעה וחופש פעולה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

זו אחת השאלות שהנחו אותי בעבודה על המשחק, מתי האוטונומיה שלי בחברה מתחילה ונגמרת. בלידה, אנחנו ״נזרקים״ לתוך העולם, ומי שתופס אותנו זו החברה. כל למידה שאנחנו עושים היא תמיד בהשוואה לחברה

יובל:

בן כמה אתה בכלל?

עידו:

31 👴

יובל:

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד או לספר לפני שנפרדים?

עידו:

תבואו למוזאון העיר חיפה כשהתערוכה תיפתח, ואם אתם רואים חזירים, לא ללטף!


עידו בק, אני חיפאי
אוצרת: יפעת אשכנזי
מוזיאון העיר

מוזיאוני חיפה סגורים באופן רשמי בעקבות מגיפת הקורונה. עד יעבור זעם, אפשר לצפות בהדרכה אונליין בתערוכה על ידי אוצרת התערוכה יפעת אשכנזי.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden