כל מה שחשוב ויפה
נדב ויסמן, תת־קרקע בגלריה העירונית רמת השרון. צילומים: טל ניסים

עבודה בעיניים // נדב ויסמן

תת־ההכרה, תת־קרקע, חדירה לאדמה ואבנים נושמות; נדב ויסמן משלב מדיות, נוף וגוף במיצב קיר בתערוכה ״הכפר הירוק״, החונכת את הגלריה העירונית ברמת השרון

הפרטים הטכניים

נדב ויסמן, מציג את העבודה תת־קרקע בתערוכה ״הכפר הירוק״ בגלריה העירונית לאמנות עכשווית, רמת השרון; אוצרת: רווית הררי.

מי אני

נדב ויסמן, עובד בתל אביב. אמן בין־תחומי, משלב בעבודותיי מיצבי פיסול, אוביקטים, וידאו ואנימציה. בוגר התכנית הבין־תחומית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב ותואר ראשון באמנות באוניברסיטת חיפה; זוכה פרס משרד התרבות לעידוד היצירה, פרס אוסקר הנדלר ופרס מפעל הפיס לאמן צעיר. כמו כן, מרצה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון.

העבודה

תת־קרקע, המוצגת בתערוכה ״הכפר הירוק״ היא חלק מגוף עבודות של מיצבי קיר שאני עובד עליו בשנים האחרונות. המיצבים הללו כוללים אלמנטים של פיסול, וידאו ורישום, שיחד הופכים לתבליטי עץ המתפשטים על קירות שלמים. בתבליטים האלה אני יוצר הכלאות בין נוף וגוף, ובין טבע דומם ואיברים אורגניים בתנועה.

ההיברידיות הזו מתרחשת גם בין סוגי מדיה שונים כמו וידאו ופיסול, וגם התבליט עצמו הוא מצב של בן־כלאיים של דו־ממד ותלת־ממד. העבודה נוצרה במיוחד עבור תערוכת הפתיחה של הגלריה העירונית החדשה ברמת השרון, שעוסקת בטרנספורמציה של אדמה, של טבע ושל נוף ירוק. היא נבנתה במיוחד עבור קיר גדול שמצד אחד הוא הקיר החיצוני לחדרי הגלריה הפנימיים, ומצדו השני הוא חלק מחלל הגלריה ונסגר באמצעות קיר זכוכית גדול היוצר ויטרינה עצומה.

העבודה נפרשת לאורך כל תשעת המטרים של הקיר ונשקפת מבחוץ. היא מוארת ומופעלת 24 שעות ביממה, כך שתושבי השכונה ועוברי האורח יכולים לחוות אותה מבעד לחלונות הויטרינה בהתהלכות השגרתית והיום־יומית. זו עבודה שיש לה רגל אחת בגלריה ורגל שנייה במרחב הציבורי; רגל אחת בפנים רגל אחת בחוץ.

כשהוזמנתי ליצור עבודה חדשה לחלל התצוגה, התחלתי בבניית תבליט פיסולי תלת־ממדי של חלקי נוף וגוף משכבות עץ הנערמות אלה על אלה. בתוך התבליט יצרתי מעין חלונות ריקים בצורת כיסי אדמה שבהם נשתלו מסכים. סרטי האנימציה המוקרנים ממסכים נסתרים מעניקים לחלקים אלה נראות של איברים אורגניים, חיים ונעים. כך לדוגמה, באחד הסרטים נראה גל של אבנים ״נושמות״ הנטוע במעבה האדמה. האבנים רוחשות בתנועה של התכווצות והרפיה, ונראות כמו לב פועם, או תנועה של נשימה תת־קרקעית. מעל פני האדמה נראות הקרנות אחרות, ושבשבות מסתובבות המופעלות על ידי מנועים.

נופים אלה הם מבחינתי בו בזמן נופים חיצוניים ופנימיים; הם תמיד נופים הכוללים קו אופק ועוסקים ביחסים בין מה שמעל האדמה לבין מה שמצוי מתחתיה, בעומק האדמה. המתח בין ההתרחשות מעל לפני השטח ומתחתיו הוא מרכזי עבורי, וזו גם הסיבה לשם העבודה. המושג תת־קרקע מתייחס להתחפרות ולקיום מתחת לפני השטח, ומבחינתי זה גם פסיכולוגי וגם פוליטי, גם אמנותי וגם אישי. זה מתייחס להתרחשויות שקורות בארץ במרחב התת־קרקעי, בדרום במיוחד, אבל לא רק.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עבודותיי מתייחסות גם לתהליכים נפשיים של תת־ההכרה. המושג תת־קרקע, כמו תת־מודע, מתייחס לתהליכים שלא נראים מעל פני השטח, למתחים הקיימים בנוף עצמו ולחוויה פסיכולוגית פנימית של האדם. החדירה לעומק האדמה כמוה כחדירה אל עומקיו הפסיכולוגיים מלאי הסתירות והכאב של המקום עצמו. מבחינתי זה גם מאוד קרוב לתהליכים האישיים שלי. לא הצגתי הרבה בשנים האחרונות, ורוב התהליך שלי היה במרחב הפרטי, גם בסטודיו וגם בנפש. למדתי והפנמתי דברים חדשים, והרגשתי שנדרש זמן עד שיוכלו להתבטא גם בחוץ. מבחינה זו, העבודה היא גם מטפורה לתהליך היצירה שמתרחש ברובו מתחת לפני השטח, ומחוץ לטווח ראייתו של הצופה.

תעבירו את זה הלאה

קשה לחשוב על העתקת עבודה שנבנתה במיוחד עבור חלל תצוגה ספציפי לחלל אחר. אני כרגע בתהליך עבודה בסטודיו וחושב יותר על העבודות הבאות ועל החללים שיתאימו להם. את העבודה הזו לצערי אני אצטרך לקפל, לארוז ולאחסן, אלא ימצא לה בית חם וגדול או איזה לובי שיתהדר באבנים הפועמות שלי. זה תמיד קצת עצוב, עניין קיפול העבודות בסוף.

״אין מקום כזה״, גלריה לוחמי הגטאות. צילומים: אבי חי

פלוס אחד

״אין מקום כזה״ הוא מיצב שעשיתי בעקבות הזכייה שלי בפרס אוסקר שינדלר בשנת 2015, בגלריה לוחמי הגטאות, ולאחר מכן הוצג גם בגלריה שלוש. רציתי לבנות מקום שגם קיים וגם לא־קיים, מקום שמנהל יחסים עם גוף אדם ושמתקיים באזור דמדומים. עניין אותי לבנות מקום שהוא חצי הזיה שחודרת לגוף הפיזי, היבריד בין מציאות לבדיון. זו גם הסיבה לשם העבודה, כשמישהו נכנס לחלל התערוכה הוא מיד בתוך המיצב, הוא נמצא בתוך מקום שמעיד על עצמו כלא קיים, כאילו מבקש לא להיות מטאפורה עם משמעות. אבל אנחנו מתוכנתים לחפש משמעות, והיא מתעוררת ברגע שמופעל רגש.

בתהליך העבודה עניינו אותי היחסים בין ארכיטקטורה ומרחב עירוני לבין הגוף. העיסוק הזה עניין אותי מבחינה של תנועה וזרימה אנושית במרחב, כמו גם יחסי פרופורציה כביטוי למצבים נפשיים. התנועה והזרימה במרחב של המיצב היא בין דימויים ואובייקטים, מעבר מאובייקט, למרחב ולגוף. הדמויות תמיד מקבלות את הדיס־פרופורציה שלהן וטרנספורמציות נוספות ביחס לנוף ולמקום. הן מעוצבות באמצעות המתחים הן של הסביבה והן של המרקם הנפשי שלהן.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden