כל מה שחשוב ויפה
אסנת צוקרמן רכטר. צילום: דן חיימוביץ

מגלים אוצרות // אסנת צוקרמן רכטר 

אסנת צוקרמן רכטר מציגה בספרה החדש את האוצרות העכשווית בישראל: דיסציפלינה חדשה ועצמאית, עם אוצרים שצריכים להכיר היטב את השדה, ושתהיה להם היכולת לומר משהו שלא נאמר (או שלא נאמר כך עד כה)

יובל:

הי אסנת, בוקר טוב. איך את מתמודדת עם סגר הקורונה בימים אלו?

אסנת:

עובדת בבית. מלמדת מהבית ומתרגלת מדיטציה וצ׳יקונג בבית

יובל:

צ׳יקונג? אפשר הסבר לאלו שלא יודעים מה זה?

אסנת:

נחשפתי לצ׳יקונג לפני קצת פחות משנה. אני לא מומחית בהסברים של השיטה, אבל עבורי זו מדיטציה בתנועה ויכולת להניע צ׳י, כלומר אנרגיית חיים בגוף

יובל:

הבנתי (אני חושב). בואי נדבר על אוצרות עכשווית בישראל, הספר החדש שכתבת בהוצאת רסלינג, ושמסכם מחקר של כמה, עשר שנים?

אסנת:

כן. הספר עוסק בהתפתחות האוצרות העכשווית בישראל במקביל להתפתחויות דומות במעמד האוצר שהתרחשו בעולם המערבי. הוא מקיף כשישה עשורים. מאמצע שנות ה־60 של המאה ה־20 ועד סוף העשור הראשון של המאה ה־21. הוא מציג את האוצרות העכשווית כדיסציפלינה חדשה ועצמאית שהתפתחה מדיסציפלינה ותיקה יותר – לימודי מוזיאונים. המחקר שלי התחיל לפני כעשור והוא פיתוח של עבודת דוקטורט שכתבתי בהנחיית פרופ׳ גנית אנקורי ובליווי פרופ׳ שלום צבר באוניברסיטה העברית

אוצרות עכשווית בישראל, הוצאת רסלינג. הדימוי שעל העטיפה: שרון פוליאקין, CURE

יובל:

אני רוצה להתעכב רגע על ה״עכשווית״. מה זה אומר אוצרות עכשווית (לעומת או כהמשך למה שאמרת, לימודי מוזיאונים)?

אסנת:

השאלה שלך מתחלקת לשני חלקים – מה זה עכשווי בהקשר של אמנות, ומה ההבדל בין אוצרות ללימודי מוזיאונים. אני אתחיל בחלק השני. 

אני יועצת אקדמית של תכנית יונה פישר לאוצרות ומוזיאולגיה בבית לאמנות ישראלית באקדמית ת״א יפו, וגם מלמדת אוצרות בסמינר הקיבוצים. כמו שכל הסטודנטים שלי כבר יודעים מהשיעור הראשון, מה שעומד במרכז זה המוזיאון כמוסד. והמוזיאון זה לא רק מוסד שמציג אמנות אלא גם מוזיאוני מדע וטבע והיסטוריה ואופנה ועיצוב וארכיאולוגיה וכו׳. התפקיד של האוצר בתוך המערכת המוזיאלית כולל בין השאר מחויבות ואחריות על האוסף שהוא הלב הפועם של המוזיאון. בהגדרה.

לעומת זאת, כשאנחנו מדברים על אוצרות עכשווית, אנחנו מדברים על יחידת התייחסות בסיסית שהיא לא המוזיאון אלא התערוכה. ובמקרה של אמנות, תערוכת האמנות. כלומר, האוצר העכשווי פועל באמצעות מדיום של תערוכה. יש כתיבה מחקרית מסיבית בנושא ״העכשוויות״. נדמה לי שהנקודה העיקרית שהרבה כותבים מסכימים עליה היא שהעכשווי אינו חופף לזמן הווה

יובל:

מעניין

אסנת:

אחד הכותבים המרכזיים על עכשוויות בהקשרים של אמנות ואוצרות הוא טרי סמית, חוקר אוסטרלי. הוא מתייחס אל עכשוויות כמושג א־היסטורי. מה זה אומר? זה אומר שכשאנחנו מדברים על אוצרות עכשווית אנחנו מדברים על היכולת לקחת מסד נתונים חזותי כלשהו, מכל תקופה בהיסטוריה ולהציג אותו כך שהוא עונה על שאלות שהן רלוונטיות לעכשיו. האוצר צריך לשלוט במדיום שלו, שזו התערוכה או התצוגה, ולדעת להציג במסגרתה משמעויות שונות של אמנות.

אחת ההתפתחויות המעניינות בהקשר הזה הן תערוכות נושא א־היסטוריות. כלומר, תערוכות שבהן האוצר מקבץ אמנים או יצירות חוצות תקופות, סגנונות וזרמים, שמתאימות לתזה שלו או שלה, ושהוא והנושא שלו הם החוט המקשר ביניהם. כתוצאה משתי ההתפתחויות האלה – לידתו של אוצר עצמאי והתפתחותן של תערוכות נושא א־היסטוריות – נולדה אוצרות מסוג חדש שהמעמד של האוצר בה הוא דומיננטי מאד. מקווה שכעת זה מובן יותר

יובל:

בהחלט. וכעת נשאר להתעכב לרגע על המילה האחרונה: בישראל… אני יודע שכתבת על זה ספר שלם, ושזו שאלה שהתשובה שלה היא 500 ומשהו עמודים, ובכל זאת: מה מצאת במחקר שלך על האוצרות העכשווית בישראל?

אסנת:

יש הרבה מאד קווים משותפים בין התפתחות האוצרות בישראל לבין התפתחויות בעולם המערבי (אירופה הקלאסית + אמריקה הצפונית בעיקר). גם בישראל התחיל שינוי מבחינת תפיסת התערוכה כבר בשלהי שנות ה־60. אבל בשונה ממודלים של אוצר עצמאי, כמו זימן, כאן המודלים של האוצרים הדומיננטיים, וליתר דיוק המודל של אוצר האמנות הדומיננטי משנות ה־60 ואילך שהוא יונה פישר, היה תוך־מוזיאלי.

גם בישראל התחיל שינוי מבחינת תפיסת התערוכה כבר בשלהי שנות ה־60. אבל בשונה ממודלים של אוצר עצמאי, כאן המודל של אוצר האמנות הדומיננטי משנות ה־60 ואילך שהוא יונה פישר, היה תוך־מוזיאלי

אבל, ויש כאן אבל רציני, צריך לזכור שמוזיאון ישראל הממוסד והלאומי היה אז מוזיאון צעיר מאד. הוא נחנך בשנת 1965 ובתקופה זו התחילו להגדיר את אופי הפעילות שלו. היו בו בראשית דרכו הרבה כוחות צעירים, רעננים ופורצי דרך: אלישבע כהן שהנחילה יסודות, וילם סנדברג (שהיה האוצר רב ההשפעה של מוזיאון הסטדליק באמסטרדם בשנים המכוננות של אחרי מלחמת העולם השנייה והוזמן להשתלב בצוות ההקמה של מוזיאון ישראל ולשמש כיועץ), אילה גורדון (האוצרת פורצת הדרך של אגף הנוער), יונה פישר כמובן ובהמשך גם איזיקה גאון.

יונה פישר, 2017. צילום: איתמר בגליקטר

איזיקה גאון, מתוך ארכיון המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל. צילום: אילה גורדון

זה היה צוות אדיר. כלומר, בשונה ממה שקרה בעולם המערבי שבו המוזיאונים הגדולים כבר היו מוסדות בעלי היסטוריה מפוארת כאן זה היה חדש למדי. לכן המחשבה פורצת הדרך והחתרנית התפתחה דווקא בתוך המוזיאון ולא מחוצה לו וכנגדו. המודל הראשון של אוצר עצמאי בישראל שגם קרא תיגר על המערכת המוזיאלית הוא גדעון עפרת, וזה קורה בשנות ה־80.

משום שההתמסדות של המערכת המוזיאלית התחילה בישראל הרבה יותר מאוחר נוצר כאן מצב מעניין שבו לידתה של האוצרות החדשה וההתמסדות של המוזיאולוגיה קרו בד בבד. חוק המוזיאונים חוקק בשנת 1983 והמסלול הראשון ללימודי מוזיאולוגיה נחנך בשנת 1985 וזאת במקביל לסצינה רוחשת ופועמת של אוצרות עכשווית בחללים אלטרנטיביים

יובל:

אז אם ללכת רגע לסוף, מה השתנה באוצרות העכשווית בישראל מ־1965 ועד היום (או עד 2010)?

אסנת:

וואוו – המון השתנה. גם בהיקפי הפעילות גם בתגובה לאופי האמנות בת הזמן ובעיקר בהתפתחויות התיאורטיות שהספר שלי הוא חלק מהן. 

למעשה, הדיסציפלינה של אוצרות עכשווית מתחילה לקרום עור וגידים רק בשנות ה־90. רק אז מתחילים להתבונן על התפקיד הזה של אוצר, מסמנים את הנראות שלו ומתחילים להסביר איך קרה שהוא הפך מתפקיד של אחורי הקלעים לדמות דומיננטית כל כך בחזית ההתרחשות. גם בישראל, בהמשך למה שקורה בעולם, התחילו לחשוב ולהגיב לשינוי שחל בדומיננטיות של האוצר.

רק בשנות ה־90 מתחילים להתבונן על התפקיד הזה של אוצר, מסמנים את הנראות שלו ומתחילים להסביר איך קרה שהוא הפך מתפקיד של אחורי הקלעים לדמות דומיננטית כל כך בחזית ההתרחשות

שרה בריטברג סמל שזכתה זה עתה בפרס ישראל, גליה בר אור והאופן שבו בנתה את המשכן לאמנות בעין חרוד כאלטרנטיבה חזקה למרכז וגדעון עפרת, ובמיוחד שתי התערוכות שאצר בביאנלה בוונציה בשנים 1993 ו־1995, חוללו פולמוס ביחס לכוחו של האוצר והם נקודות ציון משמעותיות בהקשר הזה. העבודה המתמשכת של אריאלה אזולאי והקשר ההדוק שיצרה בעבודתה בין תיאוריה פילוסופית וחברתית־פוליטית ביקורתית לבין אוצרות הם נקודת ציון משמעותית נוספת. אזולאי גם היתה הראשונה שהקימה מסלול לימודי אוצרות (לא מוזיאולוגיה) שהוא מבוסס לימודים תיאורטיים ולא רק מעשיים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שני תחומי ידע תיאורטיים חדשים בהקשר של אוצרות שהספר שלי עוסק בהם בשני חלקיו השונים הם: האחד, ״היסטוריה של תערוכות״, כלומר, התבוננות על התפתחויות ושינויים מנקודת מבט של התערוכה כמדיום ומפרספקטיבה של אוצרות; והשני, ״ביוגרפיות אוצרותיות״, כלומר ההבנה שעבודה של אוצר, בדומה לזו של אמן, היא כזו שאפשר לבחון אותה כרצף.

ספרים על אמנים בדרך כלל מתייחסים לגוף עבודה רחב של אמן ולא רק לציור אחד פסל אחד או פרפורמנס אחד (למרות שיש גם סוגה כזאת). באותו אופן יש חשיבות להסתכל על פעולה של אוצר או אוצרת כפעולה מתמשכת. לא רק תערוכה אחת אלא רצף של תערוכות שאותן אצר/ה. אלישבע כהן שפעלה במוזיאון ישראל מראשיתו ועד שלהי שנות ה־70 היא מקרה מרתק שנשכח. ומרדכי עומר במוזיאון תל אביב ובגלריה האוניברסיטאית הוא מקרה מרתק מסוג אחר. התבוננות על מכלול עבודתם מאפשרת לראות דברים שלא ניתן לראות אם מנתחים תערוכה אחת בלבד

יובל:

את יכולה לתת דוגמה או שתיים למה אפשר לראות בהתבוננות על מכלול שאי אפשר לראות מתערוכה אחת

אסנת:

כן. בטח. אם מסתכלים בהרחבה על פעילותו האוצרותית של יונה פישר, לדוגמה, רואים שבשונה ממה שהצטייר, כלומר, שהוא אוצר של אמנות צעירה ובועטת, מדיניות התערוכות שלו כבר בשנות ה־60 וה־70 היתה מאד מאוזנת. הוא הציג גם את אמני דור הביניים וגם אמנים מבוגרים. דבר נוסף שבולט כשמסתכלים על פעילות של אוצרים לאורך זמן זה הקשר שלהם לאמן מסוים. אצל אלישבע כהן זה היה עם אנה טיכו, אצל יונה פישר עם משה קופפרמן ואצל שרה בריטברג סמל עם משה גרשוני. זה מרתק. ומאד מאד אנושי ומחמם לב

יובל:

לגמרי. אז יש לי שאלה אחרת: מה זה אוצר טוב לדעתך? מה חשוב בפעולה שלו או שלה? ובטח היום כשאנחנו יותר רוויים בדימויים מכל עבר?

אסנת:

שאלה טובה; טריקית.

אני יכולה לענות לשני כיוונים (לפחות): האחד – אוצר או אוצרת (יש היום הרבה יותר נשים בתחום מגברים) צריכים להכיר היטב את השדה שבו הם פועלים ולהכיר היטב את עבודת האמנים שאותם הם מציגים. ידע רחב הוא תנאי מאוד חשוב לפעולה איכותית. חשובה גם היכולת לומר משהו שלא נאמר, או לא נאמר כך עד כה. כלומר, צריך שהתערוכה תביא נקודת מבט רעננה. מעבר לכך יש וירטואזיות אצל אוצרים ואוצרות מסוימים כמו שיש בכל תחום.

צורת המחשבה האוצרותית וההתייחסות אל העולם החזותי באמצעותה, מזמנות הרחבה של האוצרות כפעולת תיווך ועריכה גם למישורים חדשים. וההרחבה הזו היא נפלאה

הכיוון השני של התשובה שלי נוגע לכך שאנחנו חיים היום וברגע הזה יותר מתמיד בעולם מקוון. אני חושבת שצורת המחשבה האוצרותית וההתייחסות אל העולם החזותי באמצעותה מזמנות הרחבה של האוצרות כפעולת תיווך ועריכה גם למישורים חדשים. וההרחבה הזו היא נפלאה. זה אולי לא עונה בדיוק על מה זה אוצר טובה אבל זה עונה על מה טוב באוצרות ולמה בעיני זה תחום מרתק, רלוונטי, שנכון ללמוד אותו גם אם לא מתכוונים לעבוד במוזיאון…

יובל:

מסכים. אז אם לדבר על מה שקורה בשנים האחרונות ולא נכנס לספר: מי מהאוצרות או האוצרים שפועלות עכשיו היה מעניין אותך להכניס לספר אם הוא היה ממשיך עד 2020? או איזה תערוכות בישראל מהשנים האחרונות אהבת? חשבת שיש בהם פעולה אוצרותית מעניינת?

אסנת:

מאד אהבתי את התערוכה ״עסק ביש״ שאצרה דלית מתתיהו בביתן הלנה רובינשטיין לפני כשנה. זו היתה תערוכה קבוצתית שחיברה עבורי בין תערוכות עבר שהוצגו בביתן הנפלא והמאתגר הזה ובין אמנים שונים בדרך רגישה וחכמה. אני בכוונה מתייחסת לתערוכה קבוצתית ולא לתערוכת יחיד. ביחס לאוצרים ואוצרות שצריך וראוי לדון בהם אני חושבת שדליה לוין ודרורית גור אריה עשו עבודה נפלאה במוזיאון הרצליה ובמוזיאון פתח תקווה בהתאמה. אני חושבת שהעבודה של טלי תמיר, של גלית אילת, של טל יחס ושל סרג׳יו אדלשטיין ראויה להתייחסות מעמיקה.

אלה רק דוגמאות בולטות, יש עוד המון. וגם יש לא מעט אוצרות ואוצרים שפעלו במאה ה־20 וצריך לחקור את עבודתם לעומק. אני התייחסתי בספר בהרחבה רק לשבעה. צריך להמשיך, בעיקר צריך להרחיב את המבט גם לאוצרות כמו רולא ח׳ורי ולפעולות עכשוויות ביוזמה של אוצרים ואמנים פלסטינים

יובל:

יש תכניות לספר המשך?

אסנת:

יש רצון לכתוב ספר נוסף אבל תוכניות ממשיות עדיין אין

יובל:

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

אסנת:

שנהיה בריאים ונחזור גם למרחבי התצוגה התלת־ממדיים מהר ככל האפשר

יובל:

אמן


אוצרות עכשווית בישראל (2010-1965)
מאת: אסנת צוקרמן רכטר
הוצאת רסלינג, 2020; 550 עמודים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. נירה טסלר

    חג שמח ליובל ולצוות פורטפוליו!
    קראתי בשקיקה את הכתבה המחכימה ואת השיח בין יובל לבין אוסנת צוקרמן רכטר, מחברת הספר "אוצרות עכשווית בישראל 2010-1965", בהוצאת "רסלינג" המכובדת, ואני מתחברת לכל מילה. אין ספק שכיום, כדי לומר דבר חדש בשדה האמנות העכשווית בישראל, באמצעות תערוכות בגלריות, על האוצר להכיר היטב את השוק ולבוא אל משימת האוצרות נאמן לעצמו ועם תזה חדשנית באמתחתו, להאיר את עיניי המבקר מזווית ראיה אחרת מהמקובל. רבים מהאמנים – בקרבם אני יוצרת ואוצרת בקרית המלאכה בתל אביב – מדגישים את ההיבט הזה, גם אם לא מגדירים אותו בדרך שהגדירה אותו צוקרמן רכטר. במילים אחרות, ההחלטה אם להיענות ל"קול קורא" כלשהו מאת אוצר.ת, נקבעת אצל הטובים שבהם על-פי הרקורד שלה והאם היא מחדשת/מעניינת/מקורית וכו'. אמנים שכאלה כבר מזמן לא 'רצים' להציג בכל מקום ובכל הזדמנות, כי הם רואים בחלק מהתערוכות 'בזבוז' של אנרגיה וקרדיט… ההגדרה של עכשווי, מבחינתי, היא ליצור משהו שמתחבר ישירות להיסטוריה של האמנות והאוצרות (קרובה או רחוקה) ולחשוף כעת, בחלל הגלריה, פן אחר שלה. למשל, התערוכה האחרונה שאצרתי בסלון לאמנות, פמאז'/femmage – עליה נכתב במדור "הגשות" בפורטפוליו לפני מספר ימים, עוסקת בדיוק בכך. בשנות ה-70 בארה"ב, החלה לפעול תנועה אמנותית מהפכנית במסגרת השיח הפמיניסטי הבועט, במטרה להביא לחזית הבמה את מלאכות היד הנשיות המסורתיות, לשלב אותן באמנות הקנונית ולהציגן במוזיאונים ובגלריות. הנציגות הבולטות של המגמה היו ג'ודי שיקאגו ומרים שפירו. הן קדמו את הרעיון ונתקלו לא אחת במחסומים קשים. שיקאגו חיפשה במשך עשורים רבים משכן של קבע לעבודה האיקונית המונומנטלית שלה Dinner Party, עד שנמצאה תורמת שאיפשרה בניית ביתן מיוחד לאמנות פמיניסטית במוזיאון ברוקלין לאמנות מודרנית. לעומתה, ניכסה מרים שפירו את הטכניקות של מלאכות היד ואת דגמי האריגים לתנועה בשם: Patern and Decoratio) P&D) – שבראשה עמדה יחד עם שני חברים אחרים, וכינתה אותה "femmage" (קולאז' עשוי חומרים נשיים). בכך, היא נתנה במה לאותן מלאכות יד ודגמים נשיים שעד אז נותרו בגדר מלאכות יד דקורטיביות, שוליות ולא ראויות לתשומת לבה של הקהילייה האמנותית. בתערוכה שאצרתי אצלי בסלון לאמנות לרגל יום האישה הבינלאומי (לא יאומן, פתחתי אותה בדיוק לפני חודש), ביקשתי להביא את התהליך כולו ל'כאן ועכשיו', להראות שמלאכות היד המסורתיות של נשים חיות ובועטות באמנות העכשווית בישראל, הן של נשים והן של גברים, ויותר מזה, להדגיש את העובדה שהגדרה של טכניקה מסויימת על-פי מגדר אינה רלוונטית עוד. כלומר, לבחון תהליכים היסטוריים (במקרה זה כאלה שהתחוללו רק 50 שנה לאחור), ולהציג את ההתפתחות העכשווית שלהם, בכלל זה מסקנות ומסרים. בשבוע וקצת שהייתה פתוחה לקהל, זכתה התערוכה להתעניינות עצומה. בארסנל התערוכות הקבוצתיות שאני מתעתדת לאצור – בהנחה שנצא ממשבר הקורונה בשלום ובעתיד הנראה לעין – ישנה אחת שמתבשלת במוחי מזה זמן רב ועוסקת ב"ארגז הכלים של האמן" מנקודת מבט היסטורית. תוך כדי קריאת הריאיון הזה שמחתי לקבל חיזוק לדרכי האוצרותית, אני מצפה בכליון עיניים לקרוא את הספר החדש ומאחלת לאסנת הצלחה רבה. תיאוריות מסוג זה חשובות מאוד לכל אוצר.ת-חוקרת.ת לליטוש חוט המחשבה האוצרותית ולהבנת התהליכים העכשוויים בתחום זה בישראל. תודה, אסנת, זו מתנה נפלאה לתקופה זו של חשבון נפש.

  2. אורית גולדמן

    אסנת שלום
    איזה יופי לקרוא ראיון/כתבה ולדעת, שיש אוצרת כמוך, שראשה פתוח להכיל ולהגיד דברים אחרים ולא לפי מבנה שנקבע.
    אשמח שניפגש.
    איך יוצרים קשר בבקשה ? אחרי הקורונה כמובן, תודה

  3. שולי בריסקין

    כתבה מרתקת. שאלות מעולות… ותשובותיך , אסנת, מהודקות ומובהרות. רצה לרכוש… בתום הקור/nun/נועה. ברכות להולדת הספר!

  4. לאה פופר

    כתבה מעולה. מחכה לקרוא את הספר. אכן היו כאן מאורות גדולים כמו יונה פישר איזיקה גאון מוטי עומר. ודור ממשיכים המתמודד עם שאלות חדשות העולות משינוי מהותו של המוזאון בעידן הטכנולוגי. תודה ולהתראות בדרכים הטובות לאה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden