כל מה שחשוב ויפה
גליה פסטרנק, המורה לציור. צילום: נורה פורת

המורה לציור מגלמת את השליחות של גליה פסטרנק 

גליה פסטרנק מציגה בגלריה מאיה עבודות עם אופי וידויי, חושפני, רווי הומור והלקאה עצמית, ומספרת ש״הכתיבה הפכה לעוד זרוע ציורית״

יובל:

הי גליה, מה קורה? מזל טוב על התערוכה החדשה בגלריה מאיה, המורה לציור

גליה:

תודה! מרגש ומשמח מאוד

יובל:

בהחלט. ספרי בכמה מילים מה את מציגה בתערוכה

גליה:

בתערוכה הזו אני מציגה עבודות נייר, רישום, טקסט וציורי שמן ופנדות בגדלים משתנים. כל העבודות הן כמו חלקי נייר תלושים מיומן אישי באיזשהו אופן. יש להם אופי וידויי, חושפני, רווי הומור והלקאה עצמית

יובל:

הלקאה עצמית על מה? (ולא שחסר כמו שאנחנו יודעים…)

גליה:

על מי שאני. על המקומות שבהם אני נכשלת, על האשמה האינהרנטית שכמעט כל פעולה שלי נושאת. אמנם אני רק חצי פולניה אבל כמו שאמרת, לא חסרות סיבות. לאמנים רגישים ורפלקסיבים על אחת כמה וכמה

יובל:

ואיך כל זה מתקשר לשם התערוכה, המורה לציור?

גליה:

המורה לציור מגלמת את השליחות שלי. אני בת ונכדה של ציירות ומורות לציור. אני מתנועעת מרגע הולדתי כמו מורה לציור. הדרך שבה אני מבינה וקוראת ציורים היא תמיד פנימית עמוקה אבל גם פדגוגית ומתווכת. אני מניחה שעניין האשמה שציינתי כרוך באחריות העצומה שיש למי שמכונה מורה – חורצת גורלות, משנה חיים, בכוחה לרמוס ולגאול

יובל:

ומצד שני זה גם מקור פרנסה

גליה:

בהחלט. אני גם מתוודה בטקסט התערוכה שמהגורל הזה לא הצלחתי לחמוק. אמי תמיד הזהירה אותי שלא אתפרנס מציור ושמוטב שאפנים שעה קודם שהפרנסה תבוא מהוראה. צדקה. היו לי מאבקים ארוכי שנים עם ההסכמה להכיר בכך

דיוקן שלי ועורב עם אמי כהיפסטר צעיר. צילומים: מ״ל

בית בגבעתיים

Whatssap

יובל:

כשקראתי את טקסט התערוכה לא היה לי ברור בהתחלה אם את מדברת על עצמך בגוף שלישי, שהמורה לציור היא דמות כללית או שיש מישהי אחרת שאליה את מכוונת. לקראת סוף הטקסט כבר הייתי די משוכנע שזו את, אבל זה לא לגמרי ברור עד הסוף ואני תוהה על האסטרטגיה הזו

גליה:

אני כותבת הרבה סיפורים שהם כמו ציורים בעצם, המגוללים הלכי רוח ופעולות של אנשים בתוך סיטואציות פראנואידיות. ארועים הקשורים לציירים רדופים, לאמהות מדוכאות, למרצים בגימלאות שהטרידו מינית. אני תמיד מסתכלת עליהם ממרחק, הם גוף שלישי. גם על עצמי בטקסט הזה כתבתי כך. יותר קל לי לתאר את עצמי מבחוץ

יובל:

מתי התחלת לכתוב? איך זה קרה?

גליה:

אני כותבת שנים. אבל פעם זו היתה כתיבה יומנאית. לפני שנתיים בערך הבנתי שאני רוצה לכתוב כמו שאני מציירת וזה פתר לי המון בעיות בכתיבה. כי בציור הכל מאוד ברור לי, אני מובילה יפה את העסק. חשוב לי בציור כמו בכתיבה להביא את השורה התחתונה לפרונט, לפנות לכל החושים, לעורר אמפתיה וסחיטה רגשית עם הדמויות היותר ופחות פאתטיות.

הכתיבה הפכה לעוד זרוע ציורית מבחינתי

יובל:

מעניין. מהמקום שלי אני יכול להגיד שגם אצלי כל מה שאני עושה זה מבחינתי זה עיצוב, כולל הכתיבה (ולמרות שאני כבר כמעט ולא מעצב במשמעות המסורתית של הפעולה)

גליה:

מדהים. לקח לי שנים להבין דבר כל כך משמעותי ופשוט. להסכים להבין שכל האסטרטגיות שלך בעולם הן בעצם אחת. יש לך את השפה שלך, את המרכבה שלך, את הקראפט שנולדת איתו, ועם זה אתה מעביר את המסרים שנועדת להעביר

לקח לי שנים להבין דבר כל כך משמעותי ופשוט: שכל האסטרטגיות שלך בעולם הן בעצם אחת. יש לך את השפה שלך, את המרכבה שלך, את הקראפט שנולדת איתו, ועם זה אתה מעביר את המסרים שנועדת להעביר

יובל:

אני דווקא לא חושב שנולדתי עם זה, אבל זה לא משנה…

מעניין אותי איך הטקסטים שכתבת לצד הציורים באים לידי ביטוי בתערוכה ועד כמה הם חשובים לחוויה, להבנה

גליה:

הם ממש חשובים. ראשית כל, יש טקסטים שאני כותבת והם בדיוניים ויש כאלו שהם אמיתיים לגמרי. בתערוכה הזו הכל אמת. יש עבודות שהכותרת שלהן כתובה כבר בפנים בין אם כתיאור או כחלק מהדימוי (לדוגמה חולצה שכתוב עליה מובטלת או קיר שמרוסס עליו גרפיטי). ויש מקרים שבהם הייתי חייבת לכתוב וזה נשאר רק מילים כי דימויים לא יצליחו לתאר את החוויה. קצת כמו מודעת אבל. מן משהו גדול ומטלטל. בשורה, וידוי, גילוי דעה

יובל:

והבנתי שאת גם מקריאה סיפורים שכתבת בתערוכה

גליה:

נכון! רעיון מעולה שנתנה לי הדס סט חברתי האמנית (שיש לה אגב תערוכה חדשה ומצויינת בכברי עכשיו). הצד הפרפורמטיבי תמיד דגדג לי. נדמה לי שעמוק בפנים אני חיית במה וחובבת קהל. גיל 42 הוא גיל מעולה להתחיל לאהוב משהו חדש ומרגש שכזה

נר לרגליי

בת אל היתה פה

בית שחי

השעה 16:15

יובל:

אז יש לי שאלה, אפרופו הטקסטים: את לא פוחדת להיות דידקטית, או להסביר מה שלא צריך? איפה עובר הגבול בין לתת למבקר את החירות הפרשנית שלו לבין להסביר לו על מה העבודה

גליה:

שאלה טובה. יש לי אובר דידקטיות לפעמים. אני מורה מאוד ברורה. וגם ציירת מאוד מתקשרת. בהחלט יש גבול עדין שחובה לשמור עליו, להגן על חירותם של הצופים (או התלמידים). אני חושבת שיש נשימה בחלל בין העבודות ובין המסרים. הם לא כופים את עצמם ולא משעבדים אותך בהכרח לתבנית המחשבה שלי. הם מציעים לך להכנס לראש שלי או להציץ ליומן שלי לרגע מסויים בזמן.

דווקא הווייב שעולה מרוב הצופים הוא אנחת רווחה ושחרור

יובל:

יש לך הסבר לזה? (לאנחת הרווחה והשחרור)

גליה:

כן, אני אומרת מה שכולם חושבים ולא אומרים. לדוגמה, יש פתק שתלוי בפינת הגלריה שכתוב בו ״אותי זה מאוד מטריד להיות במקום בו אני לא יכולה להפליץ״. הטרגדיה של להסתובב בתערוכות זה שאי אפשר להחריש נודים. בטח לא גלריות קטנות עם אנשים שאת מעריכה. בפתק הזה אני לכאורה משחררת את הצופים להפליץ בהנאה

יובל:

לכאורה…

גליה:

כמובן

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יובל:

אז אני רוצה רק עוד להתעכב על המשפט האחרון בטקסט התערוכה: ״המורה לציור רוצה להיות הכל״. באמת? הכל?

גליה:

כן, אתה יודע. תמיד מעניין אותי לטפס טיפה יותר גבוה מכולם כדי להיטיב לראות מה הלאה, אם יש הלאה. כדי להסביר לעצמי מה קורה ולאן ללכת. ההכל זה דבר מאוד אחיד. זה להסכים להיות גם וגם. גם הצלחה וגם כישלון, גם יפה וגם מכוער, גם חכם ועמוק וגם מטופש ורדוד

יובל:

ואיך הולך לך עם זה?

גליה:

הולך די טוב. יש תקופות ממש קשות אבל עכשיו אני במין פלאטו די נינוח

יובל:

יפה. מה עוד על הפרק? מה התכניות אחרי שהתערוכה תיסגר?

גליה:

לוקחת נשימה עמוקה. אני רוצה להוציא ספר של הטקסטים שלי. זה מתבשל כבר כמה שנים ויש לי המון חומר. אני לא בעד לבזבז נייר במצב העגום שהעולם שלנו נמצא בו, אז זה יקרה רק אם אצליח לארגן גוף טקסט שיש בו מן התועלת לאנושות

יובל:

נייס. נמתין בסבלנות


גליה פסטרנק, המורה לציור
גלריה מאיה, שביל המרץ 2, תל אביב
נעילה: 21.3

המורה לציור, גלריה מאיה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. נטע

    גליה את נהדרת!!!!
    והציורים והטקסטים חודרים למעמקים ומעוררים ממרבצם כל מיני שדים ומחשבות..
    תודה!

  2. נירה כלב

    דווקא הדבר הזה שאמרת שאי אפר להוציא נפיחה בנחת הזכיר לי תפילה בתפילה כשאתה בבית
    הכנסת יש תפילות שבהן יש לאמר מילים בפה ללא צליל.הכוונה נשארת אותה כוונה רק שיש
    להתחשב בסובבים.למרות שאולי רוצים לדבר-לנפוח בקול.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden