הרשת החברתית

לפני שלושה חודשים עזבתי את פייסבוק.

כן, בטח שמעתם על הדבר הזה, שאנשים נהיים שם חברים של אנשים ומעלים עדכונים ותמונות ומספרים מה הם עושים או ממליצים על סרט שראו או מנהלים את הזוגיות שלהם ועושים פוצי מוצי אחד לשני כדי שכולם יראו כמה הם מוצלחים או נחמדים או מגניבים או סתם כי זה מה שהם מכירים ובינתיים גם עושים לייקים לכל מיני פוסטים שאנשים אחרים העלו כי זה ככה עובד אם אתה רוצה שיעשו לך לייק אתה צריך גם לעשות לייק לאנשים אחרים ואם מישהו מגיב לך אתה גם צריך להגיב אצלו וזה עוד לפני שאני בכלל מזכיר את כל האפליקציות וההזמנות והחוות והמשחקים והתגים והפרסומות וימי ההולדת והקמפיינים המפגרים וההפגנות שלא נעים לך שעשית לייק ולא הלכת ופתאום אמא שלך או הבוס שלך שפתאום רואים מה אתה עושה ואז מתחיל כל העניין של לעשות הייד לאנשים שאתה לא רוצה לראות את הפיד שלהם אבל לא נעים לך לסלק אותם מרשימת החברים שלך אבל מצד שני אתה כל הזמן במרדף אינסופי אחר עוד ועוד חברים וכשפתאום מישהו שהיה חבר טוב שלך עכשיו פתאום הוא קצת פחות חבר שלך אתה עדין רואה את הפיד שלו כל הזמן כי זה מה שפייסבוק זוכר ואתה רק רוצה שהוא ייעלם ובעצם כל מה שרצית זה בסך הכל להיות כמו כולם, להרגיש שייך, להיות חלק ממשהו גדול יותר.

לפני בסך הכל שלושה חודשים עזבתי את פייסבוק וזה נראה לי כמו נצח. לפעמים אני לא מבין מה עשיתי שם. בערך כמו התחושה שכשהייתי בפייסבוק לא הבנתי איך העולם התנהל קודם לכן.

הכל התחיל לפני פחות או יותר שנה כשישבתי עם כמה מחבריי והשתעשעתי ברעיון לסגור את הבלוג, להתנתק מפייסבוק ומטוויטר, וקצת להיעלם. כמובן שכל מי שסיפרתי לו על המחשבות שלי בנושא ביטל אותן ולא התייחס לזה ברצינות, ולו בגלל העובדה שהקפדתי לשמור על נוכחות האונליין שלי ולתחזק אותה מדי יום באדיקות: בלוג נחמד, חשבון טוויטר משעשע וחשבון פייסבוק שמדי יום מספר החברים שלו עלה.

לפני חצי שנה עשיתי את הצעד הראשון: נסעתי למילאנו ומאותו היום הפסקתי לעדכן את הטוויטר שלי. כמה ימים לאחר מכן פרסמתי את הפוסט האחרון בבלוג והודעתי על יציאה לחופשה זמנית (אחרי חמש שנים), מבלי להתחייב מתי אשוב. אם נטישת טוויטר וההפסקה בבלוג עברו בשקט ובשלווה באופן יחסי, הנטישה של פייסבוק כבר הייתה סיפור אחר וגרמה ללא מעט הרמת גבות. למה, אנשים שאלו בתדהמה. וזה באמת היה מדהים, שאנשים ב א מ ת לא הבינו למה אני עוזב. התשובה הפשוטה הייתה שכשהבנתי שאני כל יום עושה הייד ללפחות 5 אנשים משהו פה לא עובד. ציפיתי למשהו אחד וקיבלתי משהו אחר.

זה היה השלב שבו הם חשבו שאני חושב שאני טוב יותר מהם. אבל זה ממש לא היה זה: אם לרגע נדמה למישהו כאילו אני גם עכשיו מרגיש נעלה וטוב יותר מכל מי שעדיין בפייסבוק – זו ממש לא הנקודה. אבל ממש לא. התשובה קצת יותר מורכבת: זה לא ה־time consuming, כי את הזמן שבזבזבתי בפייסבוק אני מבזבז במקומות אחרים. אני קורא לזה mind consuming. פשוט הרגשתי שעוד שנייה המוח שלי פשוט מתפוצץ מעודף אינפורמציה, מסרים, תגובות ופעולות שאני נדרש להן, אם אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך. אמרו לי – למה לעזוב, פשוט אל תיכנס לשם; או תיכנס פחות. אבל לא, מי שמתפעל חשבון בפייסבוק יודע שזה בלתי אפשרי.

החצי שנה האחרונה בלי הבלוג והשלושה חודשים בלי פייסבוק גרמו לי לחשוב הרבה על הדבר הזה, על השאלה למה אני צריך את זה, מה יוצא לי משטף העדכונים האינסופי. לא מבחינת כסף או קריירה, אלא מבחינת האגו. והאמת? לא אהבתי את התשובות שהגעתי אליהן. הרי למה פירסמתי המלצה לסרט? למה שקדתי על סטטוס שנון? למה פרסמתי לינקים לבלוג שלי? או לפוסט מבלוג אחר שחשבתי שהוא מגניב? כי רציתי שיחשבו שגם אני כזה: שנון, מגניב, חכם, מוצלח וכן הלאה. הבנתי שהצורך הבלתי פוסק הזה שיאהבו אותי – לא מוצא חן בעיני.

אני יודע שמבחינה מסוימת אני לא דוגמה מייצגת. בניגוד להרבה אחרים, השם שלי מופיע פעם, פעמיים, שלוש בשבוע בעיתון, כך שאת הכבוד והליטוף לאגו אני כבר מקבל בילט אין. ועובדה שזה לא מפסיק להעסיק אותי (ולראייה – הנה אני כותב על זה כאן). עניין העיתון גם פותר את השאלה שרבים שאלו אותי, אם אני לא מרגיש שאני מפספס דברים שקורים? וגם כאן התשובה היא לא ממש, מה שאני צריך לדעת עליו אני כבר מוצא את הדרכים להגיע אליו. אז נכון שאני אולי לא דוגמה מצויינת, ועדין. מה הלאה?

היו מי שאמרו שזה רק עניין של זמן עד שאזחל בחזרה לפייסבוק. יש כאלו שכבר מסתכלים עלי בעין עקומה כאילו מדובר בטרנד אליטיסטי. חוץ מלהישבע שזו לא הכוונה, וזה לא העניין, אין לי הרבה מה לעשות. וגם אין לי פה פואנטה מוחצת או המלצה – תעזבו או תישארו. אני חסיד גדול של העולם הדיגיטלי וחושב שלהילחם בו זה קצת כמו להילחם בטחנות רוח, ואין פה שום כוונה להטיף לעזיבה המונית של פייסבוק. אין לי ספק שארוץ לראות את הסרט שביים דיויד פינצ׳ר וכתב ארון סורקין. אבל מיום ליום אני בטוח שעשיתי את הצעד הנכון בשבילי, ושהרשת החברתית יכולה להסתדר טוב מאד בלעדי, בדיוק כמו שאני יכול להסתדר טוב מאד בלעדיה.

–

פורסם במקור באנטייטלד