כל מה שחשוב ויפה
אסנת צוקרמן רכטר. צילום: דן חיימוביץ

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. נירה טסלר

    חג שמח ליובל ולצוות פורטפוליו!
    קראתי בשקיקה את הכתבה המחכימה ואת השיח בין יובל לבין אוסנת צוקרמן רכטר, מחברת הספר "אוצרות עכשווית בישראל 2010-1965", בהוצאת "רסלינג" המכובדת, ואני מתחברת לכל מילה. אין ספק שכיום, כדי לומר דבר חדש בשדה האמנות העכשווית בישראל, באמצעות תערוכות בגלריות, על האוצר להכיר היטב את השוק ולבוא אל משימת האוצרות נאמן לעצמו ועם תזה חדשנית באמתחתו, להאיר את עיניי המבקר מזווית ראיה אחרת מהמקובל. רבים מהאמנים – בקרבם אני יוצרת ואוצרת בקרית המלאכה בתל אביב – מדגישים את ההיבט הזה, גם אם לא מגדירים אותו בדרך שהגדירה אותו צוקרמן רכטר. במילים אחרות, ההחלטה אם להיענות ל"קול קורא" כלשהו מאת אוצר.ת, נקבעת אצל הטובים שבהם על-פי הרקורד שלה והאם היא מחדשת/מעניינת/מקורית וכו'. אמנים שכאלה כבר מזמן לא 'רצים' להציג בכל מקום ובכל הזדמנות, כי הם רואים בחלק מהתערוכות 'בזבוז' של אנרגיה וקרדיט… ההגדרה של עכשווי, מבחינתי, היא ליצור משהו שמתחבר ישירות להיסטוריה של האמנות והאוצרות (קרובה או רחוקה) ולחשוף כעת, בחלל הגלריה, פן אחר שלה. למשל, התערוכה האחרונה שאצרתי בסלון לאמנות, פמאז'/femmage – עליה נכתב במדור "הגשות" בפורטפוליו לפני מספר ימים, עוסקת בדיוק בכך. בשנות ה-70 בארה"ב, החלה לפעול תנועה אמנותית מהפכנית במסגרת השיח הפמיניסטי הבועט, במטרה להביא לחזית הבמה את מלאכות היד הנשיות המסורתיות, לשלב אותן באמנות הקנונית ולהציגן במוזיאונים ובגלריות. הנציגות הבולטות של המגמה היו ג'ודי שיקאגו ומרים שפירו. הן קדמו את הרעיון ונתקלו לא אחת במחסומים קשים. שיקאגו חיפשה במשך עשורים רבים משכן של קבע לעבודה האיקונית המונומנטלית שלה Dinner Party, עד שנמצאה תורמת שאיפשרה בניית ביתן מיוחד לאמנות פמיניסטית במוזיאון ברוקלין לאמנות מודרנית. לעומתה, ניכסה מרים שפירו את הטכניקות של מלאכות היד ואת דגמי האריגים לתנועה בשם: Patern and Decoratio) P&D) – שבראשה עמדה יחד עם שני חברים אחרים, וכינתה אותה "femmage" (קולאז' עשוי חומרים נשיים). בכך, היא נתנה במה לאותן מלאכות יד ודגמים נשיים שעד אז נותרו בגדר מלאכות יד דקורטיביות, שוליות ולא ראויות לתשומת לבה של הקהילייה האמנותית. בתערוכה שאצרתי אצלי בסלון לאמנות לרגל יום האישה הבינלאומי (לא יאומן, פתחתי אותה בדיוק לפני חודש), ביקשתי להביא את התהליך כולו ל'כאן ועכשיו', להראות שמלאכות היד המסורתיות של נשים חיות ובועטות באמנות העכשווית בישראל, הן של נשים והן של גברים, ויותר מזה, להדגיש את העובדה שהגדרה של טכניקה מסויימת על-פי מגדר אינה רלוונטית עוד. כלומר, לבחון תהליכים היסטוריים (במקרה זה כאלה שהתחוללו רק 50 שנה לאחור), ולהציג את ההתפתחות העכשווית שלהם, בכלל זה מסקנות ומסרים. בשבוע וקצת שהייתה פתוחה לקהל, זכתה התערוכה להתעניינות עצומה. בארסנל התערוכות הקבוצתיות שאני מתעתדת לאצור – בהנחה שנצא ממשבר הקורונה בשלום ובעתיד הנראה לעין – ישנה אחת שמתבשלת במוחי מזה זמן רב ועוסקת ב"ארגז הכלים של האמן" מנקודת מבט היסטורית. תוך כדי קריאת הריאיון הזה שמחתי לקבל חיזוק לדרכי האוצרותית, אני מצפה בכליון עיניים לקרוא את הספר החדש ומאחלת לאסנת הצלחה רבה. תיאוריות מסוג זה חשובות מאוד לכל אוצר.ת-חוקרת.ת לליטוש חוט המחשבה האוצרותית ולהבנת התהליכים העכשוויים בתחום זה בישראל. תודה, אסנת, זו מתנה נפלאה לתקופה זו של חשבון נפש.

  2. אורית גולדמן

    אסנת שלום
    איזה יופי לקרוא ראיון/כתבה ולדעת, שיש אוצרת כמוך, שראשה פתוח להכיל ולהגיד דברים אחרים ולא לפי מבנה שנקבע.
    אשמח שניפגש.
    איך יוצרים קשר בבקשה ? אחרי הקורונה כמובן, תודה

  3. שולי בריסקין

    כתבה מרתקת. שאלות מעולות… ותשובותיך , אסנת, מהודקות ומובהרות. רצה לרכוש… בתום הקור/nun/נועה. ברכות להולדת הספר!

  4. לאה פופר

    כתבה מעולה. מחכה לקרוא את הספר. אכן היו כאן מאורות גדולים כמו יונה פישר איזיקה גאון מוטי עומר. ודור ממשיכים המתמודד עם שאלות חדשות העולות משינוי מהותו של המוזאון בעידן הטכנולוגי. תודה ולהתראות בדרכים הטובות לאה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden