כל מה שחשוב ויפה
ליאת דניאלי, כוורת בסיטאר על גג מכון אלפרד. צילומים: יותם איתן

ליאת דניאלי: מה שלמדתי מהדבורים

ליאת דניאלי מגדלת על גג מכון אלפרד נחיל דבורים בתוך סיטאר, וזרעים חיים בתוך הגלריה. התערוכה צומחת, שרה ומשתנה בכל רגע, אפילו שלא רואים

חגית:

הי ליאת, מה שלומך? איך את מתמודדת עם המצב החדש?

ליאת:

הי חגית. שלומי טוב. תודה!
אני בבית עם המשפחה. להיות עם ילדה קטנה לא מאפשר הרבה זמן פנוי אבל בין לבין אני בחיפוש והתבוננות. מנסה להבין איך לייצר תנועה ועשייה אל מול התחושה שהכל קפא

חגית:

כולנו 👯מה קורה עם התערוכה ״שירת הזכרים״ במכון אלפרד? זו תערוכה חיה שדורשת הרבה תשומת לב

ליאת:

אני מגיעה לגלריה כל יום להשקות את הצמחים ולשפר את התנאים של הדבורים. הפרגים פרחו על הגג ורק אני זוכה לראות את זה. אבל בשבת הקרובה נעשה שיח גלריה און ליין בזום (28.3 בשעה 12:00) כולם מוזמנים להתחבר!

חגית:

תוכלי להתחיל בהסבר על השם המוזר: שירת הזכרים?

ליאת:

כן. שירת הזכרים זה מושג בדבוראות הביו־דינאמית. בטבע הזכרים שרים. בדבוראות הקונבנציונלית רואים בזכרי הדבורים טפילים זוללי דבש, שתפקידם היחיד הוא להפרות את המלכה, ואחרי כן משמידים אותם. הדבוראות הביו־דינאמית רואה את הנחיל כאורגניזם אחד שלם, שכל תפקיד בו הוא כמו איבר בגוף. כל דבורה היא תא. לשירת הזכרים יש תפקיד חשוב מאוד בטבע, כך הם מעבירים את הידע לזחלים.

החוקרת ג׳קלין פרימן כתבה על השירה שנשמעת כמו סאונד של דיג׳רידו, תדר רוטט שרק הזכרים מפיקים. הזכר הוא היחידי בכוורת שיכול לצאת אל כוורות אחרות ובכך כנראה יכול ללקט מידע

ליאת דניאלי

צילום: ליאת דניאלי

חגית:

זה מרשים. למעשה ראייה סוציולוגית – כמו שחברה אנושית היא אורגניזם. ולמה באנגלית Drones?

ליאת:

בכנות, אני לא יודעת למה ככה הם נקראים באנגלית (שזה בתרגום לעברית רחפן או מזל״ט). אבל זה הפעיל אותי, ובמיוחד כשהבנתי שיש קשר בין זה לבין הדרך שבה בחרתי לצלם את תהליך הקמת הגינה על הגג, באמצעות רחפן 🙂

חגית:

באמת יש קסם במפגש הזה בין תופעה בטבע והשם שלה, לבין הטכנולוגיה. במיוחד כשהתערוכה עצמה עוסקת בטבע. אז בואי ניכנס קצת לתוכן: ספרי מה הולך שם, על הגג ובתוך הגלריה

ליאת:

על הגג מוצב סיטאר, שבתיבת התהודה שלו כוורת דבורים. הסיטאר יושב בתוך גינה שהכנתי במיוחד עבורן והיא מורכבת מצמחים ופרחי בר ארץ־ישראלים. את הנחיל אספתי עם מתנדב מ״מגן דבורים אדום״. הצלנו אותו מבית ספר אנקורי בראשון לציון. יוסי אוד, אוהב הדבורים הביו־דינאמי, העביר את הנחיל לתוך הסיטאר. זה היה רגע מתמשך עוצר נשימה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בחלל הגלריה יש מיצב חושי, שכולל יריעות צלולוזה בקטריאלית שאני מגדלת, מייבשת ותופרת; מסגרות דונאג גדולות, שעליהן מתוחים מיתרים – הגדלה של מסגרות עץ שנמצאות בכוורת קונבנציונלית; יריעת נייר בגובה 2.5 מטר, שעשויה מ־126 חתיכות נייר שהכנתי מסיבי קוזו (עץ תות יפני) צבועים בצבע עשוי מאבוקדו; וצינורות פרספסקס מלאים בפרלייט (מצע שתילה קל מאבני בזלת) ושם צומחים זרעים של תלתן חקלאי. הזרעים נבטו לפני כשבוע (לפני תחילת ההסגר) ואני מאמינה שבהמשך התערוכה האוביקטים האלה ישנו את צורתם

חגית:

מגן דבורים אדום. זהו, הרגת אותי עכשיו. מה זאת אומרת ״הצלנו את הנחיל מבית ספר אנקורי בראשון לציון? הצלתם את בית הספר או את הדבורים?

ליאת:

גם וגם 😂

בית הספר ביקש לפנות את הנחיל והצלנו את הדבורים מריסוס. ״מגן דבורים אדום״ זאת עמותה שהקים יוסי אוד, שאיתו אני עובדת כבר שלוש שנים על הפרוייקט. יש קבוצת ווטסאפ שמקבלת דיווחים על נחילים. המתנדבים אוספים אותם ונותנים לדבורים בית. ויש בתערוכה גם עבודת סאונד (שעשה חגי אייזנברג) עיבוד של הקלטות מתוך קבוצת הווטסאפ של מגן דבורים אדום

חגית:

עכשיו הכל ברור. הדבורים יצאו מבית ספר והלכו לעשות אמנות…

ליאת:

בדיוק!

חגית:

וברצינות: זה פרויקט מטורף מהרבה בחינות, אבל אני רוצה לעזוב את הביטוי החומרי ולרדת לעומק המחשבה שלך. ספרי מאין זה התחיל ואיך התפתח?

ליאת:

מאיפה להתחיל… אני אוהבת לגדל ירקות ומקבלת השראה מהטבע מאז ומתמיד. בשלב מסויים הלכתי ללמוד פרמקולצ׳ר ושם נתקלתי בצלולוזה בקטריאלית (הידועה בשם קמבוצ׳ה). תערוכת הגמר שלי במדרשה סבבה את הרגע הזה, שהבנתי שאני יכולה לגרום לפטריות לגדל עבורי פסלים. מאז אני עושה אמנות שהחומרים שלה מבוססי ביולוגיה.

כשסיימתי את הלימודים עברתי לגור במושב צופית, וצמוד אלי היה האנגר של דבוראים, שרדו בו דבש כל היום. יום אחד שמעתי מישהו מנגן בגיטרה, אבל לא היה אף אחד בסביבה. כשניגשתי לגיטרה ראיתי שדבורים מסתובבות סביבה ונתקלות במיתרים, וכך הן מנגנות. אז הבנתי שאני הולכת ליצור כלי נגינה שבתיבת התהודה שלו יהיו דבורים

חגית:

עולם מופלא!

ליאת:

חיפשתי את הכלי המתאים המון זמן. הסיטאר נבחר כי יש לו מיתרים סימפתטיים, שמהדהדים כשפורטים על המיתרים שמעליהם. רציתי את האפקט של ההדהוד – לעשות פעולה במקום אחד והיא מהדהדת במקום אחר. וגם חיפשתי משהו שרוטט כמו דבורה. הסיטאר היה מדוייק אבל אז לקח ארבע שנים להבין איך בונים אותו ומי יבנה אותו – יוסי אוד לימד אותי מה התנאים שדבורים צריכות ובאורח פלא פגשתי את גדעון ויגרט, שבנה את הסיטאר

חגית:

אני מניחה שכשמקשיבים לדבורים מפתחים הרבה סבלנות ושקט פנימי. שזה מאוד נחוץ בעולם שאנחנו חיים בו כרגע…

העצירה, השקט וההקשבה הם חלק מהעבודה. אנחנו חיים בלא ידוע, אין סבלנות ואין שליטה. כל התערוכה סובבת לא ידוע וחוסר שליטה – רק בעזרת עצירה והקשבה אולי נצליח לשמוע את התשובות שהקול הפנימי שלנו לוחש לנו

ליאת:

כן. העצירה, השקט וההקשבה הם חלק מהעבודה. אנחנו חיים בלא ידוע, אין סבלנות ואין שליטה. כל התערוכה סובבת לא ידוע וחוסר שליטה – שבעיניי רק בעזרת עצירה והקשבה אולי נצליח לשמוע את התשובות שהקול הפנימי שלנו לוחש לנו

חגית:

העברת לתערוכה את החוויה הזו – של להקשיב למפגש של הטבע עם כלי הנגינה, ועכשיו זה ״מתבזבז״

ליאת:

התערוכה הוארכה עד אחרי המשבר, ואני מחפשת בית קבע לנחיל שיהיה לאחר מכן. הייתי בהמון פגישות עם גנים ומוזיאונים ועוד לא מצאתי. רוצה להעביר את הסיטאר עם הדבורים והגינה למקום שבו יוכלו לחיות ולשגשג (מוזיאון הטבע מושלם לעבודה הזאת. עם הגן הבוטני שלצידו. אני רק צריכה למצוא את הדרך להגיע לשם)

חגית:

בתפיסה של אמנות קונבנציונלית אפשר היה לומר שאת מחפשת מקום לפסל חוצות. אבל מי ירצה לארח נחיל דבורים במרחב הציבורי? אפילו בגינה כלשהי? מה שמביא אותי לשאלה – ומה עם הסכנה שבעקיצות הדבורים?

ליאת:

הדבורים לא עוקצות אם לא מפריעים להן. יוסי אוד העביר אותן בעזרת שתי ידיו. הן עוקצות כשהן מגינות על הבית שלהן. אם לא פותחים את הכוורת אין להן סיבה לעקוץ. אני רוצה שאנשים יפגשו בעבודה המוזרה הזאת ויעצרו להקשיב. הדבורים רוטטות בתדר של אהבה (סליחה על הרוחניות אבל זה ממש נוכח כשעומדים מולן) ואנחנו במקום להתבונן מהן מחונכים לפחד מהן

חגית:

תגידי את זה לפו הדב, או להורים שהולכים לטייל עם ילדיהם בגינה האורגנית…

ליאת:

כמובן שיש אנשים שאלרגים ועקיצה עלולה לסכן את חייהם אבל אין סיבה להיעקץ. אולי מצרעות. זה לא תפקידי לחנך. אני רק מראה אפשרות

  1. זה לא בדיוק חזרה לטבע, זה לאפשר לטבע להשתתף ביצירת האמנות. לייצר עבורו תנאים כדי שיוכל ליצור בלי שנפריע לו, וללמוד ממנו

חגית:

כל העבודה שלך מבוססת ביולוגיה, צמיחה ו״חזרה לטבע״. גם אם נשים את הרוחניות בצד

ליאת:

זה לא בדיוק חזרה לטבע, זה לאפשר לטבע להשתתף ביצירת האמנות. לייצר עבורו תנאים כדי שיוכל ליצור בלי שנפריע לו, וללמוד ממנו. האמנות לא מופרדת מחיי היום־יום שלי. זאת השפה שלי. אני גם מלמדת את זה, בסדנאות ביוארט, מלמדת לגדל תחליפים לעור, להכין ניירות מסיבים, לגדל קריסטלים. מייצרת תנאי מעבדה שבתוכם החומר הוא הקונספט והיצירה מתרחשת במפרש בין המחקר לבחירה

חגית:

את חלק ממגמה מאוד משמעותית באמנות כיום, של עיסוק בעולם ובטבע. משבר האקלים, דרכים אלטרנטיביות לחיים לצד הטבע, וגם ״טבע חלופי״ – לדוגמה הניסיון לגדל עור ממקור צמחי. אני תוהה לפעמים מה מוביל לשם – את מרגישה שבעולם של היום יש איזו קריאת מצוקה של הטבע?

ליאת:

אני חושבת שיש קריאת מצוקה שלנו מול עצמנו. למפגש בלתי אמצעי. בעיניי הטבע מאפשר הקשבה ואנחנו נקראים להתפעם ממנו. אני מרגישה שיש לי את הזכות לחבר בין האמנות והטבע ודרכם להצביע על קול עמוק יותר, שלרוב אין גישה אליו. אולי רק במדיטציה… בחומרים שאני בוחרת להשתמש יש פוטנציאל מחקרי ויצירתי. יש בי רצון להעיר את החושים. אלו חומרים חיים גם בפליאה שהם מעוררים

חגית:

חלק מזה קשור להזרה – לתחושה של misplacement שנובעת מהמפגש עם הטבע בגלריה. גם כשאני פוגשת בפסל של פייר הויג עם ראש הדבורים וגם כשאת מזמינה אותי להקשיב לדבורים בגלריה – חלק מההתפעלות נובע מהזרות, המוזרות ואפילו הרתיעה

ליאת:

כפי שהדבורים אוספות אבקה וצוף מהפרחים ובחושך, רחוק מהעיניים שלנו הופכות את החומר הזה לדבש נחשק וזהוב. זה הקסם שמעניין אותי


״שירת הזכרים״, ליאת דניאלי
אוצרת: הדסה כהן
מכון אלפרד
שיח גלריה בתערוכה יתקיים בשבת 28.3 בשעה 12:00, באמצעות ZOOM

*כוכבית מייצגת שדות חובה

5 תגובות על הכתבה

  1. יהודה דניאלי

    אני גאה בך ליאת, כאבא שלך שיודע שתמון בך האומנות. ואת מכילה בי גאווה גדולה. ומאחל לך, תמשיכי להפתיע אותנו ביצירות שלך. אוהב אותך מאוד. וסומך עלייך ועל יותם המדהים, שביחד תבנו את העדתיד שלכם.את אומנית בדם, מעניין מאיין זה?💝

  2. רן שרמן

    מדהים, מקסים, מעורר השראה!!!

  3. נורית הדס

    הערה לחגית — אמנם אנחנו בפרובינציה, אך ראוי לכתוב ולבטא שמות אמנים בינלאומיים באופן מדוייק, ואם זה מסובך מידי בעברית, פשוט לכתוב את שמם בלועזית:
    "פיטר אויג" הוא פייר איג ( כך צריך לבטא את השם Pierre Huyghe), אמן צרפתי מבריק שעושה מייצבים תלויי זמן ומקום, המשלבים בינה מלאכותית בתהליכים אורגניים ומרכיבים ביולוגיים.
    עבור הקורא המתעניין שספון בבית בימים אלו, אציין רק כמה מהפרוייקטים האחרונים של איג, אפשר למוצאם ביו טיוב ולחוש ( ולו במעט), את עוצמתם…

    ב Serpentine gallery בלונדון ( סתיו 2018) בתערוכת UUmvelt,נעשה ( בין השאר )שימוש ברימות של זבובים…

    ב"פרוייקט הפיסול " של Munster (גרמניה, קיץ 2017 ), איג עשה מייצב מרשים בהיקפו
    בחללו של אולם החלקה על קרח, שעמד נטוש שנים רבות. המיצב After Alife Ahead הורכב
    (בין היתר) מחיידקים, אצות, דבורים, תאי סרטן אנושיים , חול, חימר, אקווריומים ואינקובטורים ….ללא ספק מתחם אפוקליפטי במראהו ומסריו, אולי ניבוי מוקדם למה שמתחולל עכשיו בעולמנו…

    ועוד בגרמניה — בדוקומנטה ה-13 בקאסל (2012), בפארק נידח ששימש בחלקו כאתר לחומרי דישון, המייצב של איג השתלב באתר כה טוב,עד שהיה קשה לעיתים להבחין מבין מתקני הדישון, באצות, בעשבים וגידולי הצמחייה שהם חלק מהיצירה, ששיאה בהעתק בטון לפיסלו של מקס וובר (Max Webber) משנות ה30 במאה העשרים, "דמות רכונה".
    בהעתק של איג, את ראש הדמות מחליפה כוורת דבורים, כך שליאת דניאלי אינה לבד…

  4. נורית הדס

    תגובה על תגובתי: מבקשת סליחה מחגית פלג רותם, על שמשום מה ייחסתי לה טעות בשמו הפרטי של פייר איג. הטעות היא רק בשם משפחתו.

  5. חגית

    נורית תודה על תשומת הלב ועל הלינקים והמידע המעשיר
    🌻
    אכן אמן מרתק.
    את שם המשפחה נהוג לכתוב בעברית הויג

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden